"ביום שאתייחס אל עצמי כמו לדיווה - גמרתי"

אם שרת התרבות מירי רגב מיצתה את השימוש בצ'כוב כגימיק פוליטי בסרטון "אתגר הבובות" שצילמה לכבוד הליכודיאדה האחרונה, היא מוזמנת לנצל את הפרמיירה של "שלוש אחיות" הערב בתיאטרון הקאמרי (בשיתוף פעולה עם הבימה, שאליו היא תנדוד להצגות בכורה בשבוע הבא), פרי עטו של המחבר המושמץ, ולהיות אורחת אישית של יבגניה דודינה, שמשחקת בו את האחות הצעירה, לצד גילה אלמגור וליא קניג. דודינה לא מתפעלת מהפופוליזם של רגב או של דוד ביטן "קורא" את קאמי ורץ לספר לטוויטר. קשה לה להאמין שיש באמת אנשים במעמדם שלא קראו קלאסיקה, ועוד מתגאים בזה. וכשאני מתעניינת אם בבחירה להעלות את צ'כוב דווקא עכשיו, בהפקה גדולה בשיתוף פעולה של שני התיאטראות הגדולים בארץ ובבימויו של חנן שניר, יש מעין מסר לשרה, היא מחייכת את החיוך הממזרי שלה, שמשתף רק צד אחד של פיה ואומרת: "את זה את צריכה לשאול את ההנהלה, לא אותי".

ובכל זאת.

"אצלי זה הפוך. אין לי שום עניין להוכיח או להכריח את אלה שלא קראו צ'כוב. אני באה לעשות תפקיד. גם חנן שניר, הבמאי, לא חשב על אמירה. הוא אמן שעושה את מה שמעניין אותו. הגאונות של צ'כוב היא שגם אלה שלא קראו אותו, באים לצפות בו, כי צ'כוב לא מתעסק בפוליטיקה, אלא בבני אדם, ולכן כל משפט וכל מילה בו הם כל-כך רלוונטיים. אם הוא ילך, לא תהיה אמנות".

את משחקת לצד גילה אלמגור וליא קניג, מה שמכניס אותך רשמית לפנתיאון הדיוות הלאומי.

"אוי, נו, אני לא חושבת על זה. כשהקהל בא להצגה, אני צריכה לספק לו את הסחורה. ביום שאתייחס אל עצמי כמו לדיווה - גמרתי. אגב, שתיהן הכי לא דיוות בחזרות".

הבדל הגילאים ביניכן גדול.

"ותוך כדי עבודה הוא לא מורגש, חוץ מכמובן הניסיון העצום שהן מביאות איתן. ויש את חנן שיודע איך לחבר אותך לתפקיד ככה שלא תרגישי בכלל ששיחקת. התחושה היא שרואים פיסת חיים דרך הצצה בחור המנעול. במחזה כולנו צעירות. הוא נפתח כשאני חוגגת יומולדת 20 ואני לא בת 20. האחיות יותר מבוגרות ממני, אבל לא בהרבה".

טבעי לך לשחק בחורה כה צעירה?

"כן, וכאן אני חוזרת לגאונות של צ'כוב, שלא משנה בת כמה זו שאומרת את הטקסט שלו, כי המשמעות היא הרבה יותר רחבה. הגיל הצעיר רק מוסיף עוצמה וטרגיות לדברים. אני לא בתחפושת, אלא נמצאת על הבמה כמו שאני".

את מרגישה את הגיל שלך?

"אני לא חושבת על זה ולא חופרת בזה. אני מרגישה בת 20. המחזה מספר על שלוש אחיות שיש להן חלום גדול, להגיע למוסקבה. חלום שהן לא מצליחות להגשים ובסופו של דבר הן מוותרות עליו. אני מכירה בני 60-50 שמדברים על הפריצה הגדולה שעוד רגע תגיע. נו, באמת, אתה לא מבין שזה כבר לא יקרה?".

מוסקבה הייתה גם החלום שלך.

"כן, ובתחילת החזרות אמרתי לחנן שהייתי במצב של הדמות שלי, כשחשבתי שמוסקבה תפתור לי את כל הבעיות. נולדתי בבלארוס, בעיר קטנה יחסית, ומגיל 14, כשידעתי שאני רוצה להיות שחקנית, חלמתי על מוסקבה. יש משפט שגילה אומרת, 'נמאס לי מהחורף הזה, כבר שכחתי מה זה קיץ. אם הייתי במוסקבה לא הייתי חושבת על מזג האוויר'. מקום אידיאלי, הרמוני, חיים מושלמים".

וזה מה שמוסקבה מסמלת?

"היא מסמלת תשוקה, חלום. בגיל 17 עברתי למוסקבה. ההורים - לא רק שלא היו מרוצים מהבחירה שלי במשחק, הם לא אהבו את העובדה שעזבתי את הבית, אבל ראו שאי אפשר לעצור אותי. אני זוכרת שיצאתי מתחנת הרכבת עם החברה שבאה איתי ועם כל המזוודות, והכול נראה לי עצום. ואז לקחנו מונית ואמרנו לנהג שאנחנו מחפשות מלון. הוא הסתכל עלינו וצחק, כי בתקופה ההיא, כדי לשכור חדר במלון היית צריך קשרים. היינו כל-כך נאיביות. למזלנו, הוא היה אדם טוב והציע לנו לגור שלושה ימים בבית של קרובי משפחה שיצאו מחוץ לעיר. ואז עשיתי בחינות לבית ספר ולא התקבלתי, והתחילה תקופת ההישרדות שלי שם. מוסקבה הפכה למקום קשה. חלום הוא חלום עד שאת נוגעת בו".

מה שקורה היום בישראל בהקשר לתרבות ולמאבקי התקשורת, מזכיר לך את רוסיה?

"יש לנו עוד הרבה לאן להתדרדר. שם המצב הרבה יותר גרוע. אני לא לוקחת על הכתפיים שלי את הבעיות של החברה בישראל, אבל אני לא מוכנה להתפשר בבחירות שלי ומצליחה בזה למזלי, וזו כנראה המחאה הפרטית שלי. אני לא יכולה אחרת, ככה אני נושמת".

כשנסעת עם הבימה להציג את "סיפור פשוט" של עגנון בקריית ארבע, הצטרפת לפני כן לסיור של "שוברים שתיקה" בחברון וחטפת על הראש.

"לא רוצה להתייחס. מה שהיה לי לומר, אמרתי".

אלמגור היא ההיפך ממך, לא יכולה לשתוק.

"ואני מכבדת את המקום שלה וטוב שהיא קיימת. אני מוחה בדרך שלי. על הבמה. קונפליקט הוא לא הדרך שלי. לא טוב לי שם. אני לא יודעת לעשות את זה טוב כמוה".

ואם היו מבקשים ממך להצטרף למאבק?

"תלוי למה".

להגדלת תקציב התרבות?

הייתי יכולה לתת את הקול שלי לזה".

להפגין נגד חוק הנאמנות שמוצע?

"זה אשכרה רוסיה. אני מקווה שזה יישכח בקרוב כמו חלום רע. אנחנו בדרך לחושך".

היית חותמת על חוק כזה?

"נראה לך?".

שחקנים שחייבים להתפרנס יחתמו עליו.

"זו סחיטה, כי שחקן הוא אדם שתלוי באחרים".

קרן רבינוביץ' לקולנוע כבר התיישרה עם הקו.

"טעות מרה".

שעברה בשקט.

"בואי נראה. זה קרה רק לפני כמה ימים".

בואי נדבר על הבת שלך. היא פסנתרנית.

"קלאסית, מצוינת, לומדת באקדמיה למוזיקה. בן הזוג שלי מוזיקאי ואני למדתי ארבע שנים על פסנתר וב'שלוש אחיות' אני מנגנת קצת".

ממוזיקה, כמו ממשחק, קשה להתפרנס. כאימא, את לא חוששת מזה?

"בינתיים יש לה את הלוקסוס לעשות את מה שהיא אוהבת ולא, לא הכסף מטריד אותי, אלא הפחד שלי שהיא לא תמצא את המקום שלה בחיים. שלא תהפוך לעוד אחת מ-90% מהאנשים בעולם שבאים לעבודה כדי להעביר את הזמן כמה שיותר מהר. שיהיה לה בשביל מה לקום בבוקר".

כסף לא מטריד אותך?

"לא, זה לא בדנ"א שלי. אם אין לי כסף, אז אני חיה בצמצום ולכן אין לו חשיבות גדולה בעיניי. כשצריך לסגור חוזים, יש את הסוכנים שלי ואני סומכת עליהם. במקצוע שלנו אי אפשר להרוויח מיליונים ואני שלמה עם הסכומים שאני מקבלת. בדרך כלל, לא הסכומים הם מה שמבאס, אלא התחושה שיצאת פראיירית, ואני לא מרגישה פראיירית".

השתתפת בשני סרטים מצליחים, "החטאים" ו"שבוע ויום", שאיתו היית בפסטיבל קאן.

"במאי בשנה שעברה. לפסטיבל אין קשר לחיים. זו אופוריה בלתי נגמרת וכבוד אמיתי לקולנוע. בגלל שבאתי בשביל הפרמיירה, אז שמרתי בשבילה אנרגיות. לא הסתובבתי וחגגתי יותר מדי. רק ביום ההקרנה, שאז בא אלייך מאפר ומעצב שיער, ואת לובשת את השמלה שהכנת במשך חודש בארץ, ובפתח הקולנוע יש תור ארוך ואת יודעת שרק טוב מחכה לך. ידעתי שאני הולכת להתגאות בסרט כבר כשקראתי את התסריט, וראיתי אז את הסרט בפעם הראשונה".

מחיאות הכפיים וההתרגשות שאחרי, גדולות מזו של הצגה?

"בהצגה אין זמן להתרגש, כי אתה נלחם בה. בסרט את שלך סיימת וזה נותן שקט".

קאן היה סוג של מוסקבה המקצועית שלך?

"תמיד רוצים לבוא שוב, אבל משהו נרגע בי. אני ב'מוסקבה', אבל אני לא רוצה להודות בזה, ובפנים אני עדיין רוצה ושואפת להגיע לשם".