פרשת האלימות בבית האבות: זו לא ההפרטה, סבא

תמונות האלימות וההזנחה מגיעות גם ממוסדות ממשלתיים ■ לא מודל הבעלות אשם, אלא תת-תקצוב והיעדר פיקוח

קשיש ומטפל. הפיקוח הרשלני הוא כר פורה להזנחה / צילום אילוסטרציה: שלומי יוסף
קשיש ומטפל. הפיקוח הרשלני הוא כר פורה להזנחה / צילום אילוסטרציה: שלומי יוסף

1. אין שום מודל כלכלי מעוות או פיקוח ממשלתי רופף שיכולים להסביר את האלימות הבוטה והמזעזעת בבית האבות "נאות כיפת הזהב" בחיפה, כפי שתועדה בתחקיר המטלטל ששידר אמש (מוצ"ש) יוסי מזרחי בערוץ 2. אלימות היא לא תולדה של הפרטה, בניגוד לחלק מהתגובות האוטומטיות שמגיעות מאז הפרסום - היא תוצר של יסוד נפשי של אדם ושל חברה מקולקלת. אלימות, הזנחה, יחס מחפיר ותנאים בלתי אנושיים תועדו אינספור גם בבתי החולים הפסיכיאטריים שנמצאים בבעלות ממשלתית לחלוטין.

המשותף לתחלואים של המוסדות הממשלתיים והפרטיים כאחד הוא תת-תקצוב, ניהול כושל ופיקוח רשלני מצד הרגולטור. כל אלה מהווים בהחלט כר פורה להזנחה ולשיטות עבודה שעומדות בסתירה לכבוד האדם. ככל שאלמנט החיסכון מקבל משקל גדול יותר, גדל גם הפוטנציאל להעסקת עובדים עם רקע בעייתי יותר. אי אפשר לשלם כמה שפחות ולצפות לקבל כמה שיותר. במקום אחד זה יכול להתפרץ עד כדי אלימות, במקום אחר זה יתבטא במרירות ובשירות רע באופן כללי. באופן טבעי, האלמנט הזה אינהרטי בגופים פרטיים שפועלים למטרות רווח, ולכן הפיקוח עליהם צריך להיות הדוק יותר. הבעיה היא שהמדינה נכשלת בפיקוח גם על הגופים שבבעלותה, וגם על הגופים הפרטיים שפועלים בחסותה.

בשנת 2011 פסל בית המשפט את המכרז שפרסמו משרדי הבריאות והאוצר, במסגרתו נקבע התקצוב היומי שיקבלו המוסדות הסיעודיים עבור כל אדם שיופנה אליהם. התעריף לחולה סיעודי עמד על 290-301 שקל ליום (בהתאם לרמת התשתית של המוסד) והתעריף לחולה תשוש נפש עמד על 299-311 שקל ליום. השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן הזמינה חוות-דעת מומחה שלפיה מדובר בתעריף הנמוך ב-46 שקלים ליום ביחס למחיר המינימלי שמאפשר תנאי בסיסי לקיום בכבוד. היה זה פער של 15.9% בין התעריפים, ועל כן המדינה פרסמה מכרז חדש עם עלייה של 12% ביחס למכרז המקורי. אפשר רק לנחש שמאז גם התוספת הזו נשחקה אל מול יוקר המחיה, וממילא היא לא באמת טלטלה את הספינה. שרי הממשלה וראש הממשלה בכבודו ובעצמו שהביעו היום זעזוע מהתמונות ששודרו אמש, היו צריכים להזדעזע לא פחות מהמספרים האלה.

 

2. הזדקנות האוכלוסייה היא כמו צונאמי שהולך ומתרגש, גם כאן בישראל. זה כבר לא רק המוסדות הסיעודיים, זה נוגע לכל המרכזים הרפואיים מהמרפאה ליד הבית, דרך חדר המיון, המחלקות הפנימיות והגריאטריות, ועד החזרה לקהילה אל בתי האבות או אל הבתים של כולנו. למגמה הזאת יש משמעות כלכלית אדירה, שמחייבת לא רק הגדלת משאבים - אלא גם חשיבה מחדש. אימוץ ביטוח סיעודי ממלכתי שיעלה אולי את מס הבריאות אבל יתבצע באופן פרוגרסיבי; השקעה גדולה יותר בטלרפואה ובפתרונות מתקדמים בקהילה שיפחיתו מהעומס בחדרי המיון ובמחלקות האשפוז; הגדלה אפקטיבית יותר של שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בקרב גברים חרדיים כדי להעלות את תקבולי מס ההכנסה שיאפשרו להגדיל את ההוצאה הממשלתית לבריאות; "לצבוע" מחדש חלק מההפרשות לביטוח לאומי לטובת תקציב הבריאות, כדי להבטיח גידול קבוע ומשמעותי בתקציב הבריאות תוך זיקה ישירה לגידול בשוק העבודה.

מעל הכול, מערכת הבריאות חייבת להפסיק להסתכל על הקשישים בישראל כאל חלק מהחצר האחורית של המדינה. לא יכול להיות שקופות החולים יתחרו ביניהן רק על גיוס משפחות צעירות, בעיקר מרובות ילדים, כאלה שמכניסות להן הרבה יותר כסף מההוצאות. כשתתחילו לראות קשישים בפרסומת לקופת חולים, תדעו שמשהו במערכת השתנה. כדי שזה יקרה, הרגולטור צריך לתקצב את הקופות יותר עבור כל קשיש, ולחייב אותן לשפר את השירות עבורם. בהתאם, גם המוסדות הסיעודיים צריכים להתחרות ביניהם על הקשישים בדיוק כפי שעושים זאת בתי האבות היוקרתיים, שסגורים כיום בפני רוב האזרחים שלא יכולים להרשות לעצמם את התשלום האסטרונומי. במקום שיש בו תחרות על שירות, תראו הרבה פחות תמונות של הזנחה ואלימות.

צרו איתנו קשר *5988