ראש עיריית באקה אל גרבייה: "אנחנו בדרך להיות עיר מודרנית"

בבאקה אל גרבייה יש שטח, אבל אין מספיק דירות. מרבית הבנייה לא חוקית, אבל הרשות מעלימה עין. לכולם ברור שאין ברירה אלא להצטופף, אבל גרים בצמודי קרקע ■ ראש העיר: "הדור הצעיר עובר לחריש, כי הם רוצים רמת חיים אחרת, לצאת מהלחץ"

רחובות באקה אל גארביה/ צילום: גיא נרדי
רחובות באקה אל גארביה/ צילום: גיא נרדי

הרחובות הצרים והשקטים והבתים המוקפים בחצרות ירוקות עושים רושם שמדובר ביישוב כפרי ושלו, אבל בעשורים האחרונים הפכה באקה אל גרבייה ליישוב עירוני, סוג של פרבר. מפגש עם ראשי העיר מעמעם במקצת את אשליית הפסטורליה. לטענתם, היישוב עני, יש מחסור בדירות, אין מקורות תעסוקה, ויש מצוקת תשתיות. מצד שני, הם מאמינים שמדובר בתקופת מעבר, ומצפים שהפתרונות יביאו מהמדינה.

באקה ממוקמת בין חדרה לנתניה, בין כביש 6 ממערב לגדר ההפרדה ממזרח. ראש העיר, עו"ד מורסי אבו מוך, מספר שעד 1948 הגיע גבולה של העיר למבואות הדרומיים של חדרה. אחרי המלחמה הצטמצמו שטחי היישוב ב-80% וסלילתו של כביש חוצה ישראל קטעה את הזיקה של תושבי באקה לחלק מאדמותיהם החקלאיות. אבו מוך: "ניתן לראות בכביש 6 מנוף כלכלי, אך בפועל הוא חתך את העיר לשניים. הכביש מהווה מגבלה להתפתחות היישוב".

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסיטיקה, שטח היישוב הוא 9,000 דונם וגרים בו 28 אלף איש. הצפיפות היא 3,104 תושבים לקמ"ר (לשם השוואה, בת"א מצטופפים 8,352 תושבים לדונם ובסביון 999 תושבים לדונם). כל התושבים ערבים מוסלמים.

חלק גדול מהבנייה בעיר היא על אדמות חקלאיות וללא היתר. אין אכיפה בענייני עבירות בנייה, כי לכולם מובן שאין ברירה וצריך לגור איפשהו. לבלגן בתחום התכנון המתארי יש משמעות ברורה על חיי היום יום: חלק גדול מהמבנים בעיר מחוברים באופן פיראטי לתשתיות חשמל, מים וביוב, אין דרכים מסודרות ולחלק מהבתים אין אפילו דרכי גישה. ברור שאי אפשר לדבר על הקצאה ופיתוח של תשתיות, חינוך וקהילה. בטח ובטח לא של גנים ופארקים.

מתכנן הערים עודד פרומוביץ', שעובד במחלקת ההנדסה של העירייה ומקדם מערכת GIS (מידע ממוחשב) במקום, מספר שלפי בדיקה שערך, בכל באקה יש רק פארק אחד בגודל 8 דונם. ממוצע השטח הפתוח הירוק לנפש הוא 0.006 מ"ר לנפש. אם לוקחים בחשבון שהנחיות התדריך להקצאת קרקע לצרכי ציבור מדברות על 7 מ"ר לנפש, מדובר במחסור קיצוני.

מי שנוסע על כביש 574, החוצה את היישוב, יכול להתרשם שיש ביישוב הרבה וילות ענק מוקפות בבוסתנים, אך לאבו מוך חשוב להדגיש שמרבית הקרקעות פרטיות, בשונה ממה שקורה במרבית המדינה, ורק בודדים מחזיקים שטחי קרקע גדולים. לדבריו, רק ל-30% מתושבי באקה יש קרקע. כשאני מנסה להבין מה זה אומר, הוא אומר שהשאר גרים על שטח השייך למשפחה. "אני למשל, כשהתחתנתי, חיפשתי אדמה וקניתי. השטח שלי הוא בגודל 600 מ"ר ונחשב קטן. יש אנשים שלמשפחות שלהם יש 50 דונם ויש אנשים שאין להם איפה לבנות. יש אנשים שאין להם כסף לקנות ולבנות".

אדריכל העיר, עלי נאטור, מספר שהעירייה עושה ניסיונות רציניים לשכנע בעלי קרקעות פרטיים לשתף פעולה ליוזמות איחוד וחלוקה לצורך קידום בנייה רוויה והשארת שטחי ציבור, אבל זה לא פשוט: "הנושא הוא בעיקר תרבותי. אנשים לא רואים ערך כלכלי בוויתור על שטח לטובת אחוזי בנייה. ניסיון החיים שלנו לימד אותנו שלא מוותרים על אדמה".

כדוגמא הוא מביא את התוכנית של שכונת אלנמלאת, שאושרה לאחרונה להפקדה. התוכנית מתייחסת לקרקעות בבעלות פרטית, בחלק המזרחי של באקה, ליד גדר ההפרדה. התוכנית מציעה הקמה של מבנים בני ארבע קומות ואפילו שצ"פ. לדברי נאטור, אחרי כל המאמצים האדירים שהושקעו בשכנוע בעלי הקרקעות להסכים לשתף פעולה באיחוד וחלוקה ובהירתמות ליוזמה של בנייה רוויה משותפת, בא פתאום משרד הבטחון ודרש הקמה של גדר נוספת, במרחק 50 מטר מגדר ההפרדה, שגוזלת את השטח הציבורי של התוכנית.

עסק לשטיפת מכוניות בחצר הבית

את איברהים מוואסי, חקלאי ומנהל אגודת המים הקואופרטיבית אל-סעאדה, שבעבר כיהן כסגן ראש העיר באקה, אני פוגש בביתו הנאה שמוקף בגינה גדולה. מוואסי מסביר לי שהאדמה של כל השכונה, 60 דונם, היתה שייכת לסבא של הסבא שלו שהוריש אותה לצאצאיו. לדבריו, הסיטואציה הנוכחית בעייתית מאוד. הוא מספר על מישהו שהקים בחצר ביתו עסק לשטיפת כלי רכב, בן אח שהקים מתחת לבית מפעל לחיתוך אבן שיש וקרוב משפחה, שלא היה מוכן להפריש שטח מחצרו בשביל דרך גישה. "אני לא יכול להגיד כלום לשכן שלי, שיש לו עסק שמפריע לי. אני לא מעז. לאיפה הוא ילך?

"אצלנו בונים ואח"כ מתכננים. בשביל לשלוט על הבנייה צריך לאכוף את החוקים. הסמכויות על הבנייה הן בידי ראש העיר, בצער אני אומר. אנחנו לא שייכים למדינת ישראל. המדינה מסתכלת עלינו ולא מפעילה את חוקי האכיפה. המשטרה לא עושה כלום".

מוואסי מספר שהתוצאה היא שרבים מהצעירים עוזבים: "השמועה אומרת ש-20% מתושבי חריש הם ערבים. הדור הצעיר עובר לשם, כי הם רוצים רמת חיים אחרת, לצאת מהלחץ. אני אומר שצריך לחנך את הצעירים כאן לבנות לגובה. השינוי בתרבות הדיור זה כמו דמוקרטיה, זה תהליך".

ראש העיר, מורסי אבו מוך, אופטימי יותר. הוא תולה יהבו בתוכנית המתאר המקודמת (ראו מסגרת) ומאמין שקורה שינוי: "אין ספק שהחברה הערבית בתקופת מעבר. יש יותר השכלה גבוהה, מעמד הנשים השתנה, ויותר ויותר אנשים מעורבים בחברה הישראלית ועובדים בתל אביב. יש רופאים, מרצים, עורכי דין, שעברו לגור בנצרת וחיפה. הם טוענים שהחיים שם יותר מודרניים. אני מקווה שיחזרו. אנחנו בכיוון של להיות עיר מודרנית. התהליך לא קל, אבל אנחנו יודעים בוודאות מה אנחנו רוצים".

רצף אורבני של 300 אלף איש מאום אל פאחם עד טירה

בימים אלה מקודמת תוכנית מתאר משותפת לבאקה אל גרבייה וליישוב ג'ת, שנמצא מדרום. את הכנת התוכנית מרכזים האדריכלים צביקה קורן, קלאודיו מילול, אירית צרף נתניהו ועבד בדראן. חזון התוכנית הוא להפוך את שני היישובים למוקד מרחבי, המנצל את המיקום שלו בתווך בין מטרופולין חיפה ומטרופולין תל אביב, בין ואדי ערה והמשולש, וכשער פוטנציאלי למרחב אזור ג'נין. מבחינה עירונית, התוכנית מבקשת לייצר שלד עירוני ברור, מרכז עירוני פעיל והגדרת אזורים עם בינוי עירוני יותר צפוף.

התוכנית מביאה בחשבון שסביב הציר של כביש 6 כבר גרים קרוב ל-300 אלף איש, במה שהוא כמעט מרחב אורבני אחד: בוואדי ערה (הכולל את העיר אום אל פאחם, העיירות ערה, ערערה, כפר קרע ועוד) חיים כ-116 אלף איש, בבקה אל גרבייה וג'ת כ-45 אלף, ובמשולש (טייבה, טירה, קלנסווה ועוד) כ-138 אלף בני אדם. מבחינת הדירוג החברתי, בקה אל גרביה מדורג באשכול ה-3 מתוך 10. רוב תושבי היישוב עובדים בערים הסמוכות, משום שבתוך העיר אין כמעט מקומות תעסוקה.

יש לכך כמובן השפעה על הארנונה שהעיר נהנית ממנה. נאטור מעיד שבשונה ממקומות אחרים, אין לעירייה מקורות הכנסה זולת ארנונה למגורים. אף ששיעורי הגבייה עלו מאוד בשש השנים האחרונות ולדבריו כבר הגיעו ל-80%, אין לעיר מספיק הכנסות. "באקה מוכרת כעיר עסקית. יש הרבה יוזמות, אבל אין מקום. עסק שגדל נאלץ לצאת מהעיר. בגלל זה העירייה נלחמת לקבל מהמדינה קרקע לאזור תעסוקה", הוא אומר.

צרו איתנו קשר *5988