בגדה בבעלה - ותפסיד את מרבית חלקה בבית המשותף

בגדת בבעלך? קחי בחשבון שייתכן שתפסידי את הרכוש המשותף לכם. סוגיה זו עומדת בימים אלה בלב עתירה שהוגשה לאחרונה לבג"ץ בבקשה לביטול פסק דין של בית הדין הרבני הגדול. זה קבע כי אישה שבגדה בבעלה "תפסיד" את חלקה בדירת המגורים של השניים, מלבד אחוז קטן בלבד שיחולק בינה לבין בעלה.

הדרך לנטילת חלקה של האישה בדירה עברה דרך "החזר מתנה" שנתנו הורי הבעל לבני הזוג לרכישת הדירה. הרבני קבע כי הכספים שהעניקו ההורים יוחזרו להם ורק החלק היחסי בדירה שמומן על-ידי בני הזוג, יחולק ביניהם בחלקים שווים, מה שהותיר לאישה כ-17% בלבד מזכויותיה בדירה, שהייתה רשומה על-שם שני בני הזוג בחלקים שווים.

בלב הפרשה סכסוך גירושים בין בני זוג שהיו נשואים 17 שנים ונדון בבתי הדין הרבניים. בני הזוג חיו יחדיו תחת קורת-גג אחת מאוקטובר 94' במסגרת החיים המשותפים - והאישה הרתה. בפברואר 95' נישאו השניים, כשהאישה הייתה בחודש הרביעי להריונה, ובמהלך נישואיהם נולדו להם ארבעה ילדים. בשלהי שנת 96' רכשו בני הזוג את דירת המגורים בעיר רחובות, והזכויות בדירה נרשמו על-שם שניהם.

ההליכים המשפטיים בין השניים נפתחו בנובמבר 2011, כאשר הבעל הגיש לבית הדין הרבני תביעה לגירושים ולחלוקת רכוש. הסכסוך בין השניים היה ממושך, קשה ומלא אמוציות והטחת האשמות הדדיות. בעוד האישה טענה כי בטיול משותף בתאילנד (כ-9 חודשים לפני מועד הקרע) נעלם בעלה בלילות, ככל הנראה לקבל עיסוי "מתאילנדיות צעירות", ומאז הוא מקפיד לנסוע 2-3 פעמים בשנה לתאילנד; טען הבעל כי האישה בגדה בו, וזמן קצר לאחר פרידתם אף עברה לגור עם המאהב.

הסכסוך הגיע לסוף דרכו בערכאות הדתיות לאחרונה במסגרת דיון שהתקיים בבית הדין הרבני הגדול בערעור שהגישה האישה שלכאורה "בגדה" בבעלה על החלטות של בית הדין האזורי ברחובות. בית הדין האזורי, שדן באיזון המשאבים בין בני הזוג, קבע כי האישה נחשבת ל"מורדת" מאחר שהוכח כי "בגדה" בבעלה, ובשל כך הפסידה את כתובתה, והיא תפסיד גם את המתנות שקיבלו בני הזוג, לרבות דירת המגורים המשותפת שרכש אבי הבעל. זאת, על אף שהדירה נרשמה בטאבו על-שם שני בני הזוג, בחלקים שווים.

האישה ערערה לבית הדין הרבני הגדול, והביאה הוכחות לכך שאבי הבעל שילם עבור שני-שלישים מהדירה בלבד. לטענת האישה, את יתרת הסכום שילמו בני הזוג בכספים שקיבלו במתנה לחתונה. מנגד טען הבעל, שאביו שילם עבור כל הדירה. האישה טענה בנוסף כי בכל מקרה מגיעה לה מחצית הדירה, שכן מדובר ברכוש משותף שנרשם על-שם שני בני הזוג, ללא תלות בשאלת אחוז מימון הדירה על-ידי האב.

בפסק דין ארוך ומנומק, הפרוס על פני כ-70 עמודים, קבע בית הדין הרבני הגדול כי הזכויות על אותם שני-שלישים מהדירה, שהוכח שמומנו על-ידי האב כמתנה לבני הזוג, שייכות לבעל; ורק את השליש הנותר יש לחלק בין בני הזוג, כך שהאישה זכאית לקצת פחות מ-17% משווי הדירה, שהם 20 אלף דולר.

"החברה בת ימינו חשופה למתירנות"

החזר המתנה שניתנה לבני הזוג לבעל בלבד - החלק היחסי ששילמו הורי האב בדירה - עבר דרך הקביעה כי אישה שבגדה בבעלה היא מורדת, ואישה מורדת אינה זכאית ליהנות ממתנות שניתנו לה מהורי הבעל במסגרת הנישואים.

"הטעם שאישה מורדת מחזירה מתנות שנתן לה בעלה הוא שיש אומדנה חזקה ביותר שהובאה במקורה בתלמוד, בגאונים ובפוסקים הראשונים 'כי אקני לה - אדעתא למיקם קמיה ולא אדעתא למישקל ולמיפק', ופירושה: הבעל הקנה לה את המתנה על דעת שתעמוד לפניו ולא על דעת שתצא ממנו מתוך מרידה", נכתב בפסק הדין הרבני.

באשר לטענה כי הרישום בטאבו על-שם שני בני הזוג שולל את האפשרות להחזיר את "המתנה" שניתנה, מפנים הרבנים לחקיקה "האזרחית" ובין היתר ל חוק המקרקעין המגביל את זכויות בן/בת זוג המעוניין למכור או לתת את הדירה המשותפת למי שהוא חפץ. "עצם העובדה שיש מגבלה אף על מי שהדירה רשומה על-שמו בטאבו מלמכור את חלקו בדירה היא בניגוד גמור לאמור בתשובת הרשב"א בהגדרת 'מתנה לחוד' שבה הבעל נותן לאישה את הזכות למכור, לתת או להוריש לכל מי שתחפוץ ללא כל זכויות שיוריות לעצמו", מציינים הרבנים, וקובעים כי על בסיס זה, בין היתר, "אין לראות ברישום בטאבו ויתור אבסולוטי על זכויות מי שנותן מתנה ורושם את מחצית הדירה על-שם מקבל המתנה". ובמקרה של אישה מורדת, בייחוד בוגדת, נקבע, יש לשלול את המתנה. נתינת המתנה על-ידי הורי הבעל, נקבע, נועדה לתועלת בני הזוג שיחיו יחד בשלום ולא למקרה של מרידה.

ואולם, השאלה מתי אירעה הבגידה, והאמנם מדובר בבגידה שמהווה מרידה לא ממש עניינה את הדיינים. האישה הוגדרה על ידם כ"מורדת", על אף שלטענתה החלה "לבגוד" בבעל רק ארבעה חודשים לאחר פתיחת הליך הגירושים (על-פי הודאתה). הרבנים "הניחו" כי הקשר החל לפני. מכיוון שעברה לגור עם בן זוגה החדש כשבעה חודשים לאחר פתיחת ההליך, צוין בפסק הדין כי "אין חולק שקשרים כה עמוקים עם גבר אינם מתחילים בפתע פתאום. בית הדין בתוך עמו יושב, ובחברה בת ימינו החשופה למתירנות יש יותר מרגליים לדבר, שהמערערת החלה את הקשרים עם הגבר (ואולי עם גברים) חודשים מספר לפני שהעזה להכניסו לבית".

עוד נכתב בפסק הדין כי "סביר להניח שטענת המשיב (הבעל) שהמערערת (האישה) סרכה דרכיה כבר לפני עזיבתו את הבית, וכפי שציין בכתב התביעה יש בה ממש. הביטויים שציין המשיב שהמערערת הטיחה כלפיו 'איבדתי את החשק המיני כלפיך, אל תיגע בי, אני לא שלך, שייכת לאדם אחר', אינם לקוחים מעולם הדמיון ויש סבירות גבוהה שנאמרו מפי המערערת בסגנון כזה או כיוצא בו. וכך יש סבירות גבוהה שהמערערת לטשה עיניה לגבר זר בעודה נשואה למשיב, ומכאן קשריה העמוקים, שהוכחו, לאחר כשבעה חודשים כיחסי בעל ואישה לכל דבר".

חוק יחסי ממון - רק אופציה

באשר להתנגשות בין החלטת הדיינים ובין חוק יחסי ממון, שמאפשר חלוקה לא שוויונית של הרכוש המשותף בין בני הזוג רק במצבים חריגים, נימק הרב מימון נהרי בפסק הדין כי בפני בן הזוג המעוניין בפירוק השיתוף עומדות מספר חלופות, שחלוקת רכוש לפי חוק יחסי ממון היא רק אחת מהן.

כן הוסיף הרב נהרי כי אותה אפשרות בחירה שניתנת לבן הזוג שנתן את המתנה (שעכשיו מהווה חלק מהרכוש המשותף), מוכיחה כי לנותן המתנה יש הזכות לחזור בו ממתן המתנה, אפילו אם נרשמה בטאבו: "צעדים הגנתיים אלה הנותרים בידי נותן המתנה (אף שאינם נובעים מהיותו כזה אלא מהיותו בן זוג-שותף) עשויים להיות 'הוכחה ברורה' בתפיסתו של בן זוג הנותן מתנה באמצעות רישום בטאבו, שיש לו זכויות מסוימות במה שנתן במתנה - אפשרות השימוש בהפעלת סעיפי החוק המשמשים לו הגנה מספקת".

זאת, לדברי הרב נהרי, "כדי להגן על עצמו ולסכל מהלך של מכירת חלקו של משנהו בדירה, ללא הסכמתו, נתפסת כאילו יש לו זכות שיורית בנכס... בנסיבות הנ"ל, אין לראות ברישום בטאבו ויתור אבסולוטי על זכויות מי שנותן מתנה ורושם את מחצית הדירה על-שם מקבל המתנה".

היות ואין ערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני הגדול, הדרך היחידה ל"תקיפת" פסקי דינו הנה פניה בעתירה לבג"ץ לביטול פסק הדין, וכך אכן עשתה האישה. בימים אלה עומד התיק בפני שופטי בג"ץ, שהורו בינתיים לבית הדין הרבני להגיש תגובה לעתירה שהוגשה על-ידי עו"ד עזרא אושרי, המייצג את האישה. עו"ד אושרי הסביר כי מדובר בפסיקה לא שוויונית, המנוגדת לחוק יחסי ממון ואין לקבל אותה. 

משפטנית: "הגיעה העת לצמצם את סמכויות בית הדין הרבני"

עו"ד דלית יניב-מסר, העוסקת בדיני משפחה ותיקי גירושים, ויו"ר השדולה לצמצום סמכויות בתי הדין הרבניים בהליכי גירושים, התייחסה לפסק הדין (המקומם): "לא יעלה על הדעת כי בת הזוג הבוגדת תוענש על-ידי נגיסה בקניינה, וזאת מכוח ההלכות שבדין העברי. בגידה אינה יכולה, ואסור שתשמש, כנגד מי מבני הזוג בשלב חלוקת הרכוש שנצבר על ידם במהלך החיים המשותפים במאמץ רב ומשותף.

"זו פסיקה המנוגדת לחוק יחסי ממון, שמתיר חלוקת רכוש שלא בחלקים שווים רק בהתקיים נסיבות מיוחדות, ובגידה אינה נסיבה מיוחדת שתתיר פגיעה בקניין. כמו כן, יש התעלמות מהרישום בלשכת רישום המקרקעין, אשר יצר את הזכות הקניינית ואת ההוכחה כי הדירה שייכת לצדדים בחלקים שווים.

"פסק דין זה איננו מקרה בודד, אלא חלק מפסיקות שניתנו בבתי הדין הרבניים. פסיקות אלה מחזקות את האבסורד הטמון במרוץ הסמכויות, שבו בני זוג חילוניים לחלוטין, אשר הפעם האחרונה שבה נחשפו לממסד הדתי הייתה ביום נישואיהם, מוצאים עצמם מתדיינים בעניינים אזרחיים לחלוטין בפני בית הדין הרבני על-פי הדין העברי, שאינו רלוונטי לרוב רובה של חברה ישראלית מתוקנת".

המשפטנית ציינה כי "פסק הדין הנוכחי שוב מוכיח כי את סמכותם של בתי הדין הרבניים יש להגביל להליכי נישואים וגירושים בלבד; וכל העניינים הכרוכים מסביב לגירושים (ענייני מזונות, נושא המשמורת וחלוקות הרכוש) ידונו בבתי המשפט האזרחיים.

"הגיעה העת לשינוי רדיקלי, שיצמצם באופן מהותי את סמכויותיו של בית הדין הרבני. מצב שבו במדינת ישראל 2018 ניתן עדיין להעניש על 'בגידה' בבן זוג, באמצעות פגיעה בקניינו של 'הבוגד' הוא בפירוש בלתי נסבל, ואסור לעבור על כך בשתיקה ולאפשר לכך להימשך". 

המבחן של בג"ץ

פרשת "המורדת-הבוגדת" שאיבדה את מרבית חלקה בדירת המגורים, מעלה שוב אל קדמת הבמה את המאבק המתמיד בין הפסיקות ההלכתיות לפסיקות האזרחיות. המאבק בין הדין הרבני לדין האזרחי. המאבק הזה מהווה חלק בלתי נפרד מחייהם של הזוגות המתגרשים ומקשה על ההליכים המשפטיים, שהם גם ככה מהקשים, האמוציונליים והמורכבים ביותר.

בג"ץ, שהפרשה הגיעה לפתחו, אמור כעת להכריע האם להעדיף את הדין האזרחי - את חוק יחסי ממון שקובע חלוקה שווה של הרכוש בין הצדדים - או את עמדת הרבנים, לפיה על-פי ההלכה מתנות שניתנו לבת זוג במהלך נישואיה, עלולות להישלל ממנה אם "לא התנהגה יפה".

הטיעונים הללו עומדים בלב העתירה שהגישה האישה לבג"ץ, באמצעות עו"ד עזרא אשרי. בעתירה מפנה עו"ד אשרי לפסיקת בג"ץ ותיקה (משנת 1992) במסגרתה נקבעה ההלכה כי בית הדין מחויב לפסוק על-פי הדין האזרחי - חוק יחסי ממון. על-פי חוק יחסי ממון כל רכוש שנרכש על-ידי בני הזוג במהלך החיים המשותפים הינו "רכוש משותף". עוד על-פי החוק והפסיקה "האזרחיים" - ניאוף ומרידה אינם פוגעים או נוגעים לחלוקת הרכוש.

האישה מוסיפה וטוענת בפני בית המשפט העליון כי גם בית הדין הרבני הגדול קבע בעבר (הדיין הרב דיכובסקי) כי "הכלל ההלכתי לגבי אישה שזינתה הוא 'אם היא זינתה נכסיה לא זינו'... משמעות הדברים שאין לנקום בנכסי האישה ואין לקחתם ממנה בשל התנהגותה. על כן הזכות אינה ניתנת להפסד למפרע. גם אם האישה חטאה יש בהחלט להתחשב בזה לגבי מכאן ולהבא, שהרי כל שיתוף הנכסים מתבסס על השיתוף האישי של 'והיו לבשר אחד' וכאשר שיתוף זה מופר, אין מקום גם לשיתוף נכסים".

בנסיבות, נטען, חרגו הדיינים בבית הדין הגדול מסמכותם כשלא פסקו על-פי הוראות חוק יחסי ממון, חוק שיווי זכויות האישה וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עוד נטען בעתירה כי מטרת הפסיקה של בית הדין הרבני הגדול היא רק כדי להעביר מסר חינוכי לנשים שיש מחיר לבגידה. ואולם, נטען, "המסר החינוכי אינו לעניין".

לטענת בא-כוח האישה, דייני בית הדין הרבני הגדול מודים כי פסק הדין ניתן כדי לחנך את הנשים שלא יתכוונו למרוד או לבגוד, אך אין ספק כי נימוק זה אינו לעניין ומהווה חריגה מסמכות. עוד נטען בעתירה כי "מפסק הדין עולה ריח חריף של אפליה, שהרי באף פסיקה בהלכות, לא מצאנו שמורד חויב להחזיר את מתנותיו שקיבל מאשתו. אדרבא ההפך הוא הנכון". על-פי הפסיקה שצורפה לעתירה, בעלים בוגדים לא נושלו מרכושם, ועל כך מעלה בא-כוח האישה את התהייה: "בעל מורד אינו מחזיר מתנות שקיבל מאשתו, מדוע אם כן האישה המורדת צריכה להחזיר?".