הישראבלוף של מדדי העוני שמתבססים על סקרי הלמ"ס

איכות הנתונים של הלמ"ס שעל בסיסם נקבעת מדיניות חברתית וכלכלית ■ מה קורה אם בסיס הנתונים של המחקרים ושל קביעת מסמרות בנוגע לעוני בישראל או בכל תחום אחר - הוא לא ממש איכותי ומהימן?

סקר לא יכול לייצג את המציאות / צילום: תמר מצפי
סקר לא יכול לייצג את המציאות / צילום: תמר מצפי

"רמת החיים הכלכלית במדינת ישראל נמדדת באמצעות שני סקרי משקי-בית שוטפים לכלל האוכלוסייה במדינת ישראל - סקר הוצאות משק-הבית וסקר הכנסות. בסקר הוצאות משק-הבית נמדדות סך ההוצאות של משקי-הבית על כל המוצרים והשירותים הקיימים במדינה, בעלות על מוצרים בני-קיימא ועל דירות. בשני הסקרים נמדדות ההכנסות של משקי-הבית מכל מקורות ההכנסה, עבודה, קצבאות ותמיכות פנסיות והון. סקר הוצאות משק-הבית הוא הבסיס למשקלות סל המחירים לצרכן, וסקר הכנסות הוא הבסיס למדידת העוני במדינת ישראל. בנוסף, שני סקרים אלה מהווים מקור מידע בלתי נדלה לקביעת מדיניות חברתית וכלכלית בישראל, למחקרים באקדמיה ובמגזר העסקי" (תיאור סקרי הכנסות והוצאות של משקי-בית - מתוך אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה").

משפט המפתח בתיאור הלמ"ס הוא העובדה שסקרי הכנסות והוצאות משק-בית מהווים מקור מידע לקביעת מדיניות חברתית וכלכלית בישראל, למחקרים וגם למדידת העוני. וזה לב הבעיה בקליפת אגוז: איכות הנתונים של הלמ"ס שעל בסיסם מתבצעים מחקרים, נקבעים מדדי העוני ונקבעת מדיניות חברתית וכלכלית. תארו לעצמכם: מה קורה אם בסיס הנתונים של המחקרים ושל קביעת מסמרות בנוגע לעוני בישראל או בכל תחום אחר - הוא לא ממש איכותי ומהימן? התוצאה העגומה היא אחת: עיוות קשה מאוד של המציאות.

אקח לדוגמה את מדדי העוני של ישראל. קו העוני הוא קו שאפשר להתווכח עליו, על אופן מדידתו ועל אמינותו. עם זאת, אין ויכוח על האופן שבו הוא נמדד: קו העוני מתבסס על סקר ההכנסות של הלמ"ס, שבו נשאלים כ-15 אלף ראשי משק-הבית על הכנסותיהם החודשיות השוטפות הכוללות הכנסות משכר עבודה, מנכסים, מקצבאות או מכל הכנסה אחרת. הן הלמ"ס והן הביטוח הלאומי מודעים לבעיה של מדידה המתבססת על סקר - לא רק מפני שהוא סקר, ולא רק מפני שסקר אינו יכול לייצג את המציאות, אלא בעיקר מפני שבסקר הספציפי הזה של הכנסות משק-הבית יש נטייה "לבלף", כלומר לא להסגיר את המספרים האמיתיים לסוקרים, לא להסגיר את כל מקורות ההכנסה (למשל, כסף שחור) ובאופן טבעי להוריד את רמת ההכנסות האמיתיות.

נתוני ההכנסה הכוללת אכן משקפים בצורה הטובה ביותר את כוח הקנייה של משק-הבית ולא השכר שמתבטא בעיקר באמצעות התלוש שלנו, המרכיב הבולט ביותר בממוצע בכל הכנסה כוללת של משק-בית. הבעיה העיקרית בתיאוריה הנכונה הזאת היא שאי-אפשר לאמת אותה ולסמוך עליה. כלומר, בישראל אין חובת דיווח כללית, וחבל שכך, ולכן נתוני סקר ההכנסות הכוללים סובלים ממהימנות מאוד נמוכה. על מה אפשר לסמוך במאת האחוזים? על הכנסות משכר העבודה של השכירים, שהם חלק הארי באוכלוסייה העובדת בישראל.

על חוסר המהימנות של נתוני ההכנסה הכוללת אפשר ללמוד מהכנסות משק-בית מפנסיה: יש פערים משמעותיים בין הנתונים המתקבלים מעיבוד נתוני סקר ההכנסות לבין הנתונים הרשמיים הנאספים מדיווחי המעסיקים לביטוח לאומי ולמס הכנסה. יש גם פערים משמעותיים בהשוואת התפלגות השכר עצמו, זה העולה מדיווח המעסיקים באמצעות טפסי 126 עם רמת פירוט גבוהה, לבין סקר ההכנסות.

הלמ"ס טוען כי שיטת הסקרים מקובלת בכל העולם. ראשית, תלוי לאיזו מטרה. שנית, בעולם, לפחות במדינות שבהן מונהגת חובת דיווח כללית, בסיסי הנתונים המשמשים לעריכת מחקרים בנושא הכנסות משקי-הבית מבוססים על נתוני אמת של רשויות המס ולא על סקר שבו אפשר להמציא מספרים.

וזו תמונת מצב: סקרים בעלי מהימנות נמוכה משמשים בסיס לקביעת מדדי העוני בישראל. אם הבסיס לא אמין - גם מדדי העוני לא אמינים. קוראים לזה ישראבלוף.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988