השפעת הפטריארכיה על נשים רק הפכה יותר מתוחכמת

אישה עומדת למות מסרטן. יש תרופה שיכולה להציל אותה, אבל היא מאוד יקרה. לבן זוגה אין כסף, אז הוא פורץ לבית המרקחת וגונב את התרופה. האם זו התנהגות מוסרית? קרול גיליגן, פרופסורית באוניברסיטת ניו יורק ובעלת תואר ד"ר בפסיכולוגיה חברתית מהרווארד, הפכה את הסיפור הזה לתיאוריה פורצת דרך עבור נשים, והשתמשה בו כדי לערער על הקביעה של ההגמוניה הגברית של מה נכון ומוסרי.

פרופ' גיליגן, כיום בת 80, התחילה את דרכה בשנות ה-70, כעוזרת המחקר של פרופ' לורנס קולברג בהרווארד, שטען שנערות ונשים מפותחות מוסרית משמעותית פחות מגברים ונערים. כשבדק במחקר את 'שאלת התרופה', הוא מצא שלדעתם של נערים וגברים אסור היה לבעל לגנוב את התרופה כי מדובר בעבירה על החוק, בעוד שהנערות והנשים סברו שהוא כן היה צריך לגנוב, כי זו הדרך להציל את אשתו. התשובה הנכונה לדילמה, מבחינתו של קולברג, הייתה שהחוק הוא הצדק המוחלט. הנשים, אם כך, נמצאות בדרגה מוסרית נחותה יותר. אבל גיליגן חשבה אחרת.

בשנת 1982 היא הוציאה את ספרה המפורסם 'בקול שונה', שבו טענה שמודל החשיבה, קבלת ההחלטות והמוסר שאנחנו פועלים לפיהם מבוססים על מודלים גבריים, שבתורם מתבססים על אינדיבידואליזם, ולא מחשיבים את ההתפתחות החברתית השונה של נשים, השמות דגש גדול יותר על מערכות יחסים וטיפול באחרים. להבדיל מקולברג, היא טוענת שהתפתחות אישית ומוסרית צריכה להתבסס על שני קולות - הגברי והנשי. העובדה שנשים טענו שהתנהגותו של בן הזוג נכונה, לא אומרת שהן נמצאות בדרגה מוסרית נחותה יותר, אלא שאין רק מודל חשיבה מכריע אחד. הנגזרת מכך, שנים קדימה, היא הרחבת המודלים הפמיניסטיים, וההכרה בכך שנשים לא חייבות להיות 'כמו גברים' כדי להיות שוות זכויות או כדי לכבוש עמדות מפתח. הפגשנו את פרופ' גיליגן עם חברת הכנסת ד"ר עליזה לביא ממפלגת 'יש עתיד' לשיחה, כדי לבדוק האם המציאות שחוותה בימי ספרה המכונן ופורץ הדרך, השתנתה.

מדוע קולן של נשים לא נשמע?

גיליגן: "כשהתחלתי את המחקר שלי בתחילת שנות ה-70, היה ברור שיש דיכוי של נשים, אבל לא חשבו שמדובר בבעיה. הגבר היה המדד לכל מה שאנושי, ונראה טבעי שהגברים יחזיקו בעמדות של פריווילגיות וכוח. הפטריארכיה הייתה כל כך גלויה, שהיה ברור ש'קולו של אבא' היה קולו של המוסר והחוק. קולותיהן של נשים בוטלו כי אמרו שהן חסרות חשיבות או לא אמינות, ושלא שווה להקשיב להן, כי הניחו שנשים לא יודעות באמת מה הן רוצות או מה הן חושבות. אני זוכרת שראיינתי אישה וביקשתי ממנה לענות לאחת הדילמות שפסיכולוגים משתמשים בהן כדי למדוד התפתחות מוסרית. היא הסתכלה עליי ואמרה: 'את רוצה לדעת מה אני חושבת, או שאת רוצה לדעת מה אני חושבת באמת?'. לימדו אותה לחשוב על מוסר באופן מקובע ושונה מאיך שהיא באמת חשבה".

עברנו תהליך של שינוי?

"העניין של הקול הפך מהותי עבור נשים כשהן החלו להתקדם ולהשיג שוויון. עבור אישה, לדרוש שיקשיבו לקול שלה ויאמינו למחשבות ולתחושות שלה - לראות את החוויה שלה כבת תוקף ובעלת חשיבות - אלה דברים שמערערים על הנחות היסוד של הסדר הפטריארכלי. השפעות הפטריארכיה על נשים נהיו יותר מתוחכמות ופנימיות. הן מתמקדות בהשתקת קולה של אישה או הפעלת לחץ עליה לא להגיד מה היא רואה, לא להקשיב למה שהיא שומעת, לא לדעת מתוך עצמה שהיא יודעת. רק ככה נשים יכולות להיכנס בלי להפריע למה שנחשב בעבר לעולמו הבלעדי של הגבר".

לביא: "לעתים יש תחושה שקולן של נשים נשמע הרבה יותר במרחב הפוליטי והתקשורתי, אך זהו מצג שווא - כי מדובר בקבוצה קטנה, יחסית. עבודת הדוקטורט שלי התייחסה לקולן של נשים ברדיו. גם שם, כמו ביתר אמצעי התקשורת, מספר הנשים המרואיינות עדיין זעום ביחס למספר הגברים. כשביקשתי להתחקות אחר הסיבות לכך מול העורכים ולשאוב מהם הסברים לתופעה, בלטו תשובות שהתעלמו באופן מודע ממינו של המרואיין, כמו 'מי שמתאים מתאים, אין אפליה מתקנת'; או שנאמר לי שיש כבר שחיקה ומיצוי של הנשים שמתראיינות, בגלל מספרן המועט; או שאמרו שלנשים אין את הכישורים הנדרשים להופעה ברדיו. כמו כן, נאמר שיותר נשים מאשר גברים מסרבות להופיע, ושיותר נשים ביטלו או הציעו קולגה מקבילה במקומן.

"אני נתקלת בכך גם במרחב הפוליטי: קשה יותר לגייס נשים להיכנס לפעילות. הסיבות לכך מוכרות ומגוונות: ההבניה החברתית שאליה גדלות נשים מגיל צעיר, השילוב המורכב של אימהות וקריירה, והפערים שעדיין עמוקים בייצוג נשים בתפקידי מפתח. הזהות הפמיניסטית עדיין מתכופפת בפני שלל זהויות אחרות, ושיתופי פעולה בין נשים קיימים, אך לא במידה מספקת. גם בזירה האזרחית וגם הפוליטית - אם נצליח להתאחד סביב כמה נושאים מהותיים ומרכזיים במאבק - אני משוכנעת שקולן של נשים יישמע וישפיע הרבה יותר".

גיליגן: "זה לא מפתיע, כי המשמעות של להיות אישה טובה היה לדאוג לאחרים ולא לחשוב על עצמך - לדבר עבור אחרים ולא עבור עצמך. הרי אם אנחנו דואגות לעצמנו, קוראים לנו אגואיסטיות. בסופו של דבר, 'האישה הטובה' היא זו שבאופן מסורתי דואגת לעניים, למובטלים, לכל הסביבה שלה חוץ מאשר לעצמה. היא לומדת להגיד *אני בסדר*, ויש לתפיסה הזו השלכות פוליטיות.

"אישה תרגיש יותר בנוח לשים בראש את הזהות האתנית או הדתית שלה מאשר את זהותה כאישה, שאולי תרגיש שמשרתת אותה, ולכן זה אנוכי מצידה. כמו כן, בגלל שהפטריארכיה מפרידה אישה לא רק מעצמה, אלא גם מנשים אחרות, מסוכן עבור אישה להאמין שנשים לא יבגדו בה או ינטשו אותה. כדי שנשים יצביעו עבור פוליטיקאים שידאגו לאינטרסים שלהן, הן צריכות לתפוס את עצמן כבנות אדם וכשייכות לקבוצה שלהן. אבל תפיסה כזו מאתגרת את התרבות ואת התפיסה המוסרית שאומרת שנשים צריכות או להיות בשקט או לדאוג לאחרים. זו הסיבה שנשים לא יצאו למען הילארי קלינטון כמו שהשחורים יצאו למען אובמה".

לשחרר את הדמוקרטיה

לביא לא סתם סוחבת את השיחה שלנו למשמעות הפוליטית של ייצוג נשים. בכנסת הקודמת היא הייתה יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי, וגם הכניסה לשמה של הוועדה את עניין השוויון המגדרי, בשל המשמעות הסמנטית שמשפיעה, לשיטתה, על המציאות. אבל ההישג האחרון והבולט שלה נרשם ביולי האחרון, כשהעבירה בוועדת שרים את החוק למיגור זנות והפללת זנאים יחד עם הח"כיות זהבה גלאון ושולי מועלם, והחוק צפוי להיות מוגש כהצעת חוק ממשלתית בתמיכת שרת המשפטים.

כיצד רותמים נשים למאבק למיגור הזנות?

גיליגן: "נשים יודעות מיד ראשונה את מחירי הזנות, לנשים ולגברים. קולותיהן הם המפתח לקיומו של דיון כן על זנות, כולל העובדה שנשים רבות שהופכות לנשים בזנות מגיעות מרקע של עוני, התעללות מינית, סחר בבנות אדם ועוד. דרך אחת להתחיל את השיחה היא להקשיב, ולא לבטל או להשחיר את פניהן של נשים אלו. גופן נושא את המחלות ואת ההתנהגויות וההנחות הלא הוגנות של חברה לא צודקת".

העובדה שהחוק צפוי לעלות כהצעת חוק ממשלתית הוא דוגמה מובהקת לחשיבות השמעת קולן של נשים בפוליטיקה. את החוק יזמו והובילו חברות כנסת, בהתבסס על סיפוריהן של נשים בזנות ופעילות של ארגוני שטח פמיניסטיים. לולא הייצוג הנשי, החוק הזה לא היה עולה כלל להצבעה. הרי בסופו של דבר, אם נשים לא נמצאות בעמדה שבה מחליטים אילו חוקים יעברו, אילו תקציבים יחולקו ואת מי מגייסים לאיזה תפקיד, הן נתונות לחסדיהם של אחרים, שלא בהכרח רואים או מתחשבים בצרכים שלהן. במובן הזה, קולן של נשים הוא לא רק ישיבה במעגל שבה כל אחת מספרת את החוויות שלה, אלא מעשיהן של פוליטיקאיות או נשות עסקים שדופקות על השולחן ודורשות דברים.

גיליגן לא מדברת על פוליטיקה של ימין ושמאל, אבל המסרים הפמיניסטיים שלה פוליטיים מאוד. "ההישג שהפמיניזם צריך לשאוף אליו הוא שחרור הדמוקרטיה מהפטריארכיה, כדי לוודא שלכל אחד יש קול ושהדרך סלולה לפתרון קונפליקטים באמצעות מערכות יחסים במקום בשימוש בכוח. שורש הפמיניזם שעושה שינוי הוא באתיקה של טיפול, כלומר, אתיקה של קול ומערכות יחסים שיובילו אותנו לאהוב ולחיות בצורה דמוקרטית".

איך מממשים את החזון הזה?

"עכשיו, כשליותר נשים יש גישה לעמדות השפעה וכוח, שאלת המפתח היא שוב: 'איפה קולות הנשים?'. הפטריארכיה מנציחה את עצמה באמצעות ביוש קולות של התנגדות אתית בקרב גברים ונשים. הצעד המהותי הבא הוא לנכס מחדש את האתיקה של הטיפול לא כאתיקה נשית, אלא כאתיקה פמיניסטית - אתיקה של אזרחות דמוקרטית. דרך אחת להבין את פוטנציאל השינוי היא לערער על ההנחה ששחרור משמעו לחיות כמו שגברים חיים בפטריארכיה. המשמעות של השחרור הפמיניסטי היא להתייחס לאקט של טיפול בצורה אחרת מאיך שאנחנו מתייחסים היום, לא כמעשה של התרפסות שמעיד על כפיפות ונחיתות, אלא כפעולה שמעידה על חוזק אנושי והליבה של האנושיות שלנו".

להחליף שיפוטיות בסקרנות

גיליגן היא תיאורטיקנית פורצת דרך, שספרה עשה מהפכה באופן שבו אנחנו תופסים אנושיות. לא בכדי היא זכתה להופיע בשנת 1996 ברשימת 25 האנשים המשפיעים בעולם של מגזין 'טיים'. העובדה שכיום האמירה שצריך לשמוע את הקולות של נשים היא כמעט קלישאה, מעידה על גודל המהפכה שהובילה. למרות שהדרך להפיכת קולן של נשים לחלק מרכזי מקבלת ההחלטות הפוליטיות והכלכליות ארוכה, חלק גדול מערעור הבלעדיות של תפיסת עולם הבנויה לפי אמות מידה גבריות רשום על שמה.

מה צריכה לעשות אישה כדי להתקדם במקום עבודה שברובו נשלט בידי גברים?

גיליגן: "אישה כזו נמצאת בעמדה עם פוטנציאל יצירתי. מצבה, כמי שמגיעה מבחוץ, מאפשר לה לראות דברים שנסתרים מהאנשים שבפנים, ולהמציא אסטרטגיות חדשניות באמצעות ערעור על דברים שאחרים מקבלים כמובנים מאליהם. הפוטנציאל היצירתי מועצם אם היא יכולה למצוא מקום להדהד בו את הקול שלה, בתוך או מחוץ למקום העבודה.

"הייתי מציעה למנהלת צעירה להקשיב למה שמפתיע אותה. הייתי אומרת לה את מה שאני אומרת לסטודנטיות שלי: שימי לב מה קורה כשאת מחליפה שיפוטיות בסקרנות. הייתי מעודדת אותה להקשיב לאחרים, ללמוד את השפה והתרבות של מקום העבודה, ואז להקשיב לעצמה. בדיסוננס הזה בין מה שהיא יודעת, מה שהיא רואה ומה שנתפס כאמת, היא תמצא פתח להפוך למנהיגה ולמנהלת".

איך מערבים יותר גברים במאבק הפמיניסטי?

גיליגן: "באמצעות יצירת מסר ברור שפמיניזם מדבר על אי הנראות של נשים ובסופו של דבר על הפיכת החיים והמאבקים של כל בני האדם לנראים. זה אומר לא להטמיע את הפמיניזם בתרבות שעליה הוא מערער - תרבות הפטריארכיה שבה להיות גבר אומר לא להיות 'אישה או כמו אישה', וגם להיות עליון. הפטריארכיה מעמידה גברים מול נשים ולהיפך, בעוד הפמיניזם האמיתי והטרנספורמטיבי הוא לא עניין רק של נשים ולא מאבק של נשים נגד גברים, אלא אחת מתנועות השחרור הגדולות של ההיסטוריה האנושית.

"ההיפך מפטריארכיה היא דמוקרטיה. בדמוקרטיה אמיתית, מגדר לא יוצר היררכיה. כשלנשים וגברים קול שווה, אפשר לפתור קונפליקטים בשיח פתוח - באמצעות תקשורת ומערכות יחסים, ולא באמצעות שימוש בכוח. מכיוון שגברים הם לא רק היוצרים הגדולים של האלימות, אלא גם הקורבנות העיקריים שלה, ובגלל שקול הוא האלטרנטיבה לאלימות, לגברים צריך להיות עניין גדול בהצלחת התנועה הפמיניסטית. זהו סוד שמור היטב, ודרך אחת לגייס גברים להצטרף לתנועה הפמיניסטית היא לשבור את השתיקה. לא רק גברים סובלים מאלימות גברית, והתנועה הפמיניסטית לא עוסקת רק בנשים; היא עוסקת בחברה צודקת.

"כשאתן שומעות אישה שאומרת שהיא לא יודעת, או גבר שאומר שלא אכפת לו, תהיו סקפטיות. משפטים אלה מסמנים את ההפנמה של הסדר הפטריארכלי שבו ידע מצוי בקרב גברים וטיפול ואכפתיות הם עניין לנשים. השאלה הכי דחופה כרגע היא איך אפשר להתנגד לחוסר ידע או לחוסר אכפתיות מהמציאות".

לביא: "תמיד לקבוצה שבידה הכוח יש פחות עניין להכיר בבעיה או לרצות לשנות את הסדר הקיים. אבל מתרחש תהליך, ויש יותר אבות שרואים כמה הבנות האהובות והמוכשרות שלהם לא מתקבלות או לא מתקדמות, ומבינים שמשהו כאן לא בסדר. יותר ויותר אנשים שחוו זאת על בשרם כבר מדברים על כך ולוקחים חלק במהלך של תיקון. חשוב שנזכור שגברים יכולים לסייע ולהיות חלק, אך המפתח לשינוי מצוי בידינו".

איך מעודדים נשים להצטרף למאבק הדתי הפמיניסטי?

לביא: "זה תהליך שכבר מתרחש, ומדובר באחת המהפכות הגדולות שחווה העולם הדתי. בשנים האחרונות קם בישראל דור של נשים דעתניות, דתיות, מסורתיות ומשכילות. רבות מגיעות לצמרת האקדמיה והמשפט, החברה והמדע, החינוך והמחקר, אבל הן לא מצליחות לפרוץ את תקרת הזכוכית החברתית והתקשורתית ובמרחב הציבורי נשמע הקול הגברי. בתקשורת חושבים שהשיח הדתי צריך להיות מיוצג על ידי גברים, בקול אחיד, ונותנים במה לדעות קיצוניות שמשמיעים רבנים, במקום לתת מקום גם לקול האחר והשקול יותר של הנשים מהדור החדש. צריך לגוון את הקולות, גם אם מדובר בפחות רייטינג. גם בכנסת עדיין ישנה תקרת זכוכית. למשל, החליטו להקים ועדה שתבחן את מחדלי צוק איתן, ולא הייתה שם אישה אחת. בוועידות שישינסקי ולוקר זעקנו וצעקנו כדי שתהיינה נשים. השינוי מתחיל בהכרה שלנו בכך שיש לנו בהחלט מה לומר, ולעשות זאת בקול ברור, ולא בחדרי חדרים".

מה עושים כשיש נשים מקבוצות שונות שקולותיהן סותרים, למשל נשים דתיות שרוצות הפרדה במרחב הציבורי, לעומת נשים חילוניות שלא?

לביא: "אין סיבה לחפש אחר זהות של קולות בשיח הפמיניסטי, ואין מקום, בעיניי, לנכס את הגדרת הפמיניזם לזרם מסוים. השיח הפמיניסטי הפנימי בין הקבוצות בישראל הוא פצוע, בחלקו אינו מתקיים, והמחיצות גבהו. מותר, טבעי ואף רצוי שנשים יהיו חלוקות אידיאולוגיות בנושאים שונים ובהשקפתן הפוליטית. אבל נדרשת סולידריות ועבודה משותפת בנושאים שהם ליבת המאבק הפמיניסטי, ואסור שיהיו קשורים בזהות פוליטית: פגיעות מיניות, פערי שכר וייצוג בתפקידי מפתח, חינוך והעצמה נשית מגיל צעיר".

אתן אופטימיות לגבי העתיד?

לביא: "יש הרבה נשים שבשבילן קרול גיליגן היא הכתובת כדי לבדוק איפה לא הצלחנו. דיברנו בקול אחר, השמענו את הקול, ועדיין יש תחומים שבהם הולכים אחורה. הרבה מהדברים שרצינו שיקרו, לא קורים. תשאלי בנות היום מה הן רוצות להיות, אני מגיעה להרצאות בבתי ספר ושואלת. הן רוצות להיות 'מפורסמות'. הן רוצות להיות 'כוכבות ריאליטי וזמרות'. אני אמא לארבעה ילדים. בין הגדולה לקטנה יש עשור. נדרשתי להתמודד עם תפיסות גוף חברתיות אחרות עם הבת הקטנה שלי. אנחנו לא היינו ערים לשינויים המחשבתיים שקורים לדור הצעיר. בגלל השינויים הטכנולוגיים, ההתמודדות שלהם עם הקשיים והמציאות שונה. אימהות צריכות להתמודד ולחזק היום את הבנות שלהם בדברים שנחשבו הכי בנליים בעבר. יש משטור חברתי של מה מותר ומה אסור, מי יכולה לדבר בכיתה כי היא נראית טוב והיא מקובלת. אנורקסיה ובולמיה עולות באחוזים מטורפים. כמעט ולא רואים בתקשורת נשים מעל גיל 35 שמתראיינות. אלו סוגיות שמחזירות אותנו אחורה, לבדוק את התיאוריה של גיליגן. אני הולכת אחורה להיסטוריה כדי למצוא תשובות ולהביא אותן לכאן ועכשיו".

גיליגן: "הצטרפו להתנגדות. זה אומר להצטרף לאלה שאכפת להם שיהיה עולם טוב יותר וחברה טובה יותר, שלא מקבלים את מה שיש, אלא עובדים כדי להביא את מה שאפשרי. בחברות דמוקרטיות, בישראל ובארה"ב, יש הרבה עבודה. הזמן לפעול הוא עכשיו!".

התמיכה של איילת שקד

הצעת החוק למיגור זנות באמצעות הפללת זנאים ושיקום שורדות זנות עברה קריאה טרומית וכעת החוק ימוזג להצעת חוק ממשלתית. שרת המשפטים, איילת שקד, נאמה במליאת הכנסת לפני ההצבעה על החוק, וסיפרה על סיור שעברה בארגון 'סלעית', מערך טיפולי לשיקום שורדות זנות. דבריה מהדהדים את המשמעות הפוליטית של דבריה של גיליגן בראיון זה. "זה לא סוד שאני לא חסידה של חקיקה שמצמצמת את זכויות הפרט, אבל משהו קרה לי אתמול. הנשים, הצעירים והצעירות המדהימים שפגשתי, הרחיבו לי את הלב ונגעו לי בנשמה. הן סיפרו לי על ההתעללות המינית שעברו בילדות, על החיים הקשים שגלגלו אותן למדרגות התחנה המרכזית או לדירות הדיסקרטיות. הדברים ששמעתי היו מסמרי שיער; סטיות משוגעות, אלימות. נשים מספרות כיצד נכנסו למעגל אינסופי של התמכרות לסמים קשים שיעזרו להן לעבור את הלקוח הבא, כיצד ככל שאת ממשיכה את צורכת יותר סם ולכן צריכה יותר כסף, מה שמביא אותך ליותר לקוחות. הן סיפרו על הדיכאונות, החרדות והצלקות הנפשיות. שאלתי אותן ואותם על הצורך בחוק להפללת הלקוחות. אלו שיצאו מהמעגל הזה ענו לי כי בהצעת החוק יש אמירה חברתית חשובה והצהרה מתבקשת שהמדינה שלנו אינה מקבלת זנות, שזה לא מוסרי . הן ביקשו ממני להעביר את החוק כדי שהן יפסיקו להרגיש שקופות. הן לא יכולות להמשיך להיות העברייניות. הן קורבנות של נסיבות חיים מצערות ולא הגיוני שהן שק החבטות של קלקולי החברה שלנו".