חד קרן

יוני החולף היה חודש פורה ל"סוס אחד נכנס לבר", ספרו האחרון של דויד גרוסמן (הוצאת הספריה החדשה, 2014). באמצע החודש הוא הוכרז כזוכה פרס מאן בוקר הבריטי, מהפרסים החשובים בעולם הספרות. שבועיים לאחר מכן, ביום שישי ה-30, עלה בקאמרי העיבוד לבמה שלו בהצגת בכורה. מבלי לגרוע באינץ' מהכבוד של הישראלי הראשון לזכות במאן בוקר, מהנחשול האמזוני המולטי-לינגוויסטי שבפתח, וגם לא מהתשורה הכספית הקונקרטית (50 אלף פאונד, שגרוסמן יחלוק עם המתרגמת ג'סיקה כהן), אני די משוכנע שלו גרוסמן נדרש היה לוותר על אחת משתי הפרמיירות שזימן לו יוני 2017, על ההצגה הזאת הוא לא היה מוותר. לא תמורת שום תג מחיר (אופס). יותר מכל פרס, וגם מכל ספר של גרוסמן שפגשתי, "סוס אחד נכנס לבר" זקוק היה להצגה הזאת, ולשחקן-במאי-מעבד-שותף דרור קרן, במפגן חד פעמי של חד-קרן, שייתן לו פנים. את פניו שלו. זה ספר שנולד מן הבמה, חי את הבמה ורק טבעי שאל הבמה הוא גם ישוב וימצא בה את מקומו. לחיים או למוות, והוא בהחלט מוצא בה חיים, עם ביצוע סוחף - רגיש ומלא משמעות.

גרוסמן תחם את הסיפור בזמן, וכמו כתב אותו מראש כהכנה למחזה כשהוראות הבימוי שזורות בו. הוא נפתח ב"ערב טוב" ונסגר ב"לילה טוב", ובין לבין מגולל גרוסמן את מופע הסטנד-אפ האחרון של דובלה ג'י. זה מתחיל כעוד מפגן בידור וולגרי ומלא פאסון של הישראלי הגבר-גבר בשקל, אבל אט-אט מתקלף ומתכנס אל עבר חשבון נפש סוער, שנערך כולו על הבמה, אל מול קהל חסר סבלנות, וכשאור הזרקורים בעיניו. ממיס. כמו היה זה משפט שדה, ולא במקרה גרוסמן גם מיקם שופט באולם.

אבל חכו רגע, זה נשמע הרבה יותר דרמטי ממה שזה, ואולי זה גם סוד הקסם של הספר ועוד יותר אפילו של ההצגה - כי לא רק דרמה וזיכרון צריך לדעת להגיש אלא גם, ואף ביתר כישרון, קומדיה. הכישרון לספר בדיחה, וכל אחד יודע שהוא נתון למתי-מעט. דרור קרן נע בכל העת על הציר שבין הקומי לדרמטי, שובר ימינה ושמאלה - ומי שלא קרא בספר, יכול להרגיש כי מדובר באמנות האלתור פר-אקסלנס. זה לא אלתור, וכאן נכנס לתמונה הכישרון של גרוסמן להגיש טקסט בתמצות ובדייקנות - ושל קרן להעביר אותו אחד לאחד. ניואנס אחר ניואנס, מעבר אחר מעבר - וזה כל-כך מושלם, שככל שנוקפות הדקות, קשה לדמיין שחקן אחר מבצע את התפקיד. נחוצות כאן העוצמות הדרמטיות של קרן, שרק לא מזמן הביא מהן בכמויות בעיבוד אחר לגרוסמן כהלום הקרב ב"אישה בורחת מבשורה". וגם האיכויות הקומיות שבאות לקרן בכזאת כריזמה טבעית וכובשת.

והנה אנחנו מגיעים אל הבזק הגאונות האמיתי של גרוסמן, והוא הפן האלגורי. לא במקרה גרוסמן משתמש בדמות הסטנדאפיסט: זה לא רק השילוב של הצחוק והעצב, כמו שמדובר באדם, בדמות, שהוא גיבור התרבות האולטימטיבי של ימינו. זה שנושא על כתפיו את רוח התקופה - בין זה סיינפלד שלכד את רוח שנות ה-90 חסרות הדאגות, ובין זה לואי סי.קיי שאמון על שנות האלפיים שבהן הדאגות אינן נגמרות. הסטנדאפיסט הוא נשא הווירוס המושלם, וגרוסמן מעמת אותו עם עוד בחירה שאין בה שום מקריות: במועדון לילה בנתניהו - כלומר בנתניה. והנה פתאום דובלה הוא בעצם לא רק דובלה, הוא ישראל של גרוסמן. זו שהייתה פעם אופטימית, אפילו שקצת מטורללת, וגם הלכה על הידיים. אבל היא איבדה את דרכה, ועכשיו היא חולה, רזה, עגומה, יתומה, עדיין מנסה להצחיק ולהראות פאליות. אבל זו רק הוויאגרה שפועלת. אונות מדומה. וזו מראה שיודעת לטלטל.

ועוד כמה הערות לפני סיום: הראשונה היא לדרור קרן, שאחרי שלפני שנתיים כתב וביים לראשונה ("על האש") ואף זכה בפרס מחזאי השנה, מוסיף עוד נדבך לפרסונת היוצר המתפתחת שלו גם מאחורי הקלעים. וזה יפה וכלל אינו טריוויאלי לראות אמן שמאתגר את עצמו, אפילו שהוא יכול היה להתמקם בקלות באזור נוחות מקשה פחות.

השנייה היא לעבודת האנימציה המעולה של שריאל קסלסי, שמציפה את זיכרונות העבר בניחוח "ואלס עם באשיר", ואם יש לי הערה אחת אליה היא שלא היה בה די שימוש. השלישית היא לעבודת התאורה של עדי שימרוני, שיודעת לעשות שימוש מאוד נכון בצבע הצהוב-חולה בעת ההתפרקות. הרביעית היא לפרטנרים של קרן על הבמה, יגאל זקס בתפקיד השופט, ולאיה גרניט שבא בתפקיד נפלא (ולא ארחיב, כי זה יכלול ספוילרים מיותרים).

ואחרונה, שהיא בעצם תודה - למיכה לבינסון המנוח, שהגה את הפרויקט והחל את העיבוד שלו לבמה יחד עם אבנר בן עמוס, אבל שלושה שבועות אל תוך החזרות מת בפתאומיות. יהי זכרו ברוך.