טבעת החנק: בעוטף עזה כבר לא מפחדים מטילים או ממנהרות

50 גוונים של צהבהבות ירקרקה או ירקרקות צהבהבה צובעים את יישובי עוטף עזה. הכבישים ריקים ונעימים, ואם רק היה אפשר להתיק את המבט משכנתנו שיישובי עוטף עזה עוטפים אותה, הכול היה הרבה יותר סימפטי. אנחנו נוסעים לשם בגלל המכשול החדש שצה"ל בונה בעוטף: שילוב של מכשול תת קרקעי וחומה מעל הקרקע. התקציב: 3.34 מיליארד שקל. מועד סיום העבודות: סוף 2018. המטרה: חיסול איום המנהרות, או לפי גורם צבאי בכיר, "מענה לכל האיומים". זה לא רק פרויקט התשתית הגדול ביותר, מבחינה גיאוגרפית, שקורה כרגע בישראל. זה הולך לעצב מחדש את כל הגבול עם עזה ואת מערכת היחסים שלנו איתה: בגדול, המטרה היא שלא נראה אותה יותר.

ב-6 מוקדים של עבודות נמצאים עשרות פועלים בסך הכול, אבל אחרי החגים ייכנסו העבודות להילוך גבוה, ולמעלה מ-1,000 עובדים יפעלו 24 שעות ביממה ב-40 מוקדים. זו לא רק גדר וזה לא "רק" מכשול: זו אופרציה שלמה, שבמסגרתה נבנות סוללות עפר, מוקמים מפעלי בטון, נבנים מוצבים, נחפרות תעלות מיגון, נסללים כבישי סיור ומוקמים חמ"לים ונקודות תצפית. זה כולל גם חומה תת ימית, שתעבור בשטח הימי בגבול בין עזה לישראל, וגם שובר גלים באורך כמה קילומטרים.

בראש העבודות עומדת מנהלת "קו התפר", שבראשה תא"ל ערן אופיר. מאחוריו כבר לא מעט גדרות וחומות: בגבול מצרים, מול הרשות ועכשיו פה. מתחת לאדמה נחפר מה שצה"ל מכנה קב"א - קיר בטון אינדיקטיבי בעומק עשרות מטרים, עם חיישנים להתרעה. לפי נתוני המנהלת, עלות הקמת קילומטר של הקיר מוערכת ב-40 מיליון שקלים, ועלות הקמת קילומטר של גדר המתכת נאמדת בכמיליון וחצי שקלים. הגדר הזו, כך אומר הגורם הצבאי, חזקה יותר מכל הגדרות האחרות שבנתה ישראל עד עכשיו. אין לה מקבילה בעולם.

"הקיר", אמר אלוף פיקוד דרום, "בנה ייבנה", גם במחיר של עימות. אז נסעתי לראות מה שלומם של אלה שישלמו באופן מיידי את "מחיר העימות": תושבי עוטף עזה. הלוואי שיכולתי לנסוע לראות מה קורה בעזה, אבל זה בלתי אפשרי. אם זה היה אפשרי, אולי אנחנו והעולם היינו נחשפים יותר למה שקורה שם ומתעוררים.

מושב נתיב העשרה יושב על הגדר ממש, בגבול הצפוני של עזה. שכונת הרחבה כבר נבנית, והבתים נראים כמו גן עדן בורגני: בחלק מהם בריכות, בחלק טרמפולינות. חיים על ספו של הר געש. חלק גדול מהאנשים פה מפוני פתחת רפיח.

בנקודת התצפית בקצה המערבי של היישוב אנחנו פוגשים את יפעת בן שושן, שהפכה לאחת הדוברות הלא רשמיות של המושב ושל תושבי העוטף בכלל. אנחנו משקיפים: מולנו אשקלון, הים, מחנה זיקים ("מפה יצאה מנהרה") ועזה - פאתי מחנה הפליטים ג'בליה קרובים מאוד. לפני כ-5 שנים העלתה בן שושן יוטיוב של בוקר מלא הפצצות בנתיב העשרה, ומאז הפכה למרואיינת מבוקשת ולמרכז מידע של אישה אחת. "אנחנו חיים חיים נורמליים בשגרת חירום", היא אומרת, "כל הזמן דרוכים אבל לא נותנים לפחד לנהל".

יש סיוטים לילדים, היא אומרת, ומצד שני, "בירושלים פחדנו יותר - בחופש היינו גם בגבול הצפון, בקיבוץ ברעם, מול החיזבאללה, ואמרתי לעצמי שאני רק רוצה לחזור הביתה, לגבול הבטוח שלי עם חמאס".

"כולנו בפוסט טראומה", היא אומרת, "שומעים קולו בלילות, מריצים כל הזמן תרחישים: אם קורה משהו, איזה ילד אני לוקחת איתי ראשון, דברים כאלה. אנחנו הדור השרוט, ממשיכים פה את ההורים שלנו, וכבר יש לנו ילדים משלנו".

אנחנו מסתכלים על רצועת עזה. "הם שכנים שלנו", אומרת בן שושן, "לא אויב. האויב הוא חמאס".

"אתה יודע מה הכי מפחיד אותי?", היא שואלת, "לא המכשול ולא המנהרות. האסון ההומניטרי שהולך לקרות בעזה, זה מה שמטריד אותי. זה כבר מתחיל לקרות. מה אתה חושב: חוף הים כבר נסגר למתרחצים, בלילה יש מפגעי ריחות, יש יתושים וזבובים - אנחנו כבר סובלים מזה. עוד מעט עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם, ומה נעשה אז, כשיבואו מיליון פליטים אל הגבול? הרי לא יירו בהם. מדינת ישראל חושבת על הפן המקצועי. זה חשוב מאוד, כמובן, אבל את עזה זה הרי לא יעלים מעל-פני האדמה, נכון? ומה יקרה כשיהיה אסון? כשלהם יהיה טוב יותר גם לנו יהיה. הרי אנחנו חיים בתוך המרחב הכולל, לא רק בבתים שלנו".

אנחנו עוברים לגבול הדרומי של המושב, המוקף בחומה כפולה - זו של הצבא המסמלת את הגבול, ועוד אחת, לפניה, מהצד של ישראל, ליתר ביטחון. על החומה הפנימית הדביקו אבנים ופסיפסים - יונת שלום. אני מתקרב; על אבני הפסיפס, מול הגדר החשמלית והצריחים ואמצעי המעקב, כתובות מילים כמו "שלום" ו"אהבה".

שני דברים בכל זאת עוברים את החומה, עכשיו כשאין טילים: קולות המואזין והזבובים. גם במחסום ארז, אגב, מדווחים, שבערב קשה מרוב ריח וזבובים. השפכים שמגיעים מהרצועה דרך נחל חנון נאגרים גם בחולות של מושב נתיב העשרה ומזהמים את מי התהום. מדי פעם מגיעות ביוביות ישראליות ושואבות את השפכים. על חשבון המושב, כמובן. המדינה לא רוצה להשתתף.

שדרות פורחת. שכונות חדשות נבנות בפאתיה, ובתי הקפה בקניון שבכניסה לעיר מלאים: "עכשיו, כשיש לנו פה סושי, לא צריך לנסוע לתל אביב", אומר לי מישהו. מיגוניות הבטון שפזורות בכל העיר נעולות. אני שואל למה: כי הן הפכו למחראות. לשגרה מתרגלים מהר, מסתבר, לכל שגרה.

עומדים על "גבעת האהבה" מול שדרות, איפה שזוגות הולכים להתייחד בימי שלום וצלמים מעמידים סוללת מצלמות בעת מלחמה. מאחורינו שדרות, מולנו עזה. כל פעם מחדש, ומכל זווית, זה מצליח להפתיע שוב עד כמה היא קרובה. מכאן אפשר לראות את תחילת העבודות, רובן בשטח צבאי סגור.

קצת יותר למטה אפשר לראות עץ שרוף: בנקודה הזו נהרג סא"ל דולב קידר, החלל הבכיר של צה"ל בצוק איתן, כשכוח חמאס יצא ממנהרה וירה טיל נ"ט אל הרכב שבו נסע. במערב - הים, אשקלון, זיקים והגבעות שפעם היו היישוב אלי סיני. אפשר לראות מוצבים של חמאס. הגזרה שקטה כמו שלא הייתה שנים ארוכות. הצד השני, אמר לי גורם צבאי, מסתכל, אבל לא בטוח שהוא יודע מה קורה. מצחיק, אני אומר, הוא הרי קורא את אותם עיתונים כמונו. ובכל זאת הוא לא עושה כלום.

אנחנו יורדים מהגבעה ברגל, מטפסים על גבעות הטרשים הלוהטות ומתקדמים עד לאן שאפשר, אבל ככל שמתקרבים רואים עוד פחות.

ב"איציק מלך הפלאפל" אדישים למדי למכשול. תהיה עוד מלחמה, מודיעים פה בפסקנות. אם לא השנה, בשנה הבאה. ההימור השולט הוא תוך חצי שנה. "זה שלא היה משהו הקיץ זה נס", אומר יואב, וחברו משתיק אותו, שלא יביא את הנאחס. הפלאפל, אגב, מצוין. בכלל, העיר נראית שקטה ובמצב רוח טוב.

ב"קפה גותה" בסינמטק של שדרות אני פוגש את שרון שלי מאור הנר ואת אילנית סוויסה מכפר עזה. "מה באתם", שואלת סוויסה, "את מי זה מעניין מה קורה פה בין מבצע למבצע. את אף אחד, לא את התקשורת ולא את ראש הממשלה".

"יש פה פרדוקס", אומרת שלי, "מצד אחד פריחה כלכלית ואנשים באים לגור פה. אבל יש דברים שלא מדברים עליהם. כולם בהדחקה".

"כל יום שלא קורה פה משהו זו הפתעה", סוויסה משלימה אותה. "אם לא היינו מדחיקות, היינו צריכות להסתכל לצד השני, לעזה: איפה שיש רעב ומחלות והרס ועוני. אנחנו לא עושים את זה. הרי כולם יודעים מה קורה שם וכולם יודעים שמה שקורה שם יגיע אלינו בסוף".

"ועכשיו הסכנות כל-כך הזויות, שקשה לדמיין ולהיערך אליהן", ממשיכה שלי. "זה כבר לא טילים, אלה כבר לא מנהרות - עכשיו זה מחלות" (העברתי את השאלה לצבא, "אנחנו ערוכים גם לתרחיש הזה", אמר לי הגורם הצבאי הבכיר. איך? זה הוא לא אמר, ד' פ').

"אנשים לא מבינים, יש פה בעיות של ריח, של שפכים", כך סוויסה, "בכפר עזה כבר יש יתושים בגודל שלא ראינו אף פעם. אנחנו מרססים ומרססים, אבל כלום. אתה יודע מה המזל שלנו? שאנחנו לא רואים מה קורה שם. רק בסרטונים מדי פעם. אנחנו פה בפריחה כלכלית, אבל שם המלחמה לא נגמרה. אנחנו לא רואים, וליבנו ערל. הילדים שואלים".

"הגורל שלנו תלוי בשלהם, אבל הם לא מעניינים אף אחד - ובתכל'ס גם אנחנו לא", כך שלי, "הדבר היחיד שייתן שקט זה חיים ראויים. אבל קשה נורא להיות אופטימי כשאין מישהו לדבר איתו בצד השני. קשה לחלום, קשה לעבוד, אנחנו רוצים יותר. עזוב שלום - רק שיהיה טוב. הדיבור על שלום הוא מופרך ולא רלוונטי. רק שלא תהיה עוד מלחמה".

"שכן רעב", מסכמת סוויסה, "הוא שכן רע".

- שמאלנית.

"ואני עוד זזתי ימינה, תאר לך".

שלי: "עד צוק איתן הייתי יותר שמאלנית, אבל במלחמה הייתי בתל אביב וכבר לא יכולתי יותר: התל אביבים היו נראים לי שבעים, מנותקים, לא מבינים כלום. הייתי בהפגנה אחת נגד המלחמה בתל אביב וכל-כך נגעלתי - ואז יצאתי וספגתי קללות מהצל וחבורתו. זה היה יותר מדי בשבילי. בכל מקרה, אני אגיד לך משהו, זה לא ימין ושמאל. כשאתה חי כאן ושומע את הטילים ואת הפצצות אתה לא יכול שלא להבין את זה שיש ילדים גם בצד השני - דווקא כי את חושבת על הילדים שלך. גם הימני וגם השמאלני מבינים את זה. זה הרי כל-כך בסיסי".

- המכשול לא ייתן לכן יותר שקט?

שלי: "ברמה האישית, אני מאוד מרוצה. זה נותן תחושת ביטחון, גם אם זה מזמין עימות".

סוויסה: "כן, נותן, אולי. אבל מה אפשר היה לעשות עם הכסף הזה - לשקם את הרצועה, לדאוג לה, לבנות נמל. עוד חומה ועוד חומה, מה זה נותן? רק להרחיק את עזה מהעין ומהלב. למגן את עצמך לדעת זה לא פתרון אמיתי. אז עכשיו יש מכשול, וכשיעברו את המכשול, מה? ישימו כיפה כזו לכסות את כל עזה?"

- רוב הישראלים חותמים על זה עכשיו.

"רוב הישראלים לא גרים פה".

שלי: "די. אחרי 12 שנה פה ו-7 מלחמות אתה רק רוצה שקט, רק רוצה לשכוח. זה טבעי".

שלי היא ביבליותרפיסטית במקצועה. "למרות הפריחה הכלכלית, מתחת לפני השטח - כולם שרוטים. תחשוב: אין אדם אחד, לא משנה באיזה גיל, שחי פה ולא חווה נפילות ואזעקות, שלא מכיר פצוע או הרוג או נפגע חרדה. זה מקום קטן, וכולם מכירים את כולם. אנשים בפוסט טראומה".

- איך את רואה את זה אצלך?

"כולם נורא רגישים לרעשים. יש כריזה בסופר - כולם קופצים. טריקת דלק, אזעקה, לא משנה מה - אנשים נדרכים. אצל הילדים יש תפיסה שהמעשים שלהם משפיעים על המציאות, למשל, ילד שאכל קורנפלקס כשנשמעה האזעקה הראשונה ומאז מסרב לגעת בזה. כנ"ל עם כדורגל".

סוויסה: "אצלי זה גרם לזה שאני לא מאמינה יותר לאף אחד, לאף אחד. לא לרמטכ"ל, לא לראש הממשלה, לכלום. דבר אחד למדנו לקראת המלחמה הבאה: כשאומרים לך שיש הפסקת אש - תברח. זה הזמן הכי מסוכן".

אנחנו יוצאים לעוד סיבוב בשדרות. קשה מאוד לשמור על שיווי משקל על החבל המתוח מעל הבור בנפשות האנשים פה בין תנופת הבנייה בעוטף עזה לבין תחושת הוודאות שהעימות הבא בדרך. מה אתם עושים פה, שואלים אותנו בחשש, כאילו עצם הנוכחות של עיתונאים מזרזת את בוא העימות.

עוטף עזה הוא מחבלי הארץ האהובים עליי ביותר, אבל לא הייתי יכול לגור פה. האנשים שכן הם גיבורים בעיניי. אני מכבד את הצומוד שלהם, את הדבקות בחיים, במטרה, בשאיפה לשקט, את האשליות שנותנת הרגיעה. אני רוצה לבוא לפה רק בתקופות רגיעה.

בתחנת הדלק של ניר עם אנחנו שותים קפה, מנסים לחלץ תובנות מעוברים ושבים. כולם פחות או יותר עונים את אותה תשובה: מרוצים מאוד מבניית המכשול - גם מי שחושב שזה ספין וגם מי שמאמין שזו תשובה ניצחת לחמאס - אבל יודעים בוודאות שזה לא יעזור לתמיד, כמו שהם יודעים שגם בעימות הבא ננצח, ובעיקר: מבינים שהסכנה הגדולה ממערב היא לא טילים ומנהרות, אלא חיידקים, שפכים, זבובים, יתושים ומים מזוהמים.

מהבחינה הזו הם הכי שמאל-ירוק שאפשר לדמיין: פתאום כולם מדברים על עולם ללא גבולות מדיניים ומחסומים מעשה ידי אדם; פתאום אלה המים, השמיים והרוח שקושרים את שני הצדדים האלה יחד לנצח, שלום או לא שלום, חמאס או לא חמאס. החמאס אויב, זה ברור לכולם, אבל העזתי - לא. כולנו קורבנות משותפים של המצב. זו תובנה מטלטלת למדי עבור מי שמזדמן הנה פעם בכמה זמן. התפיסה החדשה הזו, שהאזור על סף אסון הומניטרי ואקולוגי, חייבת לחלחל כלפי מעלה.

בדוח מבקר המדינה ממאי השנה הוקדש לאזור פרק מיוחד: "לזיהומי מים ברצועת עזה, כחלק ממשבר המים שבו נתונה הרצועה, השלכות סביבתיות ובריאותיות, שאינן מתחשבות בגבול שבין ישראל לרצועה", כתב המבקר והמליץ היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) לנקוט את כל הפעולות הנדרשות כדי לאפשר הפעלת מתקן טיהור שפכים נוסף (ובעצם יחיד מאז שהקודם הפסיק לעבוד) בצפון רצועת עזה עוד השנה. "נוכח הסכנות הבריאותיות האורבות לאזרחי ישראל ממשבר המים ההולך ומחמיר ברצועה, על מתפ"ש ועל משרד הבריאות לשתף פעולה בהערכת הסיכונים בנושא זה".

גורמים במתפ"ש מבינים את המצב טוב מאוד, הרבה יותר טוב מהצבא, שעוסק מן הסתם בענייניו ופחות מתעניין במצב האזרחי. שלא לציטוט או לייחוס הם מספרים על הדאגה הרבה בישראל ועל העזרה שישראל מנסה להושיט: מכניסים גנרטורים, תרופות, ציוד וכו'. אבל כל אלה, זה ברור, לא יותר מפלסטר על עורק מדמם. בין ישראל, מצרים, הרשות הפלסטינית וחמאס - עזה נשארת בתחתית סדר העדיפויות של כולם, שמעדיפים להאשים זה את זה. גם אם ישראל צודקת שהיא לא האשמה הבלעדית במצב, וזה די נכון, הרי שהיא תסבול מהתוצאות שלו הרבה יותר מהמצרי או מהפלסטיני שברמאללה. וזה אולי הכי מתסכל - כי כולם יודעים הכול, אבל כולם לא עושים כלום.

רק שנבין שוב את המצב: דוח מיוחד של האו"ם אמר שתוך שנתיים עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם. מערכת הביוב בעזה קרסה, המים לא ראויים לשתייה, אחוזי האבטלה האמיתיים מתקרבים למשהו כמו 80% (אחרי שהרש"פ עצרה תשלומים ובהתחשב בשכר האפסי של אלה שכן עובדים); בשעות בודדות של חשמל ביום אי אפשר לקיים כלכלה. אי אפשר לקיים מערכות חיים, אי אפשר לחיות. פשוט מאוד.

סלאח מוחסין מארגון "גישה", העוקב אחרי המתרחש ברצועת עזה, מספר שיותר מ-90% מהמים אינם ראויים לשתייה. צריך לקנות מים בשביל לשתות. מצב החשמל היה עגום ממילא, הוא אומר, ועכשיו - עם 4 שעות חשמל כל 12 שעות (או 8 שעות ביממה) - המצב קשה. אי אפשר לטהר מים, לשאוב את הביוב, השפכים שזורמים לים מונעים מהעזתים גם את המפלט האחרון שנותר להם. 75% מהחוף של עזה מסוכנים לרחצה. יש דיווחים על ילדים שנדבקים במחלות עור ומעיים בעקבות שחייה בים. החקלאות כמעט מושבתת, כי אי אפשר לשאוב מים להשקיה. הצעד של הרש"פ, להפסיק לשלם על חשמל, החריב לגמרי את מה שנותר מהכלכלה העזתית. אין מסחר.

בדרך לקיבוץ נחל עוז אני מדבר עם פרופ' נדב דווידוביץ', ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון וחבר הנהלה ב"רופאים לזכויות אדם", הארגון הישראלי היחיד ששולח פעם בחודש רופאים (פלסטינים) לעזה. כמומחה לבריאות הציבור אני מבקש ממנו שיסביר לי את הסכנות.

"הדבר שהכי משפיע על הבריאות הוא התנאים החברתיים: מים, חשמל, תזונה, ביוב, שפכים, בתי חולים, אוויר - וכל מה שמשפיע על הבריאות נמצא בעזה במצב חמור", אומר פרופ' דווידוביץ'. "יש אבטלה חמורה, ולמעשה רבים מאוד מהעזתים, מלבד העשירים, נמצאים בתנאים של תת תזונה - דבר שמשפיע באופן קריטי על בריאותם וגדילה של ילדים וגם על קשישים - חשיפה למחלות זיהומיות, מחלות מעיים, מחלות נשימה. הקלישאה שמחלות וזיהומים לא יודעים גבולות באמת נכונה: יש לנו מצב שבו נחל כמו נחל חברון שמתחיל מהרש"פ, עובר דרך הנגב, כולל ליד ישובים בדואים, ממשיך לבאר שבע, עד לעזה, נשפך לים התיכון והזיהום מגיע לחופים של אשקלון. הזיהומים האלה במים יכולים להתפשט ולהגיע לאשקלון בקלות, וגם המחלות הזיהומיות.

"זו סינרגיה לרעה של המון גורמים - המים הם לא נושא נפרד מהתזונה, והתזונה לא עומדת בנפרד מהאוויר. הכול קשור. כשזה יקרה, אני לא רואה איך נוכל לעמוד מהצד או להסתכל במראה. זה אינטרס ישראלי".

אנחנו נוסעים לקיבוץ נחל עוז. מהשדות של הקיבוץ אפשר כמעט לגעת בשכונת שג'עייה. בצוק איתן ספג הקיבוץ מטחים כבדים כל יום. רבים מהתושבים התפנו. ב-23 באוגוסט בבוקר - שבוע הביקור שלנו - נהרג דניאל טרגרמן בן ה-4 מירי פצמ"ר, מה שכמעט פירק את הקיבוץ נפשית.

דווקא הדור השני של חברי הקיבוץ, אלה שעזבו אותו לטובת המרכז, היו אלה שנחלצו להצלה. בן ממשיך שעובד כיועץ ארגוני ארגן קבוצות מיקוד, שולחנות עגולים, אחרים באו לעזור והקיבוץ קם מחדש על רגליו. היום גם פה כבר נבנית הרחבה נאה. להבדיל מהרחבות בקיבוצים אחרים, כאן החדשים צריכים להתקבל כחברים.

אנחנו פוגשים את דני רחמים, אחראי ההשקיה של הקיבוץ ודובר הקיבוץ בחירום: "אחרי המלחמה היינו במשבר טוטאלי", הוא אומר. "המוות של דניאל הוא צלקת על הלב של כולנו פה. הילדים באו והרימו אותנו חזרה".

"ההגנה הכי טובה", אומר רחמים על המכשול, "היא להפוך את עזה למקום שאפשר לחיות בו, והרצון שלהם להילחם יירד".

כאיש השקיה מדופלם, מצב המים מדיר שינה מעיניו של רחמים. האקוויפר הרוס, הוא אומר, את השדות אי אפשר להשקות: משאבת המים של הקיבוץ מחוברת לעזה. "כשאין חשמל שם - אין גם פה. וכל הזמן יש הפסקות חשמל. אי אפשר להשקות ככה. אנחנו גם מקבלים את ריח הזבל שהם שורפים. הכול קורס - ומשפיע עלינו".

אנחנו נוסעים בשדות של נחל עוז, שצריך לעבור בשער חשמלי כדי להגיע אליהם. שדות של חמניות כמושות מחכים לקצירה, שדה החוחובה מושקה, תפוחי האדמה והגזר גם שם - והכל מול שג'עייה. הושט היד וגע בה.

בגבול השדות של נחל עוז מתבצעות העבודות. עכשיו אנחנו הרבה יותר קרובים, ומכאן העבודות נראות הרבה יותר רציניות והרבה יותר קרובות: יש מפעל בטון, ויש מכונות חפירה ורעש. אנחנו עומדים ומסתכלים עד שבא מאבטח ודורש מאיתנו להתפנות.

השמש כבר שוקעת מעל עזה ויישובי עוטף עזה, והרוח נושאת איתה ריחות וזבובים. נרצה או לא, אנחנו יחד בסיפור הזה.

מהיחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים נמסר בתגובה: "האחריות למשק האנרגיה ברצועת עזה נתונה לרשות הפלסטינית. היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים פועלת לקידום מספר מיזמים למול הקהילה הבינלאומית, מתוך הבנה כי צעדים אלו יאפשרו לטפל במפגעי סביבה חוצי גבולות ובייחוד בטיהור שפכים ובמניעת זיהום מי התהום והשתייה.

"עד כה, ישנם 5 מתקנים לטיהור שפכים ברחבי הרצועה, המטפלים בשפכים של למעלה מ-1.3 מיליון תושבים בעזה. בנוסף, שלושה מתקני טיהור שפכים נוספים נמצאים כרגע בשלבי הקמה. יתר על כן, בשבועות האחרונים, מנהלת התיאום והקישור (מת"ק) לעזה תיאמה את העברתם של 9 גנרטורים לרצועה כדי לסייע למשק המים. בנוסף תואמה העברתם של 150 ליטרים של חומרי הדברה לרצועה באמצעות מעבר ארז. חומרי ההדברה הועברו במטרה לאפשר הדברת מזיקים שעלולים להפיץ מחלות ולמניעת פגיעה ביבול הישראלי והעזתי.

"נציין כי רק בשנה האחרונה התריע מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב (פולי) מרדכי, בפני הקהילה הבינלאומית על חשש גובר מהחרפת משבר האנרגיה והשלכותיו, הן בשל פגיעה במקורות המים, והן לצורך שמירה על בריאות התושבים ולמניעת מפגעים חוצי גבולות. יתרה מכך, בשלב זה הוצעו מספר פתרונות נוספים, כגון חיבור רצועת עזה לגז טבעי, וכן חיבור רצועת עזה לקו החשמל 161, אשר יאפשר להזרים לרצועה כ-100 מגה וואט נוספים. שני הפרויקטים טרם קודמו על ידי הרשות הפלסטינית. מתפ"ש תמשיך לפעול למול הרשות הפלסטינית והקהילה הבינלאומית לקידום פתרונות אלו, לצד מניעה וצמצום של מפגעי סביבה".