הנקראות ביותר

איש הברזל? מרתון? טריאתלון? נסו להתחרות בילדים שלכם

במשך שנים התחריתי נואשות באבי במטרה לנצח אותו ● עכשיו בני בן ה-15 קרא תיגר עליי ● אז מה אם אומרים שאין אדם מתקנא בבנו או בתלמידו

ילדים והורים מתחרים / צילום: שאטרסטוק
ילדים והורים מתחרים / צילום: שאטרסטוק

במלאת עשור למשבר גיל הארבעים, בשבוע החולף גיליתי ניצנים ראשונים של יציאה ממנו, במלאת לי 50. מסתבר שאין כמו משבר חדש, כדי להיפטר מהוותיק יותר. על הגיגי ההגעה לגיל הנוכחי, שגם אליו סופו שאתרגל (למרות הקושי המובנה בהתרגלות לגיל שלך, מאחר שהוא כל הזמן משתנה), אכתוב כנראה באחד הטורים הבאים, כשאהיה מעט מבוגר יותר ואספיק לרכוש פרספקטיבה ראויה, אלא שבינתיים - חוגגים.

מאחר שבין כל הנשים בחיי, בין יעלי ושלושת הבנות, אני מגדל גם גבר אחד לרפואה. ומאחר שבגיל 15, אחד הדברים החשובים ביותר לבני תשחורת הוא להוכיח "מי גבר", יונתן לוחץ עליי לקיים תחרות אחרונה ומכריעה בשאלה מי הגבר של הבית. לאחר התחמקויות רבות, הודעתי לו שביומולדת 50 נלך על זה. בכל זאת, כשהייתי בן 40 והוא בן 5 התחרות לא הייתה הוגנת וכשאהיה בן 60, התחרות שוב תהיה לא הוגנת, אז נראה שמצאנו את נקודת האיזון.

קבענו לקיים שלוש תחרויות מכריעות - אחת בשחייה, השנייה בריצת ספרינט והמכריעה, למקרה של שוויון, חלילה, בריצת 2,000 מטר. שבוע לפני המועד יונתן שיתף אותי, בטעות, בכך שבאימון האחרון הוא גמא את המרחק ב-8 דקות. הבנתי מיד שאני בצרות, ועדכנתי את מרחק המקצה בריצה הארוכה ל-3,000 מטר, ותזמנתי אותה ל-9:30 בבוקר, בתקווה שחום יולי-אוגוסט יהיה כבד מאוד והחום יהרוג אותו. בכל זאת, אם כבר להילחם, חשוב לבחור בקפידה את המלחמות שלך.

כשהתעוררתי עייף וראיתי את יונתן בבגדי ספורט, הבנתי שבשלה העת. נועם בת החמש נבחרה לראיין אותנו בטרם כל מקצה, יעלי אחזה במצלמה המתעדת ואני נגררתי על כורחי לזירה. בתום המשחה ל-200 מטר עליתי ליתרון ראשון. בריצת 100 מטר יונתן זרק חזה לפניי בקו הסיום. אני ערערתי על התוצאה בטענה שהוא חסם אותי, אבל מאחר שלמגינת לבי השופטת הייתה אמא שלו, הקרב נגרר להכרעה במקצה השלישי.

נסענו אל הכביש המוביל לחוף פלמחים. עצרנו את הרכב ליד אבן דרך 2 וירדנו ארבעתנו מהרכב. החום היה כבד מנשוא, בדיוק כמו שרציתי. שנינו התראיינו למצלמה בקצרה. יעלי שאלה אותי למה אני מתנשף והסבירה לי שהתחרות עוד לא החלה, ואז נועם הזניקה אותנו. סוכם כי מיד לאחר ההזנקה יעלי ונועם יסעו אל אבן דרך 5, לנקודת הסיום, כדי לתעד, לאסוף ראיות ולהכריע בסוגיה שמעסיקה, כמובן, רק נערים בני 15.

יעלי מלווה אותי לתחרויות במשך שנים. אחד הדברים שמקלים עליי לצלוח את הקושי שבאתגר הוא תמונת הסיום המדומיינת, שבה אני פוגש אותה בשוך המסלול, ברגע התהילה של הסיום. במרתון הראשון שלי, בטבריה, יעלי פספסה את ההגעה לסיום, מאחר שחסמו את הכביש. במרתון הראשון שרצתי כשנועם איתי, בעגלה, יעלי הגיעה בזמן וחיכתה לי בנקודת הסיום של מרוץ חצי המרתון, שאם לא כן, בטוח היינו נפגשים בסיום. בתחרות חצי איש הברזל בכינרת, הילדים איחרו להתעורר, ובתחרות איש הברזל בפרנקפורט, הגרמנים הללו לא אפשרו להיכנס לשטח הסטרילי.

הפעם הייתי משוכנע בצדקת הדרך. הנחתי את הרכב מותנע על הכביש, באבן דרך 2 בהנחה שנסיעה ישר למרחק 3 ק"מ נמצאת בארסנל היכולות שלה, וסופסוף נזכה להתאחד בנקודת הסיום. מיד עם ההזנקה הבנתי שהמצב לא פשוט. כעבור 200 מטר יונתן הוליך עליי ב-100 מטר, אבל עמוק בפנים סמכתי עליו שלפחות בזה הוא יקדים אותי. המשכתי, כשאני מחזיק לו אצבעות שיקדים להישבר. לאחר הפתיחה הרצחנית חשתי שאני לפחות מצליח לשמור על הפיגור הקיים ואפילו לצמצם אותו מעט.

טומשין 9.8.18 / צילום: שאטרסטוק

אומרים שאין אדם מתקנא בבנו או בתלמידו ולכן העדפתי לנצח, בעיקר כדי לא לקנא בו. במהלך הריצה, כשעוד עלה במוחי לחשוב, נזכרתי בשנים שבהן התחריתי נואשות באבי, אלוף ילדותי, במטרה לנצח אותו בפעם הראשונה בטניס. נזכרתי במאות הפסדים רצופים ובתחושת השמחה והעצב האדירים שמלאו אותי בפעם הראשונה שהדבר עלה בידי, וגמרתי אומר לנסות למנוע מיונתן לפחות את תחושת העצב הכרוכה בניצחון על אבא. בכל זאת, הייתי צריך לבנות קצת את הביטחון העצמי שלי ולנקום ביונתן על כל ההפסדים שהפסדתי לאבא.

כעבור קילומטר וחצי הוא הסתובב לעברי וצעק אליי לאחור: "אבא, כמה נשאר?". מיד רציתי להגיד לו שרק עוד 200 מטר, בתקווה שהוא ייתן ספרינט ויגלה מאוחר מדי שטעה ויישבר, אבל דמותה של יעלי עמדה לנגד עיניי וכשלתי באמירת האמת. מתברר שגם האמת מסייעת לפעמים, ולקראת הק"מ השלישי, עלה בידי לחלוף על פניו, בדרך אל היעלי.

ככל שהתקרבתי אל קו הסיום, החלו לנקר במוחי מחשבות שטרם ראיתי אותה חולפת על פנינו ברכבי. בנקודת הסיום למדתי בפעם הראשונה, שאין כל חדש בגיל 50 וגם הפעם איש לא חיכה בקו הסיום. סחוטים מחום נאלצנו לשוב על עקבותינו ברגל, תוהים מה עלה בגורלן של יעלי ונועם.

התוכניות המוקדמות להתיש את יונתן עלו יפה מדי, ובשלב מסוים הוא נשכב על אי תנועה. בהמשך אמא שלי הגיעה ברכבה, עצרה לצדי, הסבירה שיעלי נתקעה מחוץ לרכב שננעל. אחרי שאמא שלי אספה את יונתן ונועם, נותרתי לגורלי מול יעלי. מאחר שלעיתים ילדיי מעיינים בטור שלי, איני כותב אם אי פעם פנטזתי על שלישייה או קיוויתי להפתעה כזו דווקא ליומולדת 50, אבל יעלי דיווחה שהמנעולן בדרך. ואכן, כעבור שעה ארוכה, הגיע מנעולן עב בשר אל אתר האסון. אחרי כישלון בניסיון הראשון הוא התנצל והסיר את חולצתו. הבטתי ביעלי ושאלתי האם לא היה תקציב למשהו טוב יותר, רק כדי לגלות במבטה, שבצבץ בינות לאגלי הזיעה, שטרם בשלה העת להתלוצץ.

בשלב הבא, המנעולן החליט לגוון באביזרים והוציא מארגז כליו ברזל ארוך, מסולסל, גמיש וקשיח. הוא החל לכופף אותו כדי להתאימו לאירוע ואז הברזל נשבר וננעץ, בכוח, בתנועת שיפוד, בבטני ההמומה. יעלי, שכל אותו זמן הוסיפה לצלם את ההתרחשות תיעדה את הרגע, קרסה מצחוק למראה התקלה הזו (מאז הקטע משודר בלופ אינסופי בביתי לכל מצהלות ילדיי האהובים) וניכר בה לראשונה שהאירוע נסלח לי. המנעולן החשפן פרץ לבסוף את הרכב, הענקתי לו מתנת יומולדת בשיעור 450 שקל בלי קבלה, וחזרתי הביתה לנחם את יונתן ולהתחיל בחגיגות היובל.

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתעו"ד מיכאל ספרד בראיון נוקב: "ישראל ביצעה פשעי מלחמה"