איך מפרקים בית מבוץ? משבר הקהילות האקולוגיות בישראל

הם בונים בתים ידידותיים לסביבה, מגדלים את האוכל שהם אוכלים, משתמשים בחשמל סולארי ובמשאבות מים, מעבדים את האדמה ומקדמים את התרבות הירוקה • בעולם הם פורחים, בארץ הם נתקלים בביורוקרטיה, נאלצים להיאבק על קיומם, ובסוף מתפזרים • דוח :G למה הקהילות האקולוגיות כל-כך מתקשות בארץ?

משבר הדיור האקולוגי / צילום:אייל פישר
משבר הדיור האקולוגי / צילום:אייל פישר

איך מפרקים בית בוץ שעומד כבר עשור והתגוררו בו עשרות אנשים שונים? עם מים, עד שהוא חוזר להיות שוב ערימה של אדמה. במידה רבה, זה ההסבר הקל ביותר לשאלה מהם חיים אקולוגיים. בשבועות האחרונים מפורקים לא בית בוץ אחד, אלא "שכונה" שלמה של בתי בוץ בחוות אדמאמא, הממוקמת בדרום הארץ במושב ניר משה. אפשר להגיד שזה היה רק עניין של זמן. אומנם הפעילות של עירית וגור רותם, שהיו בעלי השטח של אדמאמא, שניהם בעלי תארים וניסיון בתחום האקולוגי, הייתה מוכרת על-ידי גורמים שונים, ביניהם משרדי הממשלה שהעריכו את הפעילות בה - עד כדי כך שהמקום הפך לאבן שואבת לחברי הקהילה האקולוגית בישראל; אבל מבחינת מנהל מקרקעי ישראל וחוקי המקרקעין היבשים, חרב ביורוקרטית הייתה תלויה מעל ראשה של הפעילות מהרגע שהחלה. כיום, חברי הקהילה שהתארחו בשטחם לאורך השנים מוקירים תודה ונותנים יד כדי לפרק את מה שנבנה במשך עשורים.

אדמאמא הייתה חווה ניסויית לכל מי שרצה לקחת חלק בפעילות אקולוגית שיתופית, ללמוד וללמד, ולהעביר הלאה את הידע. ממנה יצאו קהילות ומיזמים נוספים למשל, יערות המאכל, חקלאות עירונית, פרמקלצ'ר (permculture, להסבר, ראו מסגרת), מיזמי קומפוסט, גינות אקולוגיות קהילתיות ועוד. כיום, הזוג רותם מתגוררים בפרדס חנה. עירית מקבלת את השינוי, גור לוקח את הפירוק קצת יותר ללב. "התעייפנו", אומרת רותם, "המודל שלנו היה של משק פרטי שהיה שלנו והזמנו אנשים לחיות איתנו על השטח בבעלותנו. בפועל, אין בארץ קהילה אקולוגית בהגדרה הקלאסית כי המדינה לא מאפשרת את זה".

במידה רבה, זוהי נקודת ציון. האם היא מבשרת את סוף הגל של הקהילות האקולוגיות בישראל - או שאולי זאת רק ההתחלה? גל שטרית, למשל, אקטיביסטית אקולוגית, דווקא החליטה להרים את הכפפה בעקבות הפירוק. ביום שני התכנסו רבים מחברי הקהילה בכפר האקולוגי הטרי יחסית, טמפל גארדן, שממוקם במושב עופר בחוף הכרמל, לא כדי לבנות מבנים מבוץ, אלא לדבר על מה שהם בורחים ממנו: הביורוקרטיה והשיטה. "אדמאמא זה האמא והאבא שלנו, כולנו חונכנו שם ולמדנו שם", אומרת שטרית, "חייתי בכמה וכמה קהילות אקולוגיות בישראל וגם שם פירקו אותנו, כי המינהל לא מאפשר לנו לגור בשטחים חקלאיים ולפתח משהו חדש. את רוצה לחיות בפשטות ולגדל כמה חסות, אבל אומרים לך שאת לא יכולה. מה שאת כן יכולה, לפי המדינה, זה לגור בקובייה בשכירות מטורפת בתוך עיר. זה לא הגיוני שהכי פשוט הופך להכי קשה".

קהילת טמפל גארדן / צילום: גל שטרית
 קהילת טמפל גארדן / צילום: גל שטרית

את רוצה לשנות את המצב.

"המערכת צריכה להבין שיש פה אלפי חלוצים שמוכנים לקחת על עצמם דרך חיים של לגור קרוב לאדמה, אבל יש ביורוקרטיה שמקשה עלינו לחיות את החיים האלה. אנחנו מתחילים במפגש ראשון כחלק ממהלך כולל להסדיר את זה, ונגיע עד למנהל מקרקעי ישראל ומשרד החקלאות".

מהם הקשיים הביורוקרטיים?

"הקושי העיקרי הוא בכך שכיום לא מאפשרים מגורים במבנים פרוביזורים בשטחים חקלאים, כמו שיש, למשל, לעובדים התאילנדים. אין שום סיבה שחקלאים שיבואו להתנדב בחקלאות אקולוגית לא יוכלו לפתוח יורט (yort, סוג של אוהל משודרג) או אוהל ולגור בו. הממסד מכיר רק חקלאות קונבנציונלית, וגם שם יש תאילנדים שחיים בשטחים חקלאים, אבל בחקלאות אורגנית או פרמקלצ'ר צריך להיות יומיום בשטח ולגור בו. לכן, מתן היתר להקמת מבנים פרוביזורים בשטחים חקלאיים זה הדבר הראשון שצריך להסדיר".

אוקיי, קודם כול מגורים. מה הלאה?

"הדבר השני שצריך לעשות זה להקל על חוות שרוצות חוץ מחקלאות לעסוק גם בפעילות נוספת, כמו למשל חווה לפעילות חינוכית שכוללת סדנאות. זה אפשרי כיום, אבל הביורוקרטיה הורגת ובדרך משלמים הרבה כספים. צריך לעשות סדר חדש במנהל מקרקעי ישראל בכל ההתייחסות לשטחים חקלאיים. יש הרבה שטחים כאלה שהם פשוט שטחים מתים שלא עושים איתם שום דבר. אני רואה אותם כל הזמן - משקים שלמים שהשטח החקלאי שלהם והחממות שלהם נטושים כי ההורים עבדו את האדמה והילדים כבר לא. והנה, יש אלפי אנשים שרוצים לעשות עם זה משהו.

ד"ר דניאל מישורי / צילום: איל יצהר
 ד"ר דניאל מישורי / צילום: איל יצהר

"יש רבים בשבט שלנו שעוזבים את הארץ וקונים בפורטוגל שטח אדמה, בונים לעצמם בתים מבוץ או מבנים אקולוגיים, מגדלים בעצמם את הירקות. בפורטוגל אפשר ב-100 אלף שקל לקנות שטח מדהים עם בארות מים. כל חבר שני שלי נוסע לפורטוגל ואני מנסה לעצור אותם. לכן אנחנו יוצאים עכשיו למהלך של הסדרה כדי לאפשר את החיים האלה גם בישראל".

מהי קהילה אקולוגית? "קהילות אקולוגיות זה המקום שבו אנשים מנסים לעשות שינוי אישי ולא רק להטיף לשינוי כלפי חוץ", עונה ד"ר דניאל מישורי, פילוסוף סביבתי מבית הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב. "אלה אנשים שרוצים לעשות ניסוי בלחיות אחרת, שתהיה להם גם השפעה חיובית על הסביבה". מישורי לוקח חלק בימים אלו בכתיבת ספר שמבקש לענות על השאלה הזאת ולחקור את הפעילות המקומית. את הפרויקט מובילה דוקטורנטית לניהול, מלי נבו, בשיתוף עם ארבעה חוקרים באוניברסיטה, בהם מישורי. הספר מכונה "ספר הקהילות" וייצא לאור בחודשים הקרובים. הוא נולד כפרויקט של פורום אוניברסיטת תל אביב לחקר הקיימות.

מישורי חי בעצמו חיים אקולוגיים בתל אביב. ביטוי לכך הוא בבחירה שלו ללכת יחף, לכל מקום ובכל עונה, גם בכיתות הלימוד באוניברסיטה.

למה הכוונה בהשפעה חיובית על הסביבה?

"למשל, בפרמקלצ'ר עושים שיטות שונות של גידול בעת ובעונה אחת של כמה זנים, שתילה של שיחים שדוחים חרקים במקום הדברה, וההתייחסות לחקלאות היא הוליסטית. חלק מהניסיונות האלו מאוד מוצלחים ואחרים פחות. למשל, בעזוז יש מעגל של חקלאים אקולוגים שמפתחים כל מיני שיטות נבטיות לעשות חקלאות שהן חסכוניות במים באמצע המדבר וצומחים שם הפירות והירקות הכי טעימים בארץ. ויש מודל אחר בחוקוק מעל הכינרת, שם יש קבוצה של חברים, חלקם מורים ליוגה ואחרים עובדים בהייטק, שהקימו בהרחבה של חוקוק קהילה אקולוגית והם משתדלים שגם הבנייה תהיה אקולוגית, למרות שלא כולם הקפידו. אבל כששואלים אותם למה הכוונה בקהילה אקולוגית, הם עונים שעצם העובדה שהם מתנסים בחיי קהילה זה אקולוגי, כי הם רוצים לחקור את האלמנטים של השיתוף".

הפירוק של קהילת אדמאמא / צילום: אייל פישר
 הפירוק של קהילת אדמאמא / צילום: אייל פישר

אז שיתוף הוא גם מרכיב מרכזי.

"נכון. הכלכלה הקונבנציונלית עובדת על בסיס של תחרות, אבל הקהילות הללו מנסות מודלים אחרים שמדגישים דווקא את השיתוף בכלכלה ולא מתבססים על התחרות. הם מנהלים כלכלה אחרת".

אולי מה שמשותף לכל המודלים האלה זה שהמדינה לא יודעת איך לאכול אותם.

"כי המדינה לא יודעת לעבוד עם שותפויות. כשהמדינה נתקלת באנשים שרוצים לעבוד בשיתוף ולא על בסיס כלכלה תחרותית, היא מסתכלת עליהם כעל סוג של הזויים אלטרנטיביים, לא רציניים. כי אנשים רציניים הרי חושבים רק על עצמם, ולא רציניים חיים בשיתוף. זאת התפיסה".

אתה טוען שהחברה כולה מרוויחה מזה.

"יש אנשים בקהילה האקולוגית בישראל שאנשים בארץ חייבים להם המון. אדמאמא למשל הם חלוצים בתחום החקלאות האורגנית הפרמקלצ'ר. יש חלוצים אחרים, כמו למשל יער המאכל בקדרון. כיום יש כבר עשרה פרויקטים של יערות מאכל ברחבי הארץ, כולל אחד בדרום תל אביב. הניסויים האלה שנעשים בקהילות הללו מחלחלים אחר כך לחקלאות של כולנו ולתרבות. יש דברים שהיום מובנים לנו מאליהם, אבל הם תוצאה של שינוי תודעה שעשתה התנועה האקולוגית בישראל, כמו איסור בנייה בחופים. הקהילות האקולוגיות גם עונות על משבר הדיור. החברים בהן לא צריכים בית מבלוקים והם מסתפקים ביורט, קרוואן או בית מבוץ. קהילת אדמאמא אחרי המחאה החברתית הייתה במשך תקופה מקום לדיור אלטרנטיבי לפליטי המחאה. אנשים הגיעו עם אוהל או שהם גרו באחד מהמבנים הניסויים".

ומה קורה כשהחזון הזה נפגש עם הממסד?

"קהילות רבות מפורקות בגלל טענות לבנייה לא חוקית, אבל מה אכפת למדינה שזה שם? אני חושב שבעניין הזה המדינה לא יודעת לחשוב בהיגיון. הייתה צריכה להיות פונקציה שמאתרת יוזמות שיש להן סיכוי כדי לשפר את החיים של כולנו ומסייעת להן. צריכים להיות קריטריונים סבירים שמאפשרים את הקיום של הקהילות ואת ההסדרה שלהן, כמו למשל שהן פועלות ללא רווח פרטי, שיש ערך מוסף אקולוגי או תנאים אחרים, כדי שזה לא ינוצל לרעה. אבל לא ייתכן שהמדינה מתייחסת לבית מבוץ עם חור למעלה לאוורור כמו שהיא מתייחסת לקבלן בתל אביב שהוסיף שלוש קומות מעבר להיתר. המדינה כיום לא מסוגלת לעשות את ההבחנות האלה כי היא ביורוקרטית".

ואולי אם הנושא יוסדר הוא ינוצל לרעה? המוטיבציות של החברים בקהילות האלה שונה ומשתנה: יש גם מי שבוחר להגיע כדי לא לעבוד או להתנתק מהחברה. ואולי אלה רק בני עשרים פלוס שמחפשים הרפתקה ופחות מעניין אותם לנסות ולהתנסות באורח חיים שיתופי אקולוגי.

"זאת דוגמה להיבט החיובי בקפיטליזם, זה מסתדר נהדר עם רעיון הבחירה החופשית והאינדיבידואליזם. נכון, יש אנשים שמאמצים את אידיאל ההצלחה הקפיטליסטי, שבתוכו אתה גם צריך להתעשר, אז הם ירצו לבנות בית אקולוגי עם כמה צימרים. יש כאלה שרק רוצים לחיות קרוב לטבע והסיפור של רוחניות עושה להם פריחה. אבל יש אנשים שהם חקלאים לכל דבר".

בבא גלסקי, 42, הוא דמות מוכרת בקהילה האקולוגית בישראל, שהתפרסם בשנה האחרונה בזכות הקרון הנייד שבנה לעצמו מאפס. כיום הוא מתגורר בחווה אקולוגית אי שם, ומעדיף לא למסור פרטים כדי להימנע מעניינים ביורוקרטיים. גלסקי הוא כנראה טיפוס אופטימי למדי, כפי שמצופה ממי שמחליט לבנות לעצמו בית נייד כדי לטייל בישראל עם מינימום מחויבות ומקסימום חופש, אבל בכל הקשור למצב הקהילות האקולוגיות בישראל הוא פסימי.

"הקהילות מתמעטות כי אין תמיכה בנושא, ולא רק שאין תמיכה, יש הערמת קשיים מצד השלטונות", הוא מסביר, "אני לא בטוח אם זה מכוון כדי שלא יהיו קהילות כמונו, אני חושב שהקשיים הם כלפי כולם: לבדואים יש ודאי הרבה יותר קשיים מלקהילה האקולוגית".

הפירוק של קהילת אדמאמא / צילום: אייל פישר
 הפירוק של קהילת אדמאמא / צילום: אייל פישר

הפירוק של אדמאמא הוא מכה לחברי הקהילה?

"זאת מכה, אבל היא התפרקה עוד קודם למבנים שעכשיו אנחנו מפרקים, וגם אני הולך לפרק בקרוב את בית הבוץ שבניתי שם. אני חושב שהקהילה התייאשה. כל זולה שמתחילים להגיע אליה חבר'ה במשק של מישהו, שפותח לרגע את הלב ורוצה להיות הבעל בית הנאור שמזמין היפים הביתה - מאוד שברירית. מתישהו מגיעים הפקחים או מנהל מקרקעי ישראל ואז מגיע איום של קנס בחצי מיליון שקל ואז שוב מתפזרים".

מה מושך אותך לאורח החיים הזה?

"המאבק שלנו הוא על הזמן. איך לוקחים לעצמנו את הזמן הפנוי בחזרה כדי שנוכל להתפתח. כשאני חזרתי בתשובה אקולוגית, פתאום הבנתי שפרמקלצ'ר זה הדבר הנכון ולהיות אקולוגי זה הדבר הנכון וראיתי שיש עוד אנשים שראו את האור ובאו לנסות ולהתנסות באיך לחיות חיים יותר קרובים לאדמה ופחות מזיקים לסביבה, לחיות חיים יותר משמחים בהרבה אופנים".

ואיפה היום האנשים האלה?

"אנשים מתחתנים ויש להם ילדים ואומרים, עכשיו אני אבנה בשביל מישהו אחר בתים? לבנות חווה לבד אנחנו לא יכולים כי אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לרכוש משק, וגם קבוצה של אנשים לא יכולה לרכוש משק. יש חוקים שלא מאפשרים את זה. רק בן אדם אחד יכול להיות רשום על משק. אין לנו סוכנות ייעודית שתעזור לנו להקים קיבוצים כמו שהיה בעבר. לכן, רוב האנשים נדחקים לתוך המסלול של עבודה-ילדים-פרנסה ואין להם את הזמן לצאת ולהתחיל לטפח ולגדל ירקות. זה כמובן לא נכון בכל המקרים ויש קהילות של משפחות עם ילדים, כמו למשל בצבעון. אבל הקהילה מתכווצת במקום לגדול כי המדינה לא מאפשרת את זה".

ספר קצת על בנייה אקולוגית.

"אני מאמין במבנים קטנים, 6 מ"ר על 4 מ"ר, שיהיה מקום למיטה וארון, והקהילה משלימה את הצרכים האחרים. בניתי כבר כ-30 בתים בקהילות אקולוגיות והאפשרויות רבות: אפשר לבנות בתים מבוץ, משאריות כמו ברזל או פלסטיק, יורטים, קרוואן, כיפות גאודיזיות, מבני קשתות, בתים ניידים, משאית ואוטובוס, נגררים. עכשיו אני ישן בקרון הנודד שבניתי, מבנה בגובה מטר וחצי שאי אפשר אפילו לעמוד בו ברוחב. בהתחלה רציתי לגרור אותו עם אופניים וגילתי שלא אפשרי. הכלי הבא היה ריקשה חשמלית. הסתובבתי עם הקרון הזה במשך כמה חודשים ובאיזה שלב הפסקתי לנסוע בכבישים מפאת הסכנה הבטיחותית. אבל הניסוי הכי גדול שאני עושה הוא לחיות בקהילה לעומת לחיות לבד בדירה או עם בת זוג. החיים בקהילה מאתגרים. יש לזה הרבה יתרונות מבחינת חיסכון בחומר, בנסיעות או בחינוך, אבל האתגר הוא הקשיים שיש מול אנשים אחרים".

אתם גם רבים?

"ברור. את מכירה מקום שלא רבים בו?".

לא יודעת, חשבתי שאצלכם פחות.

"ממש לא. תביני, בקהילות אקולוגיות אין קטע של ללכת הביתה אחרי העבודה, עובדים וחיים ביחד ואין מקום שאין בו ריבים. הרעיון הוא איך לתקשר את הריבים האלה ואיך לתרגל תקשורת מקרבת".

איתמר מגד / צילום: הדר ברמן
 איתמר מגד / צילום: הדר ברמן

מול גלסקי המנוסה ניצב איתמר מגד, 26, שבימים אלה מתניע ביחד עם שותפו רז ויינטראב את "קהילת דרך", קהילה אקולוגית רוחנית שרוצה למצוא שטח בגליל על מנת לחיות בו בשיתוף. "סטטיסטית, יש לנו סיכוי אפסי, אני יודע. אומרים שתשע מתוך עשר קבוצות כמונו נכשלות מאוד מהר לפני עלייה לקרקע", הוא אומר, אך באותה נשימה מדווח על התעניינות מרשימה: "שעה אחרי שפרסמנו בפייסבוק את הרעיון שלנו, התחלנו לקבל טלפונים. זה היה מדהים ומרגש לגלות שכל-כך הרבה אנשים מחפשים את הרעיון הזה של קהילה, רוח ואקולוגיה. עד כה, יש כמאה מתעניינים, ובפועל, לחמישה חוגי בית שקיימנו בדרום, במרכז ובצפון הגיעו 40 משתתפים. השלב הבא היה סוף שבוע של גיבוש שקיימנו לפני שבועיים ועוד אחד יתקיים בקרוב".

מי המתעניינים?

"המסה העיקרית זה סטודנטים. יש גם די הרבה זוגות צעירים או משפחות בתחילת דרכן עם ילד או שניים, ויש גם יוצאי צבא צעירים, ומצד שני יש גם בני 40, 50 ו-60 שמתעניינים".

המודל של חברי הקהילה הוא קודם כול למצוא שטח, בשלב הראשון במודל של שכירויות ביישוב קיים ובשלב השני, לאחר שיבססו עצמם כקהילה, מגד וחבריו ירצו להקים יישוב והתיישבות קבע עם בתים מבנייה אקולוגית. הם מקווים לשתף פעולה עם תנועת אור שמנוסה בהליכים כאלה: "יש יישובים שרוצים להתחדש וישמחו שיגיעו אליהם אנשים צעירים שיפתחו את גן הילדים ויביאו פרנסה ותרבות. מצד שני, ברור לי שהדברים האלה מעוררים קונפליקטים. מה גם שאין היום בארץ חוקים ותקנים שמאפשרים לבנות בנייה אקולוגית, כמו למשל מערכת של מים אפורים שאיננה חוקית כיום. ברור שהכי קל זה לקנות בית בהרחבה, אבל אז האדמה תהיה מיושרת ויהרסו המון עצי אלון בדרך".

עם כל הכבוד לעצי האלון, בית בהרחבה זה סיפור יקר קודם כול.

"נכון, לכן זה חלום שאני לא חולם אותו. אני גר כיום בסגנון חיים אקולוגי ביחד עם בת זוגי באזור המרכז, וחי אורח חיים אקולוגי שמוזיל מאוד את עלויות הנדל"ן ועוד. אני רואה מסביבי יישובים שמתרחבים וערים גדלות על חשבון שטחים של חורש ים תיכוני טבעי, אבל יש אלטרנטיבות בעולם שמאפשרות חיים בני קיימא שמתחשבים בסביבה וגם באדם. אקולוגיה זאת לא רק פילוסופיה אלא משהו תועלתני. אם הבן אדם ימשיך לנצל את הטבע, יום אחד ייגמרו המשאבים הטבעיים או שהם יהיו מזוהמים".

לפרנסתו עובד מגד כמדריך פנימייה בנוער לסיכון בירושלים וגם עוסק בבניית אתרים, ובכך הוא נוגע בנקודה נוספת, והיא - החיבור בין הטכנולוגיה לאקולוגיה, שמאפשר פרנסה ללא תלות גיאוגרפית: "זה די מדהים. כמובן שיש בינינו מי שמתפרנסים מטיפול או אמנות, אבל יש בינינו גם אנשים שבונים אתרים או מתעסקים בתכנות או במטבעות דיגיטליים. זה מושך גם אותם כי הטכנולוגיה מאפשרת את החיים האלה בצורה זולה. את יודעת, למשל, שאפשר לקנות לוחות סולאריים במחיר של פחות ממכונית ולסדר לעצמך חשמל? זה משהו שאפשר ללמוד ברשת, ולולא הפלטפורמה האינטרנטית, זה לא היה קורה. לכן החיבור הדיגיטלי משמעותי לתנועה האקולוגית. כשחושבים על זה, הקהילה הזאת חייבת את קיומה למארק צוקרברג כי כמעט כולם הגיעו אלינו דרך פייסבוק".

על פניו, שינוי מדיניות יכול להיות תרגיל נחמד למדי לבחינת המודל של החיים האקולוגיים בישראל, אלא שבמנהל מקרקעי ישראל לא ענו לפניית G והפנו למשרדי האוצר והפנים. במשרד השיכון והבינוי מסרו בתגובה: "משרד הבינוי והשיכון רואה חשיבות רבה בהקמת יישובים חדשים ופיתוחם של יישובים קיימים. יישובים חדשים מוקמים על-פי החלטות ממשלה, בהתאם למדיניותה ובכפוף להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. היישובים המוקמים הינם כאלה שהממשלה רואה חשיבות בהקמתם - במיקום המוצע, ואין יישוב שמוקם עבור קהילה או גרעין ידועים מראש. עם תחילת הקמת יישוב חדש, ובהתאם למיקומו ולשיוכו המוניציפלי - מתחיל השיווק ולא להיפך. עד כה, לא ידוע לנו על הקמתו של יישוב חדש כיישוב אקולוגי. באשר לנושא האקולוגי - הנושא נמצא בתחילת דרכו, וישנם יישובים קיימים - לא חדשים המבקשים כי פיתוחם ייעשה בשיטות אקולוגיות (רותם בבקעה, אמירים בצפון ועוד). משרד הבינוי והשיכון מלווה את פיתוחם של היישובים הקיימים ומספק מענה לצורכיהם".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988