חי

ח"כ סתיו שפיר, המחנה הציוני

"רגע חזק מאוד היה לילה אחד בוועדת הכספים. הגעתי לישיבה שנועדה לעסוק בחוק מסוים, וגיליתי שהממשלה עשתה ברגע האחרון שינוי מבלי לספר לח"כים, כך שיתאפשר לה לבצע שינויים בתקציב ללא אישור וללא פיקוח הכנסת. זה פשוט ביטול דה-פקטו של בית המחוקקים, דבר מסוכן מאוד, שיאפשר שחיתויות במיליארדי שקלים. אחרי שניסיתי לדבר לליבם ושכלם של חברי הקואליציה ללא הצלחה, חבריי לאופוזיציה ואני התחלנו פיליבסטר בוועדה. כשהגיע תורי להעלות את ההסתייגויות הרבות שלי מהחוק, עשיתי זאת במשך 13 שעות. חברי הקואליציה ניסו לעשות הכול כדי לעצור אותי - קיללו, קראו לי 'ילדה קטנה', העליבו ואיימו שאזרק מהכנסת. לקראת חצות הלילה הם הגדילו לעשות והחליטו לכבות את המצלמות שמשדרות את הוועדה, מה שכמובן אסור להם לעשות. באותו רגע לקחתי את הסלולרי שלי ושידרתי בלייב את הוועדה בפייסבוק.

"אלפי אנשים עלו לשידור בעמוד הפייסבוק שלי - והזדעזעו. למרות השעה המאוחרת, הם לא הסתפקו בלרטון ולעשות לייק, והחלו לכתוב לחברי הקואליציה את דעתם, לצלצל אליהם ולזעום על ההתנהלות. חברי הקואליציה לא עמדו בשטף. הם כעסו עליי, אבל בסוף נכנעו, עצרו את הוועדה והלכו הביתה. כך הצלחנו להוריד את הצעת החוק מסדר היום.

"ברגע הזה הרגשתי את הכוח העצום שיש לציבור כשהוא מתגייס למאבק והבנתי שוב, באופן הכי אישי, למה אני נמצאת במקום שבו אני נמצאת ולמה אני עושה את מה שזכיתי לעשות יום יום בכנסת. העובדה הפשוטה שחשפתי בפני הציבור את התנהגותם של אנשי הקואליציה אפשרה לאלפי אזרחים לומר את שעל ליבם באופן ישיר, ולהצליח לשנות דבר עצום. זה רגע חזק מאוד גם ברמה האישית. שינוי המציאות הוא חלום גדול שלי, וכל רגע שבו אנחנו צועדים לכיוונו, הוא רגע מרגש ומחזק".

המרכזייה שלנו הוצפה

יונה לייבזון, כתבת רווחה בחברת החדשות

"כשעברתי לעבוד במהדורת החדשות, ידעתי שהחשיפה תהיה גדולה, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה גדולה המשמעות של זה. לסקר את תחום הרווחה אומר לפעמים לשים זרקור על משהו שאמנם לא פותח מהדורה, אבל יכול לקרות לכולנו, או לקרובים שלנו - מה שמכונה 'החיים עצמם'. באחת הפעמים עשיתי כתבת מגזין על קשישים בודדים, שהיחידים שמבלים איתם הם מטפלים או מתנדבים שמגיעים מדי פעם. אחת הקשישות, שהסכימה לחשוף את סיפורה, הייתה עם נכות קשה, מחוברת למכונת חמצן, ולא יצאה מהבית כבר מספר שנים, פשוט כי אין לה מעלית והיא מתגוררת בקומה האחרונה. היא רק רצתה מישהו שיעזור לה לצאת החוצה מדי פעם, מישהו להחליף איתו כמה מילים. כמה שניות אחרי שידור הכתבה המרכזייה שלנו הוצפה: המוני אנשים שהתקשרו כדי לעזור, לתרום, להתנדב. כבר למחרת הגיעו אליה בני נוער וצעירים שרצו לשמח אותה, וארגוני הצלה פעלו כדי לתרום לה אמבולנס שיוציא אותה מהבית.

"התחושה הזו שחוויתי בעקבות כמות האנשים שאתה מגיע אליהם וצופים בסיפור, וכמות האנשים שמגיבים, מתרגשים מהסיפור ומוכנים לעזור, היא משהו שלא חוויתי עד לאותו רגע. יש משהו שמחמם את הלב בידיעה שכל כך הרבה אנשים היו מוכנים לעזור ולסייע כבר למחרת, כך שגם אחרי כתבה כל כך לא פשוטה נשארתי בסוף עם חיוך".

ההישג הראשון

ח"כ תמר זנדברג, מתמודדת לרשות מרצ

"רגע שבו הרגשתי חיה הוא יום בשנת 2012, רגע ראשון שבו ממש הצלחתי להגיע להישג בפעילותי הציבורית. חודשים של עבודה קשה התנקזו לתוך רגע אחד: הייתי חברת מועצת העיר תל אביב, והמועצה הצביעה בעד תחבורה ציבורית בשבת בתל אביב, בעקבות יוזמה שלי ושל מיקי גיצין. העובדה היא שכיום אין תחבורה ציבורית בשבת, כך שההישג עצמו נשאר על הנייר, או יותר נכון בחדרי מועצת העיר, אבל באותו הרגע הרגשתי שיש לי השפעה. הראשוניות של היום הזה גרמה לי להרגיש אנרגיות מטורפות, ותחושת סיפוק אדירה. מאז היו עוד חוקים ועוד יוזמות, אבל באותו הערב יצאתי לשתות ולחגוג כדי לציין את ההישג, ואני זוכרת את זה כאחד הימים הטובים בחיי".

כל מה שיש לי

גלעד כהנא, יוצר וסולן להקת 'ג'ירפות'

"ההורים שלי בנו עליי שאהיה פרופסור ואוציא ספרים מכוננים. הם רצו להתהדר בילד פיזיקאי או מתמטיקאי. זה לא קרה. לאט לאט התחילו להגיע מוזיקאים הביתה ואמא שלי הכינה להם שניצלים, והם שכבו על הספה וישבו אצלי שעות בחדר. ואז יום אחד אבא שלי שאל: 'אם יש להקה מי הזמר'. אמרתי: 'אני הזמר'. אבא שלי נבהל, ושני ההורים שלי לקחו את זה מאוד קשה. הם אמרו שמוזיקה צריך ללמוד, ולהשקיע, ולפתח קול, ולהתמיד, והם היו מודאגים מאוד מההתפתחות הזו אצלי.

"ואז יום אחד הזמנתי אותם להופעה ב'בארבי'. הם באו, עמדו רגעים בקהל, ואמא אחרי ההופעה אמרה לי: 'טוב שלא הקשבת לי', והבנתי שהכול בסדר מבחינתם. זה היה ב-99, כשיצאנו עם האלבום הראשון של 'ג'ירפות'. ברגע הזה הרגשתי שההורים שלי ישרדו את זה שאני זמר. זה היה רגע מכריע, חי, חשוב. כיום הנטייה שלי היא להגיע למצב שאני כל הזמן חי, ולא רגע אחד שבו אני מרגיש חי.

לא צריך זיקוקים ועניינים. אני עושה את זה דרך הבמה. כשאני מאלתר, אני מרגיש את ההווה במלוא עוצמתו. כל מה שיש לי זה הרגע הזה, ואם לא אהיה בו - אני אפס. אם לא תהיה, לא תהיה. אני הכי חי כאשר אני מאלתר כך".

לשמוע את הלב הפועם

אביעד קיסוס, שדרן רדיו וטלוויזיה

"אני אוהב ספרים שגורמים לי להרגיש חי,

שהם לא רק חכמים או מותחים או משעשעים, אלא כאלה שיש בהם עוד איזו איכות חמקמקה. מעין התרגשות מהידיעה שמישהו או מישהי באמת ישבו וכתבו את העצב והכעס והמיאוס המאוד זעירים ופרטיים שלהם, ויצא להם דבר כל כך גדול ומשמעותי, ועכשיו העולם כולו כואב את כאבם. אני מרגיש חי בכל פעם שאני קורא ספר של אלנה פרנטה, ובעיקר את הרומנים הנפוליטנים, כי לפעמים אפשר ממש לשמוע מתוכם לב שפועם, או נשימה שנעשית כבדה, או צעדים שמתרחקים. באהבה שלי לספרים האלה יש הרבה מעבר להזדהות: אלה הם כאביי ואכזבותיי, הפנטזיות שלי והמציאות שלי. כאילו רעדה האדמה בנפולי, והשבר התפשט והגיע עד לכאן. בקרוב יצא בעברית הספר האחרון בסדרה, ואני באמת לא יודע אם ארגיש ככה שוב".

כשהפסקתי להסתיר

אורנה בנאי, שחקנית וקומיקאית

"מגיל 22, לאחר סיום לימודיי בניסן נתיב ובמשך שנים, הייתי על במה בכל הצורות, מסטנד אפ, דרך תיאטרון ועד טלוויזיה. כל השנים האלו הסתרתי סוד, סוד אישי שחששתי לחשוף, מכל מיני סיבות. רק לפני חמש שנים, כשאני אישה בת 45, הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להסתיר. הייתי בחזרות למופע סטנד אפ עם רמי ורד, ואני זוכרת שישבתי מולו ואמרתי לו: 'אין מצב בעולם שאני עולה לבמה עם הסוד הגדול הזה'. הודעתי למי שצריך בסביבה הקרובה שלי שאני יוצאת מהארון, התראיינתי בנושא, וכעבור שבוע הכותרת הייתה: 'אורנה בנאי יוצאת לאור'.

"אחרי חודש עמדתי על הבמה וסיפרתי בהומור איך זה לחיות עם אישה. מעולם לא חובקתי כל כך על ידי הקהל. החיבוק הזה הוא רגע של כנות מבחינתי. כשאתה אמיתי, אתה רואה שקהל לא יכול שלא לכבד את זה. כשאתה מסתיר משהו, אז גם הקהל חצי איתך. זה רגע עצום, רגע מכונן. השער נפתח, ועד היום רבע השעה הראשונה שבה אני מספרת על היציאה מהארון בכל מופע זה רגע נהדר, שבו אני חיה לגמרי. הרבע השעה הזו מקסימה אותי בכל פעם מחדש".

רגע שנתפס כהווה

ד"ר איריס רייצס,

פסיכולוגית קלינית

"רגע שבו אדם מרגיש חי הוא רגע שנתפס כהווה גם שנים אחרי התרחשותו. הוא נשמר חי בתוכנו, כאילו קרה היום.

רגע חי שזכור לי הוא מטיול טבע שעשיתי עם קבוצת פסיכולוגים לירדן. נסענו כדי לחבר טבע והיפנוזה אל תוך הגוף והנפש. אני זוכרת שירדתי בסנפלינג מהר לא גבוה במיוחד אל נחל זורם. ירדתי בהנאה, מרותקת לנוף, כשלפתע גיליתי שמהחלק התחתון של ההר פורץ מפל שוצף ואני כולי בתוך אשד מים, כשאין לי מושג איך נושמים מבלי לבלוע מים. ברגע הופכת ההנאה הרגועה לפניקה, שמשום מה גורמת לי לצחוק. כעבור רגע נוסף מצאתי את עצמי נוחתת בשלום אל תוך המים המרגיעים של הנחל, והנה הגעתי 'הביתה'. כשאני במימי הנחל עד הכתפיים, אני כל כולי מוצפת אושר, קורנת וטובלת בתחושה עילאית. למדתי מרגע האושר המיוחד הזה שהשילוב של חוויה חדשה בתוספת תבלין של פחד וחוסר שליטה וסיום של נחיתה בשלום,

זו נוסחה מנצחת עבורי.

"אפשר 'להרגיש חי' גם ברגע של צומת דרמטי או טראומטי בחיים. יום אחד, כשמטופלת שלי הייתה נערה, אביה תפס אותה מתנשקת עם חבר שלה בחושך, בחדר המדרגות. בכעס רב הוא דרש ממנה לעלות מיד הביתה ולהתייצב מול המראה. 'מה את רואה', שאל אותה, כשעמדה שם, ובלי לחכות לתשובה המשיך 'מה שאת רואה מולך זו לא ילדה, את רואה זונה'. היא הסתכלה מזועזעת במראה והמראה החזירה לה בבואה של עצמה שנראתה לה יפה ונקייה. למרות הערצתה את אביה, היא אהבה את הדמות שנשקפה אליה מהמראה. זהו רגע שהיא לא שוכחת, רגע שבו הרגישה שהיא משתנה. שם היא התחילה לאהוב את עצמה ולהבין שלאבא הנערץ שלה יש בעיה.

כמה כוח ועצב יש ברגע חי כזה.

"יש גם רגעים שחקוקים לנו כ'רגעים חיים', רק שהתרגום לאותו רגע מתהפך. כמו מטופל שסיפר לי שאביו היה עושה אתו תחרויות ריצה, וכמובן מנצח. לשאלה מה הרגיש באותו רגע, ענה שחש תחושת גאווה באבא החזק שלו. שנה אחרי תחילת הטיפול, באקראי, עלה אותו רגע של אבא שגובר עליו בתחרות ריצה, אלא שהפעם ענה עידן אחרת לשאלה מה הרגשת באותו רגע: 'איזה מניאק, לא היה יכול לפרגן לי לנצח? הייתי רק בן עשר'. הרגע נשאר חי, למרות שעידן חווה אותו עם השנים באופן שונה לחלוטין.

"ישנם רגעים שבהם אנחנו מרגישים חיים, והם לכאורה בנאליים. למשל, כשאנחנו משחקים עם הילדים, או אוחזים ידיים עם בני הזוג שלנו על הספה ורואים טלוויזיה בסופו של יום. אלה רגעים מופלאים שבהם אנחנו מצליחים להתרכז באותו רגע ממש, לא להפליג במחשבות למה יהיה מחר או מה העסיק אותנו אתמול, כשכל הווייתנו מרוכזת ברגע. זו מיומנות לא פשוטה בכלל, ויש לרגע הזה משמעות בשבילנו. באותו רגע מרוכז ורגוע אנחנו מרגישים חיים וחיוניים ויודעים להגיד תודה שאנחנו כאן".

לגעת בסופיות

ד"ר אורנה ראובן, פסיכולוגית קלינית

"אנחנו הכי חיים דווקא כשאנחנו מוכנים להיות במגע עם הסופיות של חיינו, עם הזמן המוגבל, עם העובדה שהחיים מתרחשים ממש ברגע הזה, ולא בשום זמן אחר. אז הנפש נפתחת, ודברים נפלאים יכולים להתרחש.

כשעובדים עם מטופלים הסובלים מחרדה, ההבנה הזו מאוד משמעותית: כולנו חרדים ממה שעלול להתרחש בעתיד, והיכולת להיות במגע עם הזמן המוגבל שיש לנו מאפשרת לחיות באופן מלא ועמוק את הזמן העומד לרשותנו".

תחושת ההתגברות

ד"ר אלישבע מילוא, פסיכותרפיסטית

"לפלנד. מרחבי קרח אינסופיים. השמים תכולים וזכים ללא כל ענן, והרוח מנשבת בחוזקה. אנחנו קבוצה לבושה בסרבלים אדומים, כפפות, משקפי שלג ומסכות צמר על פנינו. אין חלק בגוף החשוף ישירות לרוח, אבל בכל זאת הקור המקפיא חודר לעצמות והבל הפה הופך לקרח. אנחנו עומדים לעלות על אופנועי שלג. מעולם לא רכבתי על אופנוע, לא כל שכן אופנוע שלג, ואני משקשקת מקור ומחשש לא להחליק ולהחזיק את הכידון יציב. אני עולה, מפעילה את האופנוע ונוסעת בעקבות האופנוע שלפניי, שעליו רוכב בחור שרירי ומנוסה. אסור לך לעשות בושות, אסור להחליק, וזה קשה. הקרח מאוד חלק והשביל אינו ישר. לא קל להחזיק את האופנוע יציב. אבל אחרי החשש הראשוני, כשאני רואה שאני נוסעת, אני נכנסת לאופוריה. שווה לחיות בשביל זה. נהנית מהנוף עוצר הנשימה, מהרוח המכה ומתחושת ההתגברות. עשיתי את זה".

לפצח את החידה

עו"ד אביגדור פלדמן

"בתיק הרצח של הנער דני כץ נכנסתי לתמונה רק בשלב הערעור, לאחר שחמישה חשודים הורשעו ברצח. איחדתי את חמשת התיקים וסידרתי אותם בסדר משלי: הנחתי על הרצפה שני טורים, זה מול זה. ההודאות, ומולן הראיות, התפתלו מהסלון ועד דלת הכניסה לביתי, ואני זחלתי בעקבותיהם על הרצפה עד שפוענחה חידת התיק. ראיתי כתובת אש על הרצפה. מלכתחילה טענו כל הנאשמים כי רצחו את הנער ביום שנעדר, והסיעו את גופתו בטנדר אל המערה שבה נמצאה הגופה. בחקירת המשטרה התברר כי עדים אומרים שבאותו יום נסעו הנאשמים דווקא ברכב אחר, מה שגרם לשינוי גרסה אצל כל הנאשמים, שלפתע טענו כי הגופה הושארה בחדר השומר של בית בבנייה.

"בחקירה הסתבר כי לא ייתכן שהגופה נותרה בחדר השומר, מפני שבאותו יום בוצעו בו עבודות בנייה. כל הנאשמים התיישרו בלחץ אלימות החוקרים סביב סיפור סהרורי שאין לו התחלה, אמצע או סוף, או אפילו קורטוב של היגיון. גיליתי שהודאות הנאשמים השתנו מפעם לפעם לגבי מקום הרצח, מיקום הגופה, אמצעי התחבורה שבו השתמשו ועוד. השוטרים הכחישו כי לחצו על כל הנאשמים להתיישר על פי הודאות חבריהם, והנאשמים טענו כי נאנסו באלימות החוקרים למסור הודאות ולשנות אותן מפעם לפעם.

"כשראיתי את הדבר נפרש מול עיניי שלב אחרי שלב בעודי זוחל על הרצפה, הבנתי שהצלחתי לפתור את חידת התיק וקראתי בקול גדול 'יש אלוהים', או בעקבות ארכימדס באמבטיה - 'אאוריקה!'. זה היה לפני 30 שנה, עת הייתי סניגור בתחילת דרכו בתיקים פליליים. עכשיו אני בן 70. אולי אפרוש בקרוב, ואני עדיין נושא את רגע האושר החי הזה, כשלצדו כאב נורא. בתי המשפט ששפטו את הנאשמים, לרבות המשפט החוזר שזכו בו, כל בתי המשפט במחוזי ובעליון, לא ראו כמוני את החידה מתפצחת וכל בית משפט תירץ את שינויי הגרסאות בכל מיני תירוצים מגוחכים. החמישה הורשעו פעם אחר פעם ברצח, וישבו כ-30 שנה בכלא, כשרק לאחרונה שלושה מהם יצאו לחופשי. אחרי התיק הזה הפסקתי להאמין בצדק של בתי המשפט, והמשכתי להופיע בבתי משפט בתיקים פליליים עוד 30 שנה, כמי שכפאו שד".

גם כשרע לך

גלית חוגי, יוצרת ותסריטאית

"רגע שבו הרגשתי חיה, ואני זוכרת את התחושות שעורר אצלי עד היום, התרחש בפעם הראשונה שעשיתי סטנד אפ. זה היה באוזן-בר, והיו שם אולי 200 איש. אני רעדתי לפני זה, והעולם לא הסתנכרן איתי ברמת הריגוש. אני זוכרת שצלצלתי לאמא שלי והיא אמרה לי :'סטנד אפ? איזה יופי, איך היה?', ולא הבינה מה אני רוצה.

"הרגע הראשון שבו הקהל צחק היה רגע מדהים. אני זוכרת מה הוא שחרר אצלי. בסוף הערב הזה עמדנו בחוץ וניגש אליי אדם זר ודיבר איתי. מצאתי את עצמי מספרת לו שזו הפעם הראשונה שלי. יום למחרת הלכתי ל'אוזן-בר' ועברתי ליד, כי רציתי לשחזר את זה. עבדתי אז בעבודה איומה ומשעממת. היו מאז עוד הופעות, אבל שום דבר לא היה דומה לזה. אף פעם. משהו היה חי בי. אני יודעת לומר שלפעמים אתה מרגיש חי גם בתקופות שממש רע לך. זו האינטנסיביות הרגשית הזו, שבדיעבד אתה יכול לשחזר אותה. עשר הדקות הראשונות של הסטנד אפ שלי היו כאלה בדיוק. אחרי ההופעה הזו היו עוד הופעות, עם יותר אנשים. אבל ההופעה הזו, המסוימת, זכורה לי בדיוק רב".

כשאתה כבר עמוק באדמה

שי גולדן, איש טלוויזיה וסופר

"יש משפט של הסופר הצרפתי, הפרובוקטיבי אך הכביר, מישל וולבק, שאותו אני אוהב לצטט באוזני סטודנטים שלי או באוזני כל מי שמשוחח איתי על כתיבה ועל הכרוך בה. המשפט הולך כך: 'כשאני כותב, אני מדמיין שאני מת'. את המשפט הזה הוא אמר בתשובה לשאלה: 'איך, מר וולבק, אתה מסוגל לכתוב את הדברים הנועזים, הבוטים, המטלטלים והמסוכנים שאתה כותב?'. ובכן, כשהוא כותב הוא מדמיין שהוא מת.

מת בכדי שלא יצטרך לחשוב מה יגיד זה ומה תאמר זאת וממה הם ייעלבו, ומה אלה יבקשו לצנזר. מת כמו שאתה כבר עמוק באדמה ולא ממש אכפת לך כיצד יתקבלו המילים שלך, כי אתה, ובכן: מת. פשוט מת.

"אז אצלי זה ככה. בדיוק כך. רק להיפך. כשאני כותב אני מדמיין שאני חי. ואני מדמיין שהמילים שלי מגיעות לאנשים ונוגעות בהם ומצליחות להזיז איזו שורה במסדר החיים המאורגן להפליא שלהם. אפילו להרעיד אותה, גם אם לשנייה. גם אם לשנייה, אני מדמיין כשאני כותב, שיש לזה חשיבות, שיש לזה טעם ותוחלת וסיבה. ואולי, אפילו, שזה חשוב למישהו אחר מלבדי. וכשאני משכנע את עצמי בכוחן של המילים חסרות הכוח שלי - אני מרגיש שאני בחיים. ואז, כמו אצל וולבק, הבושה מתה. והפחד. והצורך בהתקבלות והשאיפה לשאת חן. כי מה זה משנה בכלל? אני מת. כלומר: בחיים. סוף סוף - בחיים. כמו עכשיו, אולי קצת עכשיו, כשאתם קוראים".