הבון-טון האנטי-מכוניתי תופס תאוצה, ולכן בלשכת כל ראש עיר בארץ כבר מתחממת מצגת למדרחוב בתחום שיפוטו. התוכניות דומות: ריצוף אבן, מזרקה מוארת או בריכה אקולוגית, "בתי קפה וגלריות" סביב, וגולת הכותרת: כניסה להולכי רגל בלבד.
מקור ההשראה ברור, כך נראה מה שהרוב מכירים כרחובות עירוניים מרכזיים בערי אירופה, ואנשי המקצוע המתכננים שואפים להעתיק לפה. עין לא ביקורתית רואה את הטוב: המדרחוב נעים ובטוח להליכה, האוויר נקי ונטול רעש מנועים, המסחר משגשג, המסעדות ובתי הקפה שוקקים, ולמרבה התענוג, גם קרובים מאוד לבית המלון, או לדירת ה-Airb&b.
אבל מבט בוחן יגלה שהפעילות במדרחובים אלה פונה לתייר - חנויות אופנה, מסעדות טרנדיות, ואפילו בשוק נמכרות אטרקציות מזון ארוזות כמתנות כדי לקחת במזוודה. אין בסביבה מכולת שמוכרת טיטולים, לא חנות לכלי בית (תייר אינו זקוק למחבת) ולא קליניקה של וטרינר (תיירים לא מגיעים בליווי חיות מחמד), ובבניינים שלצד בתי המלון הרשמיים, הדירות הן אחת משתיים: דירות רפאים של עשירים, או מושכרות דרך האינטרנט לתיירים.
אחת הסיבות לתופעה היא שאזורים אלה אסורים לתנועת כלי רכב מכל סוג, והדבר מסרבל את הניידות אליהם כי הוא מנתק את האזור מרשת הדרכים העירונית. התושבים עוקפים אותם בדרכם ליעדיהם השגרתיים, וכך אזור שבעבר היה חלק מהעיר ושירת מקומיים, נהפך למובלעת שמאוכלסת בצרכני אטרקציות ואורחים לרגע.
בין הרצל לרוטשילד
לכן, כשבאים לתכנן התחדשות מרחב עירוני כדאי לאמץ עקרונות "כמו באירופה" - סביבה בטוחה להולכי רגל שתורמת למסחר ולביטחון ברחוב וכן הלאה, אך להימנע ממהלכים שיהפכו את אותו מרחב לאטרקציה לרגע, וינתקו אותו מהתושבים ומשגרת העיר. גורלם של אזורים בערים ישראליות שיחסמו לתנועת כלי רכב באופן מוחלט, יהיה כגורלם של שרונה ושל מתחמי התחנה בתל-אביב ובירושלים, שמתבוססים בדמם ונזקקים לאירועים יזומים כדי שמישהו יפקוד אותם.
דוגמא להבדל בין רחוב למדרחוב במרכז ראשון לציון: בחלק של רחוב רוטשילד שבו בין המדרכות עוברים באטיות מכוניות ואוטובוסים, ויורדים מהם הולכי רגל, המסחר משגשג. לעומת זאת, בחלק של רוטשילד שהוכרז "מדרחוב", יש פחות קהל.
גם בנתניה מתקדמת בימים אלה התוכנית להפוך את הרחוב הראשי הרצל למדרחוב שהולכים בו ברגל, אחרי שמחנים את האוטו בחניון תת קרקעי. אם השכונות הסמוכות לא יתחדשו ולא יגורו בסביבה תושבים שיגיעו ברגל, ואם לא תהיה אפשרות להגיע להרצל משכונות רחוקות בתחבורה ציבורית שיורדים ממנה במפלס הרחוב, צפוי כאן כישלון מהדהד.
דרך התבלינים
קבוצת פעילים גדולה משכונות דרום תל-אביב הניעה החודש יוזמה להפוך את רחוב לוינסקי למדרחוב. הרחוב, שנודע כשוק תבלינים ומושך אליו מבקרים מכל הארץ בעיקר בסופי שבוע, סובל מהיעדר תשתית להולכי רגל, כי מדרכות שקוצצו בעבר לטובת חניות, צרות מלהכיל את הקהל הרב המגיע לאזור.
קריאת הפעילים למדרחוב מובנת, נמאס להם ממכוניות. לדידם כלי הרכב המיושן הוא רק מטרד, תופס מקום ברחוב ומקור לפיח, רעש וסכנה. אבל מהלך חברתי הוגן הוא לדאוג לאיכות החיים ולביטחון היומיומי של הולכי הרגל בכל האזור, ולא רק לרווחתם של בלייני לוינסקי. על הפעילים לתבוע הרחבת מדרכות, סילוק אופנועים חונים והקצאת חניות לאופניים בכל רחובות השכונה, ולא להסתפק במאבק אופנתי על קטע רחוב שנהפך לאטרקציית תיירות לאחרונה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.