תיאטרון מעבדה

אצל יחזקאל לזרוב אין שום דבר מקרי על הבמה, וגם לא מחוצה לה. מעבר לכך, שכהרגלו הוא החתום על העיבוד, הבימוי והעיצוב בגרסתו בגשר ל"אבות ובנים" מאת הסופר איש המאה ה-19 איוון טורגנייב, מעניין להתעכב דווקא על הדמיון בין שמו ובין שם הגיבור, בזרוב. אצל כל יוצר אחר אפשר שניתן היה להחליק זאת על דרך צירופי המקרים, והרי לא לזרוב בחר את שם הגיבור, כי אם טורגנייב. אבל לזרוב אינו "כל יוצר", וממש כפי שהוא מקפיד על כל ניואנס בבואו לעצב לכל דמות את הריתמוס שלה, גם בזרוב אינו נבחר על ידו במקרה.

מוטיב שעובר כחוט השני בעבודותיו של לזרוב עד כה הוא הזמן. את "תמונתו של דוריאן גריי" שמוצגת בהבימה, הוא בחר לספר מהסוף להתחלה. את "אליס" שעלתה בגשר, הוא חילק לשלושה אזורי זמן, וב"נופל מחוץ לזמן", גם כן בגשר, תעתועי הזמן הם בלב ההוויה. כשבזרוב מציג את עצמו ב"אבות ובנים" פעם אחר פעם רק כ"רק בזרוב, בלי לפני ובלי אחרי", כי רק ההווה חשוב, הבחירה של לזרוב בו מתבהרת. לפני הכול, זה המצב התודעתי שבו הוא רוצה את הקהל שלו: רק הווה משנה כרגע, ואולי בכלל.

לזרוב אומנם אינו משחק ב"אבות ובנים", ואל הביצוע המצוין של מיקי לאון כבזרוב אגיע בהמשך, אבל הוא לחלוטין על הבמה. ואם עבור טורגנייב, הדמות שבאמצעותה הוא הביא את "עצמו" אל הסיפור הייתה הדוד פאוול (דורון תבורי הכריזמתי כתמיד), שבז למרד הנעורים ומבקש לשמור על הסדר האריסטוקרטי הישן על כנו, הרי שבמקרה של לזרוב, הדרך שלו אל הבמה היא באמצעות אותו רופא-חוקר נטול סנטימנטים שתופס את סביבתו בכלים שכלתניים-מדעיים בלבד. כמו בזרוב, שדמותו הפכה את הניהיליזם למונח רווח, הוא מבקש לערער את הסדר הקיים בכל האמור למצופה מ"הצגת תיאטרון". וכמו בזרוב שתר אחר צפרדעים על מנת לבתר את גופן, לזרוב שם את הדמויות של טורגנייב על שולחן הניתוחים ומפרק אותן בזו אחר זו, כמו בניסוי מדעי.

הוא עושה זאת איבר אחר איבר ובמתודיות מחקרית, שיודעת גם להיות תובענית כלפי הקהל שלו, כמו היינו כולנו צפרדעים במרק. או בלשונה של אחת הצופות בדרך החוצה: "זה היה מהמם, אבל אין לי מושג מה ראיתי". וזו אכן חוויה אסתטית אמנותית ייחודית שלא רואים בשום מקום אחר.

לזרוב, עם זוהר שואף על תכנון הבמה ונדב ברנע על התאורה, עושים שימוש בתפאורה, בטכניקת המסך הכחול-ירוק שפופולרית כיום בז'אנר הפנטזיה. ואם חשבתם שדאינריז טארגאריין אכן רוכבת על דרקון ב"משחקי הכס", אתם מוזמנים למצוא ברשת את סרטוני המייקינג-אוף ולראות את אותו מסך שבו משתמש לזרוב על מנת לברוא את העולם שלו, משמש לה רקע. בז'אנר הפנטזיה זה עולם שנוסף בפוסט-פרודקשיין ממוחשב. בתיאטרון הכול קורה בזמן אמת - שילוב של שחקנים על גבי תפאורה מצולמת - וזה חדשני וגם נועז מצדו של לזרוב, אפילו שלא תמיד די מנומק. כשזה כן מנומק, כמו בתמונה שבה מנצל לזרוב את המדיה על מנת להטביע את הבמה במבול של רגשות, זה עוצמתי ונחרט היטב בזיכרון.

ואז מגיע שלב הווירוס

"אבות ובנים" על-פי תרגומה של נילי מירסקי, עוסקת בפערי הדורות בין העולם הישן ובין החדש; כאשר הבנים רוצים להחריב את הסדר הקיים, ואילו האבות לשמר אותו. היא נחשבת אחת היצירות המכוננות של המאה ה-19. חלק אינטגרלי מתור הזהב של התרבות הרוסית. אלה השנים שהביאו לעולם את "מלחמה ושלום" ואת "אנה קרנינה" של טולסטוי, כמו גם את "האחים קרמזוב" ואת "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. אלה השנים שעיצבו את העולם התרבותי שאליו בא בין היתר גם צ'כוב, גדול המחזאים הרוסים, שהיה בן שנתיים כש"אבות ובנים" יצא לאור. הצפייה בטורגנייב יודעת להזכיר משהו מן הצ'כוביות, אפילו שבניגוד לצ'כוב, שהיה אמן בזיקוק תפיסות עולם גדולות מהחיים באמצעות דמויות בגודל טבעי, אצל טורגנייב השיח נותר במרחב המניפסטי-הצהרתי, ומכאן שהוא גם מנותק יותר מן המרחב הרגשי.

אומנם אי אפשר לומר שאין כאן רגש - מיקי לאון כבזרוב מגיש דמות בצלית שמתקלפת והולכת בכאב גדול, כאשר היא נוכחת שיש דבר אחד שהמדע לא הביא בחשבון ושאי אפשר לבתר - והוא האהבה שלו אל אנה (נטע שפיגלמן המרשימה). להלן שלב הווירוס. אבל פרט אליו ואל סשה דמידוב בדמות האב ניקולאי ואל ליליאן רות בדמות נפלאה כדודה המשוגעת - הדמויות עוצבו במרחב השכלתני, ומכאן גם המנוכר. תיאטרון מעבדה במלוא מובן המילה, ואפשר שהייתה זו כוונת המעבד - אחרי הכול, אצל יחזקאל לזרוב אין שום דבר מקרי.