גם עמק חרוד, סמל לערש הציונות, עובר מהפכה נדל"נית

עמק חרוד, הקצה המזרחי של עמק יזרעאל, מעפולה ועד בית שאן, שימש במשך עשרות שנים סמל ל"התיישבות העובדת" ■ מסע מחודש בין יישובי העמק, בינות לווילות החדשות ולדיירים החדשים והוותיקים שצצו לאחר הפרטת הקיבוצים, מלמד על השינוי

עין חרוד / צילום: זלוטן קרוגר
עין חרוד / צילום: זלוטן קרוגר

עמק חרוד הפך לסמל עוד בראשית הציונות. "שיר העמק" של נתן אלתרמן (באה מנוחה ליגע), מקהלת הגבעטרון, הספר "בדרך לעין חרוד" שכתב עמוס קינן ותערוכות האמנות האיכותיות במשכן לאמנות בעין חרוד, היו חלק מפעילות תרבותית ארוכת שנים שקידמה את המיתולוגיזציה של העמק, ואת הפיכתו המהירה לסמל ישראל העובדת, האידאליסטית, האיכותית.

גם היום, מי שנחלץ מהפקקים צפונה ומגיע לעמק חש באופן כמעט מיידי, אפילו תוך כדי נהיגה, תחושה של התפעמות ורווחה. עמק חרוד פרוס מנגד, בין שלוחת צבאים והר הגלבוע, השדות ירוקים, בריכות הדגים מנצנצות בשמש, ובאופק הרחוק ניתן להבחין בזוהר שעולה מהרי הגלעד.

עם זאת, שלטי הבד המתנוססים בצד הדרך ומכריזים "נלחמים על החקלאות, שומרים על הבית" הם רמז לכך שמעבר לפסטורליה יש כאן מאבק קיומי. מעבר לכך, קשה שלא להבחין שהכביש הצר הפך לציר תנועה אינטנסיבי, לעמק נוספו מחלפים וגשרים שתקועים באמצע הנוף, והיישובים הקטנים, שנוכחותם כמעט ולא הורגשה בעבר, מתרחבים ומטפסים על הגבעות.

"מנותק מצו השעה"

בשנת 1909 רכש יהושע חנקין, "גואל האדמות", אדמות ליד הכפר אלפולה (עפולה), עליהן הוקמה הקואופרציה מרחביה. בשנת 1920 הצליח חנקין לרכוש את אדמות "גוש נוריס", עליהן הוקמו עין חרוד, כפר יחזקאל, גבע ותל יוסף (1921), בית אלפא, חפציבה (1922) ובית השיטה (1928).

גליה בר אור, חברת קיבוץ ומי שניהלה במשך שנים רבות את מוזיאון עין חרוד, זועמת על האופן שבו מתוכננת כיום התחדשות הקיבוצים הוותיקים בעמק: "ההרחבות האלה הן שערוריה ומנותקות מצו השעה שדורש ציפוף". בר אור מאמינה שיש לחזור למודל "הקבוצה הגדולה" (עין חרוד), שביקש לייצר שילוב של כפר ועיר. בעיניה, יש חשיבות אדירה לייצר בקיבוצים מודל של בנייה רוויה (בקומות) וקומפקטית, שיציע איכות חיים ברמה גבוהה תוך שימור מקסימלי של השטח הפתוח.

ראש המועצה האזורית גלבוע, עובד נור, יליד עין חרוד איחוד המתגורר היום ביישוב הקהילתי גן נר, מאמין ש"לא משנה מה יהיה במרכז, אלה צריכים להיות השטחים הפתוחים, הכפריים, של מדינת ישראל". מצד שני, לנור אין ספק שהיישובים חייבים לגדול: "הקיבוצים לא שאלו את עצמם איך הם רוצים להיות, אך הם צריכים, כמו כל אורגניזם, לייצר את הדור הבא".

כשאני מנסה לברר אם קיבוצי העמק שהופרטו נחשבים בעיניו קיבוצים, או שאולי הם בכלל פרברי שינה של תל-אביב או חיפה, הוא מסתייג ומבקש להדגיש שבסופו של דבר יש חקלאות, ושמידת השיתופיות בקיבוצים עדיין רבה יחסית ליישובים אחרים. אין יותר חדרי נעורים ואין חדר אוכל, אבל יש קהילה, עם ערבות הדדית מסוימת ושיתוף מוגבל ו"מרחב תרבות", שצמוד למדשאה.

נור מביע תרעומת על יחס השלטון לאזור: "מסוף שנות ה-70 יש מתח גדול מאוד בין המתיישבים בפריפריה לבין המדינה. זה כאילו לא כלכלי ליישב את גבולות הארץ".

בר אור מדגישה את חשיבות ערכו של הנוף: "בני אדם זקוקים למערכת דיאלוגית עם הסביבה שלהם. עם העבר, עם מרקמים של סביבה. יש מקומות שניתן לקרוא להם 'נוף מיתולוגי' ויש להם משמעות רחבה עבור הזהות של החברה". בר אור סבורה שיש להתאים את התכנון והפיתוח של העמק "לאלמנטים הנופיים שנצברים לרפרטואר התרבותי". מקומם אותה למשל, שהרחבת כביש 71, בסמוך לצומת עין חרוד, תביא להרס מבנה הקואופרטיב, שתיכנן האדריכל שמואל ביקלס. בעיניה זו דוגמא למחיקת רובד חשוב באותו רפרטואר תרבותי של העמק בפרט ושל הציונות בכלל.

ממועצה אזורית גלבוע נמסר כי במסגרת הרצון להרחיב את כביש 71 האדום אכן ישנה תכנית שהמדינה מקדמת שתכלול פגיעה במבנה. לדברי המועצה, "אנו מודעים ומתנגדים לכך, ובוחנים כל דרך כיצד למנוע ולמזער פגיעה במבנה ההיסטורי".

קיבוץ חפציבה: "בתי קיט"

על מורדות הגלבוע. כ-200 חברים ובסה"כ מתגוררים בו 400 איש. הקיבוץ עבר תהליך הפרטה ואושרו בו בשנים האחרונות תוכניות פיתוח שהוסיפו לקיבוץ עשרות יחידות בלב המחנה, ועוד יותר ממאה יחידות בהרחבה. שכונת ההרחבה, המכונה באתר האינטרנט של הרשות לפיתוח הגליל "שדרות רוטשילד בעמק", מוצגת כמקום שמשלב "איכות חיים יוצאת דופן, עם חיבור לשורשיות ארץ ישראלית אמיתית".

אדריכל השכונה החדשה הוא ראובן טרייבר, חבר קיבוץ בית אלפא, שעבד במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי שהפכה לימים לחלק מחברת א.ב מתכננים. עכשיו הוא בפנסיה ונותן שרותי ייעוץ לקיבוצים שעוברים התחדשות. "חפציבה הוא קיבוץ שהתפרק מהמסגרות המסורתיות שלו כבר בשלב מוקדם ועבר את כל תהליכי ההפרטות. החבר נשאר שם ללא כל גיבוי של המערכת. בלי חדר אוכל, בלי סיעוד של אוכלוסיה מבוגרת, בלי חינוך או תרבות. האוכלוסיה הזדקנה, בני חפציבה לא נשארו והם רצו להחזיר את צהלות הילדים. על רקע זה נוצר הצורך בהרחבה הקהילתית".

טרייבר מספר שהוא נתבקש להכין תוכנית מתאר חדשה לקיבוץ שכללה הרחבה קהילתית ובה 110 מגרשים חדשים לשיווק לציבור הרחב ו-35 מגרשים, במסגרת פינוי בינוי, בתוך המשק, לבני משק.

טרייבר מודה כי נקודת המוצא לתכנון ההרחבה של חפציבה היתה חולשה. התפיסה היתה שתוספת תושבים תמנע את סגירת היישוב: "אנחנו כמתכננים נכנענו לגל שהניע אותנו לתכנן את הקיבוץ בהתאם לדפוסים של יישוב קהילתי. חשבנו שאין דרך אחרת, ואז קרה השינוי הגדול - הבנים התחילו לחזור". לדברי טרייבר, "כל אותם קיבוצים שהלכו על הרחבות קהילתיות עם אוכלוסיה חיצונית אכלו את זה קשה מאוד. האינטרסים שונים. מי שקונה דירה רוצה לחזק את עצמו. הקיבוץ לא מעניין אותו. החיבור הזה מלאכותי".

אחד המתיישבים החדשים בהרחבה של חפציבה הוא בני ציפר, עיתונאי "הארץ", המתגורר כבר שנים רבות ברעננה אך קנה לפני כשנתיים בית בשכונה החדשה של הקיבוץ, שאותו הוא מגדיר "בית קיט", "Maison de vacances", כמו אצל הצרפתים.

"אשתי ראתה בעיתון את המודעה על ההרחבה, עשינו בחינה פסיכומטרית של שבע שעות, עברנו שני ראיונות וזהו. כל הסיפורים על ועדות הקבלה מוגזמים. אין פה סינון שטני. הם רוצים אנשים שהם לא מוטרפים, או דתיים קיצוניים. נורמליים". ציפר לא מרגיש זיקה מיוחדת לקיבוץ, שאותו הוא מגדיר כ"מבוגר ומדשדש", אבל נעים לו להשתתף מדי פעם בקבלת השבת בגן היפני של חפציבה. הוא גם נהנה לבקר בערים בסביבה: "לא הבנתי מי האנשים האלה. עכשיו אני רואה שמה שחשבתי שזו מסכנות זה בכלל מקום נהדר. כשאני מגיע לעפולה או בית שאן ואנשים מסתכלים עלי כמו כוכב, או ראש ממשלה, זה נחמד. אני מרגיש טוב. כיף לי".

בית השיטה: "אדריכלות ראוותנית"

קיבוץ בית השיטה הוקם על ידי בוגרי גימנסיה הרצליה בתל-אביב, אליהם חברו בני תנועת הנוער "מחנות העולים". הקבוצה התיישבה באתר שליד הכפר הערבי שאטה בשנת 1935. באתר האינטרנט של הקיבוץ הוא מתואר כ"ביתם של אריה בן גוריון ועזריה אלון, ביתם של חלוצים ולוחמים למען ארץ ישראל".

אבל גם לשם הגיעה ההפרטה. בשנת 2002 החל התהליך, שבמסגרתו "ניתן חופש כמעט מלא לחבר להיות אדון לגורלו" (מתוך אתר הקיבוץ). בקיבוץ כ-400 חברים ו-1,100 תושבים.

את ההרחבה, שממוקמת מעל הקיבוץ הוותיק ומשקיפה לכיוון נוף הגלבוע והעמק, תכנן האדריכל התל-אביבי הוותיק שלמה גנדלר והיא אושרה כבר בשנת 2002. בהרחבה 201 מגרשים בגודל של כחצי דונם. מרבית המגרשים כבר מבונים. אלי שבו הוא יזם וקבלן מעפולה, והוא זה שאחראי על קידום ההרחבה ומימושה: "התוכנית (תב"ע) היתה ישנה ועמדה כאבן אין לה הופכין. הקיבוץ עבר משבר כלכלי חריף מאוד ולא היה יכול להניע את התהליך. חיפשו גואל ואמרו לי שהם לא מבינים בזה שום דבר. אני הייתי זה שטיפל בכל הפרוצדורות - מהכנת התוכניות המפורטות, דרך הסדרת העניינים מול המנהל ועד השיווק והפיתוח".

שבו אחראי להרחבות רבות באזור - בית השיטה, חבר, גדעונה, גן נר ואומן. מגיעים אליו בני מקום שחוזרים הביתה, תושבי ערים מהאזור וגם תושבים מאזור תל-אביב. "דירה בעפולה עולה 1.2 מיליון שקל. במחיר הזה אתה יכול לבנות לעצמך וילה על מגרש של חצי דונם באחת ההרחבות". את עיבוי היישובים הכפריים בעמק הוא רואה כצורך דחוף: "אם אתה רוצה לשמור על הרוב היהודי בעמק, אתה חייב להגדיל את הישובים".

לנועם רבינוביץ', חבר קיבוץ בית השיטה משנת 1974, קשה עם מה שהוא מכנה "מידתיות". בעיניו, בתי ההרחבה גדולים מדי, האדריכלות שלהם ראוותנית, הם לא משתלבים בטופוגרפיה ובחצרות שלהם אין כמעט עצים. בעיקר מציק לו שהקיבוץ לא לקח אחריות, ואפילו התנער מהפרויקט.

רבינוביץ' עצמו נולד בקיבוץ דפנה ונישא לבת משק מבית השיטה. כאן נולדו ארבעת ילדיו, שמתוכם רק אחד נשאר לחיות ביישוב. הוא מעיד על עצמו שהוא מחובר לעמק ולנופיו, אך גם מודה, בצער מאופק, שהמספר הרב של האנשים, השינויים והעומס בכבישים "מהדהדים".

עין חרוד איחוד: יתרון העושר

בשנת 1952 התפלג קיבוץ עין חרוד על רקע אידיאולוגי. הקבוצה המזוהה עם מפא"י עברה צפונה, והקימה במעלה הגבעה את עין חרוד איחוד. מדובר בקיבוץ מבוסס ואיתן שמתפרנס מתעשייה ומחקלאות, ובשונה משאר הקיבוצים בעמק הוא נותר שיתופי. יש בו 295 חברים ובפועל מתגוררים בו כ-600 איש.

אריאל הלר הוא מרכז ועדת תכנון ומנהלת השיכון של עין חרוד איחוד. אני פוגש אותו במשרדו במבנה שהיה פעם בית העם. פעם חגגו כאן סדר פסח לאלפי אנשים ועכשיו זה מבנה שחלקו נטוש וחלקו משמש למשרדים.

הלר מספר שבשנת 2003 קם בקיבוץ צוות שבדק את נושא "השוואת תנאי הדיור". הכוונה היתה לייצר מצב שבו יש בכל המשק דירות בגודל של 95 מ"ר ומי שרוצה יכול להרחיב, על חשבונו, לגודל של עד 140 מ"ר. בעין חרוד איחוד אין שיוך של הבתים, והחברים חותמים על הסכם עם הקיבוץ שמבהיר את זיקת החבר לבית. בניגוד לקיבוצים שבהם משפצים בתים על פי ותק, בעין חרוד איחוד הגישה היא לייצר התחדשות גורפת ולכן השיפוץ הוא לפי אזורים. בכל פעם מטפלים בקבוצה של בתים בחלק אחר של הקיבוץ. כך, בתוך תקופה של עשר שנים הם הצליחו לשפץ את מרבית בתי המגורים בקיבוץ. לתכנון המפורט אחראי האדריכל אלבר נאסר, תושב נצרת, שעובד כשכיר בקיבוץ.

האמנית פני הס-יסעור, חברת הקיבוץ וחברת ועדת התכנון, מספרת שכשהתחילו לדבר על הצורך בהרחבת הבתים ובנייה חדשה, היתה זו היא שדחפה ליוזמה של "קהילה לומדת". מדובר במפגשים שנערכו אחת לכמה שבועות בהשתתפות חברי הקיבוץ והאדריכל אמיר שוהם, ובהם הוגדרו קווי היסוד של התכנון העתידי של היישוב. התוצר של המפגשים היה אמנה, שניסחה את עקרונות הפיתוח העתידי של המקום. בין היתר דובר אז על שימור בתי הסוכנות הישנים, הגודל הרצוי של הבתים, ואחידות צורנית הכוללת גמר טיח בהיר, גודל חלונות קבוע וגגות רעפים.

הס-יסעור מודה שההתנהלות המבוקרת קשורה בהכרח לעובדה שהקיבוץ אמיד. היא מספרת שהם התלבטו אם לבנות הרחבה שתיפתח לזרים, אך נסוגו ברגע האחרון מהעניין. כשנוצר מחסור ביח"ד נשכרו שירותיו של האדריכל הרן ילין, מקיבוץ יגור, ובשטח של 20 דונם, שפעם היו בו לולים, נבנתה שכונה חדשה ובה 30 יח"ד בבתים דו-משפחתיים. הלר מבהיר שנקודת המוצא היתה ניסיון לייצר המשכיות של המרקם הקיים ואדריכלות שתהיה דומה למבנים הקיימים.

ניר דוד (תל עמל): תחרותיות ואינדיבידואליזם

ניר דוד (תל עמל) הוקם ב-1936 והיה בין היישובים הראשונים בסדרת יישובי חומה ומגדל. בקיבוץ מתגוררים כ-640 תושבים. ניר דוד מתנהל לפי מה שמכונה "המודל המשולב", שמשמעותו הפרטה חלקית. בתוך הקיבוץ זורם נחל עמל (האסי) ובתחומו ממוקם אתר הסחנה (גן השלושה).

שלמה גלזר, לשעבר מזכיר המשק, חרד מאוד מפרסום בעיתונות. רק לאחרונה התפרסמה כתבה שהציגה את הקיבוץ ואת הבנייה החדשה בגוון שלילי, וזכתה לתהודה רבה: "ניר דוד זה קיבוץ לכל דבר ועניין, שעבר תהליך הפרטה. ב-1990 היו 400 חברים ובשנת 2009, שיא השפל, ירד מספר החברים ל-250, שגילם הממוצע 70. כתוצאה מזה, העניין של צמיחה דמוגרפית היה קיומי. ביצענו שינוי באורחות חיינו ומאז הבנים עומדים בתור". גלזר מסביר שבמסגרת תמ"א 35 הגבילה המדינה את התרחבות הישובים הכפריים ל-450 מגרשים ובניר דוד יש כבר 300 מגרשים ואין יותר מקום.

כשאני מנסה לברר איתו מה יהיה עתיד העמק ואם את מקום החקלאות יחליפו ההרחבות הוא מתחמק. במקום זה, הוא מזכיר את העלאת תעריפי המים: "אם חוקי המים לא ישתנו אז לא תהיה שום חקלאות, כי זה לא יהיה כלכלי לעשות חקלאות. אנחנו מגדלים יותר מ-50% מהדגים למאכל של מדינת ישראל. אם משווים את מחירי המים תוך התעלמות מתנאי הקרקע והטמפרטורה של העמק, המשמעות היא שלא יהיו דגים. אין שום גידול שיודע לשלם את המים. הם הורגים את החקלאות ויוצרים מצב של מדבר, מהגליל העליון ועד הגלבוע".

האדריכלית נוגה אבלגון-תירוש, חברת קיבוץ עין שמר, אחראית לתכנון שכונת הבנים החדשה בניר דוד, שנבנית בימים אלה. אבלגון-תירוש מספרת שהקיבוצים עברו, בתוך פרק זמן קצר יחסית, ממצב שבו כל שטח המחנה היה מגרש אחד וכל המבנים נבנו על ידי הקיבוץ, לקיום אחר, שבו לאנשים יש יותר ויותר שליטה על הכסף שלהם והם רוצים לחיות כמו בפרברים שליד העיר, "עם כביש עד הבית ושתי חניות. ואם אין דרך גישה, פשוט נוסעים עם האוטו על הדשא".

רשות מקרקעי ישראל מתירה לקיבוצים, גם אם אין מצב של שיוך הקרקע, בנייה של בתים בגודל של עד 160 מ"ר, אך לקיבוצניקים החדשים זה בדרך כלל לא מספיק. אבלגון-תירוש משווה את הקיבוצניקים למה שעוברים חלק מהיוצאים בשאלה: ממצב של הסתפקות במועט ושיתופיות הם עברו לרכושנות, תחרותיות ואינדיבידואליזם.

קיבוץ ניר דוד שכר את שירותיה של אבלגון-תירוש בשנת 2005. היעד שהוצב לה היה לתכנן תוספת של 26 בתים סטנדרטיים, שייבנו במקום "מבני רכבת" ישנים באמצע הקיבוץ וישתלבו במרקם הקיים. סוג של פינוי בינוי, אבל מידתי. המחשבה היתה על הנוף הקיבוצי ולכן היה רצון לייצר שני טיפוסים מודולריים שיהיו דומים לבנייה הקיימת ויוכלו לגדול. שלא במפתיע, הפרויקט התפתח לכיוון שונה. הקיבוצניקים ויתרו על הבנייה המודולרית, ובחרו בתכנון אישי, אינדיבידואלי. הפרויקט נמצא עכשיו בבנייה.

ערי העמק: "טבעת החנק של הקיבוצים נפרמת"

הערים מסביב לעמק חרוד מנסות מצד אחד לחבק את היישובים הכפרים שלידם, אבל גם לייצר אלטרנטיבה להרחבות הקורצות. בעיר בית שאן מתגוררים כ-18 אלף איש והיא מדורגת באשכול הרביעי מתוך עשרה לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. רפי בן שטרית, ראש העיר בית שאן, פעם ליכודניק והיום ראש סיעת "בית שאן החדשה", מדגיש כי "צריך לשמור על הכבוד של העיר ואנחנו לא באים ממקום של בכיינות. אנחנו מרכז עירוני בלב מרחב כפרי והכי היינו רוצים להיות בירת המטרופולין של העמקים". בכל מקרה, הוא מדגיש, "אנחנו לא רוצים להיות פתח תקווה. אנחנו עיר חמה, שיש בה בנייה נמוכה של צמודי קרקע, אנשים טובים".

לדברי בן שטרית, יש בעיר בית שאן מאות התחלות בנייה ובשנים הקרובות יבנו עוד אלפי יחידות דיור: "טבעת החנק של הקיבוצים נפרמת. אם בעבר, בגלל אדמות חקלאיות העיר היתה חנוקה, הרי שבשנים האחרונות העיר פורצת אותה לכיוון דרום מזרח ומערב. יש ביקושים גדולים מצד משפחות צעירות שרוצות לגור בלב מרחב כפרי עם מחירי דיור שפויים, בלי פקקים, עשן ובעיות חניה". ובכל זאת, חשוב לבן שטרית להדגיש כי "אם יש משהו שמכעיס את תושבי העיר זה שהמעיינות הנפלאים, גן השלושה (הסחנה), גני חוגה ופארק המעיינות, סופחו למועצה האזורית השכנה. הכל גודר ונחסם".

בעפולה, בירת העמק הגדולה שבה חיים היום כ-50 אלף תושבים (מדורגת באשכול החמישי בדירוג הלמ"ס), ראש העיר הוא ראש סיעת "ישראל ביתנו", עו"ד איציק מירון. לדברי מירון, "פעם היתה לנו התלבטות אם להישאר עיירה מנומנמת שמתעסקת עם עצמה, אבל ברור לי לגמרי שאנחנו צריכים לגדול. אני לא רואה את עצמנו כמצודה צלבנית ועברנו את נקודת האל-חזור.

"דה פקטו אנחנו מתנהלים כעיר של 150 אלף תושבים לפחות. כך בשירותי הרפואה, התעסוקה, ה'סידורים' והתרבות". מירון סבור שיש הרבה חוסר יעילות ובזבוז משאבים בהתנהלות הרשויות השכנות ולדבריו הראיה שלו היא "מרחבית": "אני רואה את עצמי כראש העיר של כל האזור. בעיני זה טבעי אם באים אלי מבלפוריה, מרחביה, ניר יפה, דבוריה או נצרת, גם אם הם לא ישנים פה".

צרו איתנו קשר *5988