מלכי הארץ

סיפור ריאליסטי טוב צריך מסגרת לפעול בה וגרעין של אמת שיפעם בו. לא במובן שמה שקרה אכן קרה, אלא במובן שלאיש אין ספק שהוא עשוי היה לקרות. סביון ליברכט, שביססה את המחזה החדש שלה "קוראים לו מלך", שעולה בימים אלה בתיאטרון בית ליסין, על הסיפור "קיבוץ" שראה אור ב-2002, עומדת במשימה בצורה מושלמת. כבר ברמת החיבור הרגשי, לא צריך להיות קיבוצניק בעבר או בהווה בשביל להתחבר לדינמיקה הקבוצתית שמתרחשת על הבמה, ולחוש את הצביטה. ליברכט אמנם משתמשת בקיבוץ, שאת הניואנסים שבו היא מכירה מעברה, אבל באותה המידה יכולה הייתה זו להיות ישיבה דתית, יחידה צבאית, בית ספר תיכון, או כפר ברוסיה של צ'כוב או בגליציה של עגנון. כולן מסגרות שפועלות כמו היו מיקרו-קוסמוס המנותק מן העולם החיצון. היית באחת, היית בכולן, וגם בקיבוץ. בכולן יש היררכיה, סטיגמות, סודות, מקובלים יותר, מקובלים פחות ואלה שלא מקובלים כלל - איש איש והמקום שלו בשרשרת המזון, ואין לאן לברוח.

ליברכט מגישה את סיפורו של דויד (אבי גרייניק), בן עולים מוגבל בשכלו בישראל הצעירה, שמתגלגל אל אחד הקיבוצים ובאמתחתו נדוניה. דיל כשר, אבל מסריח: ברשותו ירושת דירה קטנה ומכולת - הקיבוץ מקבל נכסים למכור, דויד מקבל קהילה להיות חלק ממנה, ורפת לעבוד בה. על פניו win-win, אבל לא באמת, כי דויד לא מתקבל כשווה בין שווים, אלא כהרפיה הקומית של החברים שמתעללים בו. זה גם המקום שאליו נכנסת האיכות של ליברכט לשזור רובד נוסף לסיפור, ולהשתמש בו על מנת להשליך אל מעבר למקרה הפרטי. הרובד הרחב של הישראליות, שבו היא באה חשבון עם יפי הבלורית והתואר, הפרא האציל שבנה את הארץ, אבל שכח את מקומו, את ערכיו וגם את צניעותו והפך ממלח הארץ למלך הארץ.

מבלי להיכנס לספוילרים מיותרים, נאמר שזהו מחזה שפועל בשני אזורי זמן, הווה ועבר, באופן שמאפשר לו לפעול כוועדת חקירה מהסוג האמפתי על אירועי העבר (הגם שהסיום, צריך לומר, פשטני מדי ומותיר טעם לפגם). אלון אופיר שביים, העמיד הצגה מאוד מדויקת, שנותנת דגש לעיצוב היסוד הרגשי שמפעיל כל אחת מהדמויות, אבל בעדינות ובחוכמה ומבלי ליפול למחוזות המלודרמה הצעקנית.

גרייניק בתפקיד מקסים כדויד נמצא עמוק בתוך הפורטה שלו, עם דמות שהיא סוג של ילד נצחי הסורג לאלוהים, עם אלמנטים פיזיים שלקוחים מ"מאיר" ו"חזי" הזכורים לטובה מ"נווה חמציצים". דני גבע כאהרון יפה הבלורית, איתי פולישוק כמנחם הגזבר המאכער ויוסי צברי כאאוטסיידר התימני זיתוני, מעצבים את ההיררכיה הקיבוצית. רועי וינברג בתפקיד הבן שבא לתבוע את עלבון אביו, קורקטי כנדרש, יעל בוטון בתפקיד רחל המוגבלת בשכלה, מגישה תפקיד קטן ומאוד חמוד, ואחרונה חביבה היא נתי קלוגר, שמובילה עם הבן את חשבון הנפש האישי והקולקטיבי, תוך שהיא מייצרת תפקיד דרמטי משובח הראוי לציון.