רק אם תרצו

דווקא בשולי "בן גוריון, אפילוג", סרטו התיעודי הנפלא של יריב מוזר, הוא הצליח לרגע להפתיע. זה לא קרה כשבן גוריון אמר שבין שלום לבין ארץ ישראל השלמה הוא מעדיף את השלום. וזה גם לא קרה כשמהצריף בשדה בוקר הוא אמר שהוא יכול לחיות בלי פוליטיקה, ואז פולה סתרה אותו. זה קרה כשבן גוריון הביע כפירה בתפיסה המטרופוליטנית והציע ליישב את הנגב בעשרות או במאות יישובים קטנטנים. אני מזכיר את זה, גם משום שרגע לפני שנדרשים למחזה על חוזה המדינה, אין טבעי מאזכור קבלן הביצוע שלה. אבל גם משום שאותה אמירה לא מאוד חשובה, ודאי שלא ביחס ל"שלום וביטחון", הצליחה להאיר צד לא מוכר באדם שכבר מזמן הפך לשדה תעופה, ממש כמו הרצל שהיה היה אדם וכיום הוא הר. והרי ככה אנחנו אוהבים את המיתוסים שלנו, אלוהיים - וחלילה ללא טריזים שיאיימו על שלמותם. והרי משלמותם נגזרת שלמותנו. סלע קיומנו! מבן גוריון ניקח את ה"אנו מכריזים בזאת", מהרצל את ה"אם תרצו אין זו אגדה" - ורק אל תבלבלו אותנו עם כך שגם הם, אפילו הם, היו פעם בני אנוש.

רועי חן, מחזאי הבית של גשר, שכתב את המחזה "הרצל אמר!", דווקא נהנה לבלבל את הקהל שלו עם העובדות ולתקוע סיכות במיתוסים שלהם. אחרי שהוא עשה זאת עם אליס בארץ הבלהות, ואחרי שתרגם את "ספר דוד המלך" שבא חשבון עם מלך ישראל, אי-שם בימים שקדמו לשושלת ביביהו; כעת הוא נדרש להרצל ולחזונו המקורי למדינת היהודים. חן חוזר אל ימי ראשית המדינה, מקים את הרצל לתחייה, ואז גם בודק מה בין החזון ובין מימושו. זה חינני ומקסים ומשוחק היטב על-ידי הצוות של גשר בראשות גלעד קלטר בתפקיד הרצל. ואף שעל ההצגה אינו חתום הבמאי שיצא עמה לדרך (ניר ארז) אלא המנהל האמנותי יבגני אריה (דבר שהוא חריג בנוף, אבל כבר קרה בעבר בגשר רק לפני כמה שנים עם ההצגה "הארווי" - אז היה זה משה איבגי להסיר את שמו), לא ניכר שהיא סובלת מהיעדר "בימוי".

הלכה למעשה, חן הולך יד ביד עם הרומן הנשכח משהו "אלטנוילנד" שרקח הרצל, ומעמת את הרעיונות האוטופיים שבו - הן עם המדינה בהקמה לפני שבעים שנה, והן כמובן עם זאת שקיימת כיום ושאותה הקהל מכיר היטב. זה מצחיק ושנון וכמובן שגם סאטירי ומעורר מחשבה מעצם טבעו, כי מה בין ראשית המאה שעברה, לפני שתי מלחמות העולם, ובין העולם שנולד מן התופת. ומה בין חזון ושאר רוח ובין מדינה שמסתפקת ב"חיים עצמם" ובשפיץ של החרב.