הנקראות ביותר

היחסים עם לחיאני וכליאת משה קצב: הקריירה של יורם דנציגר

השבוע הודיע שופט העליון המוערך על פרישתו ■ חרף עליהום ציבורי שלוח-רסן, היה דנציגר שותף לדיונים ולפסיקות החשובות שהיו בעליון בשבתו כבית-משפט לערעורים ובשבתו כבג"ץ

יורם דנציגר / צילום: יונתן בלום
יורם דנציגר / צילום: יונתן בלום

"השופט יורם דנציגר אוהב מאוד את העבודה השיפוטית, והוא עוזב את עבודתו בבית-המשפט העליון בלב כבד, מסיבות אישיות, וללא קשר לעומס העבודה. שופטי העליון עובדים 'מצאת החמה עד צאת הנשמה', אבל לא צריך למנף את המקרה של דנציגר להגדלת מספר השופטים בעליון, משום שהעזיבה של דנציגר לא רלבנטית לזה". כך אמר אתמול (ה') ל"גלובס" גורם המקורב לבית-המשפט העליון.

הדברים נאמרו על רקע הודעתו מיום שלישי של השופט העליון דנציגר, בן ה-64, כי הוא החליט לפרוש משיפוט בסוף חודש פברואר 2008, ופרסומים שבאו בעקבות ההודעה, שלפיהם בכוונת שרת המשפטים, איילת שקד, להעלות את מספר השופטים בעליון מ-15 ל-17 שופטים. זאת, כדי להפחית את עומס העבודה המוטל עליהם.

יצוין, כי חלק משופטי העליון מתנגדים להצעה להגדלת מספר השופטים מחשש שההגדלה תפגע במעמדו של בית-המשפט העליון. בתגובה לשאלת "גלובס" - מהי עמדת נשיאת בית-המשפט העליון, מרים נאור, בסוגיה, נענינו מדוברות הנהלת בתי-המשפט, כי "אנו לא מגיבים ליוזמות או לרעיונות שלא נעשתה לגביהם כל פנייה של גורם רשמי אלינו".

דנציגר, שיפרוש כחמש שנים לפני הגיעו לגיל 70, גיל הפרישה של שופטים, הוא אחד משופטי העליון המכהנים הבודדים, שהגיעו אליו מהשוק הפרטי. הוא החל לכהן כשופט בעליון בנובמבר 2007, לאחר שנים ארוכות שבהן עמד בראש משרד עורכי-הדין דנציגר, קלגסבלד, יחד עם שותפיו, בהם עו"ד אביגדור קלגסבלד, שעימו הקים את המשרד ב-1984.

כשעו"ד דנציגר התמנה לעליון לפני קרוב לעשור, אמר קלגסבלד ל"גלובס", כי גם צד שיפסיד אצלו - לא יוכל לכעוס עליו. היום, אומר קלגסבלד, השותף לשעבר והחבר הוותיק, "אכן, יורם זכה למחמאות מקיר לקיר לגבי דרך ניהול הדיון בפניו - סבלני, אנושי, אמפתי, שנתן לכל אחד את התחושה שהוא קיבל את יומו בבית-המשפט".

לדברי קלגסבלד, "באופן מהותי, יורם התגלה כשופט אמיץ, ליברלי, תומך נלהב בזכויות יסוד, ומבקר קפדני של חוקיות הפעולה של הרשויות. יורם קיים במלואן את הציפיות והתקוות שתלו בו עם מינויו. פרישתו היא הפסד למתדיינים, לבית-המשפט, ולמשפט בישראל בכלל".

דיני חוזים: בלי פרשנות, המלל הוא הקובע

עננה מסוימת על הקריירה המזהירה של דנציגר נוגעת למערכת יחסיו עם ראש עיריית בת-ים לשעבר, שלומי לחיאני. באוגוסט 2011, במהלך כהונתו בעליון, הושעה דנציגר מעבודתו בעקבות חשד שלפיו הוא נשכר לייצג את עיריית בת-ים בזמן שייצג במקביל את לחיאני, בלי ליידע את הגורמים הרלבנטיים על ניגוד-העניינים האפשרי.

בתחילת 2012, החליט היועץ-המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, לגנוז את התיק נגד דנציגר, בעילה של חוסר אשמה. וינשטיין קבע, כי "לאחר בחינה מקיפה ומדוקדקת של חומר הראיות, הגעתי למסקנה כי יש לסגור את התיק נגד דנציגר בעילה של היעדר אשמה. שכן, שוכנעתי כי דנציגר לא העניק כל טובת הנאה ללחיאני בעת כהונתו כראש עיר. מסקנה זו מבוססת על ניתוח הראיות שנצברו במהלך החקירה המקיפה". בכך נסללה דרכו של דנציגר לחזור לכהונה בעליון.

מאז שהגיע לעליון, היה דנציגר שותף לדיונים ולפסיקות בכמה מהעתירות ומהערעורים החשובים שהוגשו לעליון בשבתו כבית-משפט לערעורים ובשבתו כבג"ץ. בתחום האזרחי, הוביל דנציגר בשורה של פסקי-דין, בעיקר בתחילת דרכו, את הניסיון (הכושל בינתיים) לשנות את כלל הפרשנות של חוזים, שקבע נשיא העליון בדימוס, אהרן ברק, בהלכת אפרופים".

לפי "הלכת אפרופים" מסוף שנות ה-90, פרשנות של חוזה צריכה להיעשות בשלב אחד על-ידי ביהמ"ש, אשר יעמוד על כוונת הצדדים לחוזה כפי שהיא עולה הן מלשון החוזה עצמו והן מנסיבותיו החיצוניות, כמקשה אחת. דנציגר סבר, כי צריך לשנות את כלל הפרשנות הזה, ולחזור לפרשנות המילולית שמבוססת בעיקר על לשון החוזה, גם בפרשנות חוזים וגם בפרשנות צוואות. אך עד כה עמדתו לא התקבלה.

בפסק-דינו ב"פרשת ג.מ.ח חברה לבנייה", מינואר 2009, הסביר דנציגר את עמדתו: "כפי שכבר ציינתי לא אחת, על 'הגבולות' שעיצבו הצדדים לחוזה, או במילים אחרות, על אומד דעתם הסובייקטיבי, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מלשונו של החוזה. מקום בו לשון החוזה הינה ברורה וחד-משמעית, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים, ויש לכן להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו. בבואו לפרש חוזה אשר לשונו ברורה, גם אם התוצאה המשפטית המתחייבת מאותה לשון אינה התוצאה הרצויה או הסבירה לשיטתו, אל לו לבית-המשפט לקרוא לתוך החוזה את מה שהצדדים לא טרחו לעגן במסגרתו בצורה מפורשת".

לאורך השנים - ובטרם מינויו לעליון - ביסס דנציגר את שמו כמומחה לדיני חברות וניירות-ערך. ב-1983, הוא קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת לונדון, והחל ללמד משפט מסחרי באוניברסיטת ת"א ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. ב-2000 הוא פרסם את הספר "הזכות למידע אודות החברה", שאת ההקדמה לו כתב הקולגה אהרן ברק. בנוסף, פרסם דנציגר בארץ ובאנגליה עשרות מאמרים ופרסומים משפטיים בתחומים שונים, רובם בדיני חברות.

מסר של הרתעה לשוק ההון

בשנים האחרונות, וכחלק מההתפתחות הכלכלית הטבעית בישראל, עלתה חשיבותם של דיני התאגידים במשפט הישראלי. בין היתר, מדובר למשל בהגנה על זכויות המיעוט, מול בעלי-שליטה מתוחכמים, יצירתיים ועם הון גדול. עוד היבט חשוב הוא עבירות בניירות-ערך, שהלכו ו"השתכללו" עם השנים, ומבצעיהם הגיעו לבית-המשפט העליון.

כשופט עליון, קידם דנציגר את המשפט הכלכלי. במאי 2012 פסק ביהמ"ש העליון (ב"פרשת קיטאל"), כי בתי-המשפט יקבעו את "השווי ההוגן" של מניות, בהתאם להליכים המתקיימים לפי חוק החברות, לפי שיטת "היוון תזרים מזומנים" (DCF), ולא לפי שיטת "שווי השוק".

פסה"ד ניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים, ברוב של ארבעה נגד שלושה. את דעת הרוב, שתמכה בהפעלתה של שיטת DCF, הוביל דנציגר, לעומת שיטת "שווי השוק", שבה תמך השופט אליעזר ריבלין. בהתאם לפסה"ד, העיקרון הראשון הוא הערכת החברה לפי שווייה הפנימי; העיקרון השני הוא הערכת החברה לפי שווייה כ"עסק חי"; העיקרון השלישי הוא, שהערכת שווי המניות תיעשה נכון למועד הגשת הצעת הרכש ולא לאחריו, וכי לא ייכללו בה הרווחים הצפויים לבעל-השליטה בעקבות הרכישה עצמה.

עו"ד אסף ברם, המתמחה בדיני ניירות-ערך אומר, כי "פסיקתו של השופט דנציגר ב'פרשת קיטאל', היא מצוטטת כמעט בכל תביעה כלכלית שבה מוגשות חוות-דעת והערכות שווי. אלו הן אבני היסוד שעליהן נבנה חלק מהותי מפסיקת בית-המשפט הכלכלי; ולמותר לציין, כי גם השוק מתנהל בהתאם להן. עוד חשוב להדגיש, שהדבר קידם, הלכה למעשה, הגנה על המיעוט ואת מעמדם במאזן הכוחות מול בעלי-שליטה המחזיקים, ככלל, במידע עודף לגבי החברה".

בעניין עבירות בתחום ניירות-ערך ראויה לציון פסיקתו של דנציגר ב"פרשת טל יגרמן-פלד-גבעוני". בינואר 2016, דחו השופטים דנציגר, נעם סולברג ודפנה ברק-ארז, פה-אחד את הערעור שהגיש רפי פלד, לשעבר מפכ"ל המשטרה, על הרשעתו בביהמ"ש המחוזי בת"א, בעבירות מרמה והפרת אמונים, ועל גזר-הדין שבו נידון פלד לשישה חודשי עבודות שירות ולקנס בסך 100 אלף שקל.

דנציגר וחבריו דחו גם את הערעורים שהגישו הנאשמים האחרים בפרשה: אריה גבעוני, טל יגרמן, ודוד הבי. יתרה מכך, השופטים החמירו בעונשים שהוטלו על יגרמן ופלד. הם השיתו על יגרמן עונש של שש שנות מאסר, במקום ארבע שנות מאסר, שגזר עליו השופט חאלד כבוב. הקנס הכספי שהוטל על פלד הועלה ל-200 אלף שקל. בכך, שלח דנציגר מסר של הרתעה לעברייני צווארון לבן ולשוק ההון בכללותו.

עו"ד אסף ברם אומר, ש"פרישתו של דנציגר משיפוט היא צורבת, משום שחסרים 'שופטים כלכליים' בעלי הבנה כמו של דנציגר בשוק". לדבריו, "הצריבה אף מתעצמת משום שדנציגר הגיע מהמשפט הפרטי-עסקי, והבנתו הכלכלית אינה נסמכת רק על ידע אקדמי, אלא גם על ניסיון פרקטי שחשיבותו רבה".

- למה כל-כך חשוב שיהיה "שופט כלכלי" כמו דנציגר, בעליון?

עו"ד ברם: "המשפט הוא יצור החי בסביבתו והוא נועד לשרת את החברה, לפתור סכסוכים ולהתוות כללי התנהגות. כיום ברור שהבנה כלכלית היא קריטית לענפי המשפט השונים. זה בולט במיוחד בענפים כמו דיני תאגידים, דיני ניירות-ערך, דיני הגבלים עסקיים, ועוד. הבנה כלכלית היא רלבנטית מאוד גם בדיני נזיקין, חוזים, קניין ולמעשה בכל תחום משפטי, לרבות דיני עונשין.

"במכלול השיקולים ששופט ראוי שישקול, חייבת להיות מובנת לשופט, ההשפעה שתהיה לפסיקתו על השווקים השונים, על המוצרים השונים, על התמריצים השונים שמניעים אנשים, על עלויות הנובעות מהפסיקה. כל אלה עשויים להשפיע גם על חלוקת העושר בחברה בכללותה. חשיבותו של ביהמ"ש העליון כקובע נורמות התנהגות, היא עצומה. לכן, ראוי וחשוב, שבבית-המשפט העליון יישבו שופטים שענייני כלכלה נהירים להם".

החלטה חשובה ומאוד לא-פופוליסטית של דנציגר, ניתנה ב-18 במאי 2015, אז נענה דנציגר לבקשתו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, לעכב את ריצוי עונש המאסר של שבע שנים שנגזר על קצב בגין הרשעתו בשני מעשי אונס ובעבירות נוספות. זאת, עד ההכרעה בערעור על ההרשעה במחוזי שהגיש קצב לביהמ"ש העליון.

דנציגר העביר בהחלטתו ביקורת על חלק מהקביעות של המחוזי. הוא הדגיש כי אין בהן כדי לקבוע ממצא שיפוטי כלשהו באשר לטענות מי מהצדדים או לסיכויי הערעור. אך בפועל, הגיע לשורה של מסקנות לטובתו של קצב (ראו טבלה). לאחר החלטת עיכוב הביצוע, הותקף דנציגר בתקשורת, בין היתר על-ידי פרשנים משפטיים, שטענו כי בעצם מדובר בפסק-דין 'מזכה' של קצב. בסופו של דבר, הערעור של קצב נדחה, והוא נכנס לכלא.

חשיפת האמת - רק במגבלות החוק

אם צריך לסמן את הייחודיות של דנציגר כשופט עליון, ראוי לציין גם את התיקים שבהם הוא נותר בדעת מיעוט נגד דעת רוב של עמיתיו לערכאה העליונה. כך קרה בכמה מקרים חשובים. למשל, בערעור שהגיש רומן זדורוב על הרשעתו ברצח הנערה תאיר ראדה. דנציגר היה בדעת מיעוט, וחשב כי צריך לזכות את זדורוב; כך גם בתיק מאיר שמש, שנגע לזכויות האזרח בהליך פלילי, ובתיק מוסטפא דיראני, שבו נקבע כי בכיר החיזבאללה אינו רשאי לתבוע פיצוי ממדינת ישראל.

בעניין זדורוב - ב-23 בדצמבר 2015, דחה העליון את ערעורו של זדורוב על הרשעתו ברצח תאיר ראדה תשע שנים קודם לכן, בבית-ספרה בקצרין, וקבע כי זדורוב אשם ברצח. השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל פסקו, כי הוכח מעל ספק סביר כי זדורוב ביצע את המעשה. שופטי הרוב התבססו בפסק-דינם, בין היתר על הודאתו של זדורוב בחקירה, התוודותו בפני מדובב, והשחזור של הרצח שהוא ביצע.

דנציגר הגיע למסקנה שונה. "ההכרעה בתיק שלפנינו, שהוא מסוג התיקים שבהם התשתית הראייתית היא 'קוטבית' - קשה עד מאוד", כתב דנציגר; אך בהמשך כתב: "בסופו של דבר, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות ושבתי ובחנתי אותו, ולאחר שנטרלתי את 'רעשי הרקע' שאפפו את התיק, לרבות הסיקור התקשורתי המאסיבי, אם לא חסר התקדים בהיקפו, שלו זכתה פרשה זו, הגעתי למסקנה כי יש לזכות את זדורוב. אני סבור כי למרות קיומה של תשתית מפלילה ביותר, נותר ספק סביר באשמתו. ואולם, מדובר בזיכוי מחמת הספק, זיכוי שהוא כ'פסע' מהרשעה".

בעניין דיראני - בינואר 2015, בדעת רוב של ארבעה שופטים אל מול שלושה שופטים, קבע בית-המשפט העליון, כי מוסטפא דיראני לא יוכל לתבוע את ישראל. הנשיא אשר גרוניס, שהיה זה פסה"ד האחרון שנתן, נימק את ההחלטה באינטרס החברתי הטמון במניעת סיוע לאויב. דנציגר, וכן השופטים סלים ג'ובראן וניל הנדל, סברו שיש לאפשר לדיראני לתבוע פיצוי על נזק שנגרם לו, לטענתו, בתקופת מאסרו בארץ.

בפסק-דין, דנ"פ מאיר שמש, מינואר 2012, קבע העליון בדעת רוב כי ניתן להעביר למשטרה את ההודעות שנגבו מעובדי הרכבת על-ידי ועדות בדיקה פנימיות של הרכבת, בגין תאונות שאירעו. דנציגר חשב אחרת, והתנגד להעברת ההודעות של עובדי הרכבת מטעמים של הגנה על זכויות הפרט. לדבריו, "מדיניות שיפוטית ראויה אינה יכולה להשלים עם ראיות שהן פרי תחבולת חקירה הפוגעת באוטונומיית הרצון החופשי. הרשות החוקרת אמונה על חשיפת האמת, אך זו צריכה להתבצע במגבלות החוק ובלי לנקוט תחבולות נפסדות שיש בהן משום פגיעה בזכויות יסוד".

מה יעשה יורם דנציגר לאחר פרישתו? אחרי שינוח מהעבודה הקשה, ויקדיש זמן לענייני ביתו, יש להניח כי בדומה לרבים מחבריו השופטים לשעבר, הוא יפנה לעיסוק הרווחי והמעניין של בוררות וגישור. כבר טרם מינויו לעליון היה דנציגר, נוסף לעורך-דין מוביל, אחד הבוררים והמגשרים המבוקשים בשוק, בעיקר בסכסוכים עסקיים. זאת, בשל יכולתו להבין את נפשם של אנשי-העסקים ואילי-ההון, והיכרותו את עולם החברות.

אמנם השוק הפרטי יקבל בשמחה ובזרועות פתוחות את חזרתו הצפויה של דנציגר לעיסוק בבוררויות. אבל בית-המשפט העליון והציבור הרחב יפסידו מפרישתו המוקדמת של שופט חכם, ידען ורגיש, שמצוי בעולם המשפט הכלכלי והעסקי יותר מרוב עמיתיו. שופט, שאינו מהסס לצאת בפסיקות המנוגדות לאלו של עמיתיו, אם הוא מאמין בכך.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות