מחסלת האליטות: קליאן קונווי מושכת בחוטים בממשל טראמפ

במהלך חגיגות ההשבעה של דונלד טראמפ, באופן חריג, קרא הנשיא הנכנס ליועצת המיוחדת קליאן קונווי למרכז הבמה. כשהוא מחזיק את ידה, אמר: "היה לה תפקיד מכריע בניצחון. היא יודעת כיצד להפוך את המסרים שלי לאפקטיביים". כשהנשיא תיאר את הכישרון שלה, הוא התכוון לשפת הקוד שפיתחה קונווי, שבאמצעותה הוא מצליח לדבר אל 'מרכז הכוח' שלו בימין הקיצוני מעל גבה של התקשורת, ואולי גם לתדהמתה.

היא הגיעה לקליימקס טלוויזיוני כשטענה בשידור שהרקע לאיסור על כניסת מוסלמים לארה"ב הוא בעקבות 'הטבח בבואלינג גרין' (טבח שמעולם לא קרה), והגדירה מחדש את הגבולות המיטשטשים בין המציאות ל'עובדות האטלרנטיביות', מונח שהיא, אגב, זו החתומה על החדרתו לשיח הציבורי.

האסטרטגיה שלה טמועה בחשדנות האמריקאית כלפי רעיון הייצוג הפוליטי. ברקע למלחמת העצמאות האמריקאית עמדה השאלה מי יכול לייצג את מי ובאיזה תנאי. 'אין מסים בלי ייצוג', הייתה הסיסמה של המושבות האמריקאיות, שדרשו לבחור נציגים משלהן. "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ", אמר אברהם לינקולן. אבל נאומים לחוד, ומציאות לחוד, ולאורך השנים חוזרת הטענה שהשלטון לא באמת מייצג את העם. אז לקונווי היה רעיון אחר, ובבחירות 2016 היא החליפה את השאלה מי יכול לייצג את האזרחים, בשאלה מי רשאי לייצג את המציאות.

בדמוקרטיה חוקתית, תפקיד הריבון הוא לקבל את ההחלטות הטובות ביותר בהתאם למגבלות החוקה, גם אם הציבור בכללותו לא תמיד מרוצה מכך. ריבונות צרכנית, לעומת זאת, טוענת שהלקוח תמיד צודק. כוחו של הצרכן לא מופקד בידי הריבון, מתוך הנחה שהריבון יכול לקבל החלטות יותר מלומדות או מעמיקות ממנו. תפקידו של הפוליטיקאי, על פי העיקרון הזה, הוא לא לתווך בין האינטרסים של האזרחים למציאות, אלא לעשות 'מה שהלקוחות דורשים', מאחר שהם אלה שהעניקו לנשיא את הניצחון.

קונווי, סוקרת במקצועה, ניהלה את קמפיין הבחירות של טראמפ כמפקדת המלחמה שמטרתה להשליט ריבונות צרכנית כשיטה לייצוג פוליטי. המערכה הראשונה: טלוויזיה מסחרית רב ערוצית היא מוצר צריכה, ולכן עליה לפעול לפי עקרון ריבונות הצרכן: תפקידה של התקשורת הוא לא לייצג את האינטרסים של הצרכן לטעמה, אלא לספק לו את המוצר, ה'מציאות', שהוא דורש. המציאות והתקשורת הן ישויות נפרדות, טוענת קונווי, ואין לתקשורת זכות לדבר בשמה של הראשונה. להחליט עבור אנשים אחרים מהי המציאות, זו 'דיקטטורה' או 'מרקסיזם תרבותי', שני מושגים האהובים על הימין האמריקאי הקיצוני.

לזרוק עגבניות על השף

המציאות, היא מתעקשת, היא מה שהאנשים בסקרים שלה חושבים, והגיע הזמן שגופי התקשורת יגידו מה שהלקוחות שלה רוצים לשמוע. או שיפשטו רגל. הבעיה היא שאם המציאות לא יכולה להיות מיוצגת, אם אף אחד לא יכול לדבר בשמה, אז נותר לה להתקיים רק כישות נפרדת, בתוך הראש של מי שחווה אותה, וכך המציאות הופכת חומר לצריכה עצמית.

קונווי זיהתה את המשותף לטראמפ ולתומכיו: הטלוויזיה עבורם היא מקום שבו העולם עצמו לא נשקף, אלא מתקיים. טלוויזיה מסחרית היא כמו רחוב מלא במסעדות. תפקיד המסעדה הוא להזין את הלקוח, שרוצה מנה גדושה שנוגעת במקומות המיידיים ומעוררת את כל החושים. אבל מה קורה כשחומרי הגלם משתנים והמסעדה נאלצת לשנות את התפריט, ואין בו שום דבר שאוהבים? קונווי גילתה שאפשר לזרוק עגבניות על השף, או המגיש.

כשנכנסה לתפקידה, הקמפיין של טראמפ עמד בפני התרסקות. אמירותיו המוקלטות כלפי נשים וההתקפות על חולשתו בנושאים מדיניים, החלו לפגוע בו. אבל אז החל טראמפ לחזור על טענה חדשה, יחסית: סקר מגלה ש'אמריקאים יודעים על האיום האסלאמי יותר מפוליטיקאים. העם מכיר טוב מהפוליטיקאים את חוקי השריעה, את עסקת הגרעין עם איראן, ואת התיקון הראשון לחוקה'. את הסקר, שבעבר נשמע כהלצה, ערכה עבור הארגון הימני קיצוני 'המרכז למדיניות ביטחונית', לא אחרת מאשר קליאן קונווי.

בעידן ההיפר ריאליסטי שהטכנולוגיה אפשרה, בלתי אפשרי עבור בני אדם להבחין בין דמיון למציאות ללא מאמץ מיוחד. דוגמה אחת מהסופרבול האחרון: בתחילת המופע עמדה ליידי גאגא כשמאחוריה מזל"טים עם אורות אדומים, כחולים ולבנים, שיצרו בשמים דימוי של דגל ארה"ב. אלא שבעוד שהמופע שודר בשידור חי, המזל"טים הוקלטו מראש והודבקו על גבי התמונה ששודרה בשידור חי. את מה שראו הצופים בבית, לא ראה הקהל באצטדיון. אולפני הטלוויזיה עצמם מבוססים לא פעם על מציאות וירטואלית. תובנות של הוגים כמו בודלר, יכולות לעזור לנו להבין את הסכנה בהתייחסות למציאות הטלוויזיונית המועתקת כהתייחסות למציאות עצמה, והרושם שהמציאות קיימת רק בטלוויזיה.

הרעיון שציבור הבוחרים שמכיר את האיום האסלאמי בעיקר מהמסכים, 'מכיר את האיום האסלאמי יותר טוב מהפוליטיקאים' ולכן יודע 'מה צריך לעשות', נותן עדיפות למציאות המדומה על פני המציאות עצמה, ולמעשה מכחיש את קיומה. 51% מהאמריקאים אמרו בסקר שנעשה לאחרונה כי 'הטבח בבואלינג גרין', שקליאן קונווי המציאה בשידור חי, מצדיק את החרם על כניסת מוסלמים לארה"ב. גם אם המציאה את הטבח, גם אם הם יודעים את זה, השיטה שלה עובדת.

לכבות את כל החדשות הרעות

בשבועות האחרונים, אם מישהו טוען שהנשיא או קונווי משקרים או טועים, מיד מצויץ אצלם בטוויטר סקר שטוען שרוב הציבור חושב שהם צודקים ודוברי אמת. 49% מהבוחרים האמריקאים אומרים שהם מאמינים לממשל יותר מאשר לתקשורת, וקונווי והנשיא טוענים שהנתונים האלה 'מוכיחים' שהתקשורת משקרת. איך? אם אי אפשר לייצג את המציאות בשום צורה, אז כל מה שבדמיון הקולקטיבי הוא אוטומטית נכון, ולדמיון הקולקטיבי קוראים 'אמת פנימית'. ההישג הגדול של קונווי הוא בניית מושג המציאות כאוסף של עמדות סובייקטיביות, וכיפוף המציאות על ידי הכפפתה לתחרות כמותית של דעות דומיננטיות. הסיסמה 'מיליארד סינים לא טועים', הפכה מסלוגן לתיאוריה מדינית.

סקר חדש שנערך בסוף מרץ קבע שרק 37% מהאמריקאים בוטחים בנשיא טראמפ יותר מאשר בתקשורת, נתון שרק ממחיש את הרדיקליות של האסטרטגיה של קונווי: הלקוחות של טראמפ הם לא כלל תושבי ארה"ב, אלא רק תושבים בעלי זכות בחירה המוכנים לממש אותה.

סקר אחר שערכה קונווי לפני הבחירות טען ש-25% מהמוסלמים בארה"ב תומכים באלימות כלפי אמריקאים, וש-51% מהם רוצים להישלט על ידי חוקי השריעה. הסקר נערך בקרב 600 משתמשי אינטרנט שהגדירו את עצמם כ'מוסלמים', אבל גם קונווי לא ידעה מי הם באמת. הסקר הונח על הפודיום של טראמפ, שבתקופת הבחירות שימש גם כמטבח של כל תחנות הטלוויזיה הגדולות. בין אם הן רצו או לא, האינטרס הכלכלי שעקרון ריבונות הלקוח הוא המכתיב בעידן של טלוויזיה רב ערוצית, הכריח אותן להגיש לצופה הרעב מה שהיה במטבח. והצופה, מסתבר, ביקש מנות נוספות.

נאומיו של טראמפ הציעו לקהל הצופים קלישאות טלוויזיוניות, שנשמעו להם אותנטיות. בז'רגון של תוכנית ריאליטי, הוא מציע וידוי שירפא את הציבור מהתמודדות עם הקונפליקטים החברתיים-כלכליים של המדינה. הוא ניתק את ההווה מהעתיד, שהוא גם העבר. דרך משקפי הווידוי, טראמפ מפריד בין המלחמות במזרח התיכון לבין הפליטים, ובין ההגירה ממקסיקו למציאות כלכלית שנוצרה דרך מדיניות אמריקאית שדחפה מקסיקנים לעבור את הגבול במשך עשרות שנים. 'אנחנו עשינו את זה' (הווידוי), 'אבל, אז מה' (השחרור - היה נגמר, לא קשור להחלטות שלנו עכשיו). את העבר הינדסו הפוליטיקאים, שאף פעם לא ייצגו אותנו באמת, עליהם האחריות ההיסטורית למר ולרע, ועכשיו זה הזמן שלנו. עצרות התמיכה של טראמפ הפכו לחומה נודדת, שמנסה להותיר את אמריקה של שני העשורים האחרונים הרחק מאחור.

כל הבעיות בעולם מתחילות מבני אדם, ולכן לכל בעיה חייב להיות פתרון. מאחורי המשוואה הקלישאתית מסתתרת האמונה של טראמפ לפיה ניתן לפתור כל בעיה אם מחסירים ממנה נעלם אחד: כל מי שהוא לא הלקוח שלו. בתוכנית 'המתמחה' הוא מפטר אדם בכל פעם שמשהו לא עובד כמצופה. התנהגות זו הפכה להבטחת הקמפיין שלו: 'הכלכלה שבורה? נרוקן את הביצה: נפטר את כולם בוושינגטון ונביא אחרים שיודעים את העבודה', 'מקסיקני אנס מישהי בסן פרנסיסקו? נגיד לכל המקסיקנים שיכבו את מכסחות הדשא. הם מפוטרים. הביתה!'. 'טרור אסלאמי? מי צריך את המוסלמים? מה הם בכלל עושים? שלא יבואו לכאן! מפוטרים! לסגור את הדלת'. 'הסינים לא יעשו מה שאנחנו אומרים? נטיל מס על כל מה שבא מסין עד שנהרוס להם את הכלכלה. ניפטר מהסינים. לא נצטרך לפטר אותם אפילו! ילכו הביתה בלי פיצויים!'.

טראמפ מבטיח לצופים לכבות את כל החדשות הרעות. קונווי, שרקמה עבור טראמפ את ניצחונו, הבינה שהאסטרטגיה הזו יכולה לפעול גם לגבי קהל הבוחרים. מצביעי המרכז מרגישים שהמועמד הרפובליקאי וולגרי ולא מנוסה? נחליף את המצביעים. היא זו האמונה על מקל הקסמים המסמן מי ייכנס ומי יצא מבית 'האח הגדול', גרסת מגדל טראמפ.

הם חוזרים ואומרים שה'אמריקאים' מחוברים למציאות (כפי שהיא משודרת בטלוויזיה), ואילו הפוליטיקאים מנותקים ממנה לחלוטין. ההיסטוריה האמריקאית רודדה לתוכנית ריאליטי מהעונה שעברה: העולם מוגבל למסך הטלוויזיה, והוא מקום שבו יש אנשים שגורמים בעיות ויש אנשים שפותרים אותן. כמו באטמן והג'וקר. וטראמפ, קונווי תמיד מיהרה להזכיר, גר בגותהאם סיטי גם.

היכונו להיכחדות האדם הלבן

קונווי נשכרה כשטראמפ הבין שעליו לסחוף לקוחות שלא מצביעים עבור המפלגה הרפובליקאית בדרך כלל, או בז'רגון שיווקי - שעליו להיפתח לערוצים חדשים. היא וסטיב בנון, היועץ האסטרטגי של טראמפ, הכירו טריטוריה במפה האלקטורלית שהתאימה לצורכיהם באופן מושלם: במשך שנים שניהם היו חברים בארגון בשם 'המועצה למדיניות ביטחונית', גוף שמטרתו לחבר בין המפלגה הרפובליקאית לתנועה שדוגלת בעליונות לבנה ובצריכה של חדשות אלטרנטיביות, 'האלט (אלטרנטיב) רייט'.

קונווי הכירה את הימין הקיצוני מבפנים, וידעה בדיוק מהי הדרך לגייס אותם לצדו של המועמד שלה. היא מכירה את השאיפות שלהם: לשנות את המציאות המבולגנת, ולהחזיר לכנה את האוטופיה הישנה. היא ידעה שהימין הקיצוני מבטא שאיפות שקיימות זמן רב, אך לא זוכות לביטוי פומבי או פוליטי.

יום לאחר השבעת הנשיא הזדמן לכותב שורות אלו לפגוש כמה מהאנשים הללו. אחת בצהריים, שעון וושינגטון. במרחק 45 דקות נסיעה ממרכז העיר עם פקקים, בזמן צעדת הנשים ההיסטורית, 20 גברים לבנים יושבים באינטימיות במסעדה. בסודיות גמורה הם חוגגים את המהפכה עם סטייק וביצים. המיקום נבחר בקפידה ונמסר באמצעות הודעות פרטיות על פי פרוטוקול מדויק. המשתתפים, שדוגלים ב'שימור הזהות הלבנה', מצאו בבחירות האחרונות מקום נעים לראש בתוך הכובע האדום. נושא השיחה בשולחן הוא ערכות בדיקה גנטית, ולמה חשוב לגלות בדיוק מאיזו מדינה אירופית נגזרים שורשיך.

האמת הפנימית של ה'אלט רייט' מספרת שעד שנת 2060 האדם הלבן יהפוך למיעוט חד ספרתי נכחד. לדעתם, סין מאיימת על אסיה ואירופה, כשממזרח להרי האורל 100 תינוקות סיניים נולדים על כל תינוק רוסי. בארה"ב קצב הילודה של תינוקות שחורים גדול פי שניים מזה של תינוקות לבנים, מספר המוסלמים בעולם גדל בהתמדה בשעה שהנצרות בירידה, ומדינות שהיו לבנות כמו צרפת ובריטניה כבר נהרסו על ידי רב תרבותיות. נשארו פחות מ-40 שנה לשנות את הדמוגרפיה, וזה הזמן לפעול למען 'הצדק'. במצב שנוצר, רק ברית אמריקאית-רוסית יכולה להציל את האדם הלבן ולמנוע את קץ שלטונו על האנושות, ואולי, את עצם קיומו הממשי. עבור חברי ה'אלט רייט' פוטין הוא התקווה האחרונה של המערב להתממשות האוטופיה.

אומרים שהיה פה שמח

אוטופיה היא לא הבטחה לעתיד טוב יותר, אלא חזרה לעבר נטול התפתחות, 'לפני שהכול התקלקל'. כדי להבין את ההבטחה 'להפוך את אמריקה לנהדרת שוב!', צריך להבין מתי לדעת טראמפ אמריקה הייתה 'נהדרת'. התשובה היא לא כשאמריקה הייתה נטולת מהגרים, אלא כשהייתה בעלת רוב אתני לבן. במהלך חגיגות ההשבעה, במפגשים שערכתי עם תומכי טראמפ, חזרה ועלתה המנטרה: רמת החיים בארה"ב הייתה גבוהה יותר עד שנות ה-80, כשהיה בה רוב אתני ברור. הירידה נעה במקביל לעלייה במספר התושבים הלא לבנים. במסגרת האינטלקטואלית הזו, תיאוריות פוסט-קולוניאליסטיות נערכות מחדש כדי להציג את המהגרים ככוח זר שכובש את התרבות הלבנה. אם אתה בצד הלבן והעני, המסקנה ברורה לך, וכל תיאוריה כלכלית מורכבת לא תשכנע אותך כמו הגרף שמציג לך את 'המציאות' כקורלציה בין העלייה במספר המהגרים הלא לבנים לירידה ברמת החיים.

היועצת המיוחדת של הנשיא הפכה את הקמפיין לנשיאות ארה"ב לקמפיין אכזרי, שבמרכזו הריבונות על המציאות. היא הבינה שהימין הקיצוני הוא מרכז הכוח של טראמפ - נגד המפלגה, המדינה והמציאות עצמה. ההבנה הזו מעצבת את נשיאותו. טראמפ נבחר על סמך ההבטחה שתיאוריות הקונספירציה של הימין הן האמת היחידה. מרכז הכוח שלו הם 'האמריקאים', הם 'הלקוחות הנאמנים', ומי שלא - הוא האויב. והקהל המתון? הוא יודע שהשקרים של קונווי הם מפגן כוח שנועד לאיים על האפשרות לייצג את המציאות, וכל מי שלא לקוח, מפחד מאוד.

קונווי פיתחה מטא-אידיאולוגיה. היא מציבה את העיקרון השיווקי שהלקוח צודק מעל הכול, ובכך מאפשרת למסרים להשתנות, בטענה שהיא והנשיא מתאימים את עצמם ל'מה שהאמריקאים חושבים'. ה'אמריקאים' הם גוף אבסטרקטי, שהיא מתיימרת לדבר בשמו ולהכיר אותו יותר טוב מכולם, שהרי, הם חברי המועדון שלה. הנשיא, שהבטיח לא להיות 'עוד פוליטיקאי', עומד בהבטחתו לייצג לקוחות, לא אזרחים, והם מאמינים שאפשר לשנות את המציאות עצמה ולכבות את כל הבעיות בעולם, אם רק מחליפים תחנה ברדיו. הקושי להתווכח עם האסטרטגיה של קונווי טמון בכך שגם סקרים מהימנים מצביעים על כך שמרבית מהאמריקאים הסכימו לאורך הקמפיין עם רבות מהנחות היסוד של טראמפ, גם אם הביעו סלידה מהאיש.

עם כניסת טראמפ לבית הלבן מוקמו מסכי טלוויזיה גדולים בחדר תדרוך העיתונאים. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הבית הלבן זוכות תחנות שידור קטנות ברחבי המדינה להשתתף מרחוק בתדרוך. הבית הלבן קורא לזה 'דמוקרטיה'. המציאות היא, שכשאין בחדר אף כתב שמוכן להתיישר עם המציאות של קונווי, אז מחליפים בפשטות את מי ששואל את השאלות. במקום עיתונאי שיעמת את קונווי ושון ספייסר עם עובדות, הבית הלבן עצמו מבקש שאלות מתחנות רדיו וטלוויזיה אוהדות, נידחות ככל שיהיו. לשאר התחנות נותר רק לשדר את 'המציאות' על פי הבית הלבן.

בראיון שלה לתחנת שידור מקומית, קונווי ביקשה לחזק את דבריו של טראמפ על כך שאובמה, הנשיא לשעבר, צותת לו. "אפשר לצותת בכל מיני דרכים, למשל על ידי מיקרוגל שהופך למצלמה", היא אמרה בשידור חי. כשעומתה על ידי סי.אן.אן ונשאלה האם היא באמת מאמינה שהנשיא אובמה השתמש במיקרוגל בכדי לצותת לטראמפ, ענתה: "אני לא בלש. המקצוע שלי הוא לא להחזיק בראיות".

מיד אחרי ההופעה הטלוויזיונית של קונווי הנשיא טראמפ צייץ: 'מדהים כמה חצופה התקשורת לנציגים שלי. תהיו נחמדים, יצא לכם מזה הרבה יותר'. אלא שבינתיים, בעידן טראמפ, התוצאות העסקיות של תחנות הטלוויזיה הן מהטובות בעשור האחרון. נדמה שהמלחמה על ריבונות הלקוח השתלמה בינתיים לכל המעורבים, מלבד אלו שהתקשורת והנשיא נשבעו לשרת, הציבור.