פסיקות סותרות: לפנות או לא לפנות פולשים מפארק החורשות

שלושה חודשים לאחר שבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי מחזיקי קרקע בדרום תל אביב לא יפונו ללא דיור חלופי, ניתן פסק דין הפוך באותו בית משפט, שקבע כי מחזיק יפונה ללא דיור חלופי וללא מתן פיצוי - משום שלא הוכיח זכויות

מבני המחלוקת בפארק החורשות בתל אביב/ צילום:  איל יצהר
מבני המחלוקת בפארק החורשות בתל אביב/ צילום: איל יצהר

שלושה חודשים לאחר שבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי מחזיקי קרקע בדרום תל אביב לא יפונו ללא דיור חלופי, ניתן פסק דין הפוך באותו בית משפט, שקבע כי מחזיק שלא הוכיח זכויות בקרקע - יפונה ללא דיור חלופי וללא מתן פיצוי.

פסקי הדין מתייחסים לחטיבת קרקע המצויה בדרום תל אביב, ברחוב 3833, סמוך לדרך בן צבי, דרך צבי פרנק, ופארק החורשות. בעלת הקרקע היא המדינה ורשות הפיתוח. עד אפריל 2013 ניהלה את הקרקע חברת עמידר, ולאחר מכן עברה לידי עיריית תל אביב.

על הקרקע חלה תוכנית משנת 1957 לפיה היא מיועדת לשטח ציבורי פתוח ודרך. באוקטובר 2010 פרסמה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב הודעת הפקעה כי בכוונתה להקים על הקרקע את המשך פארק החורשות ודרשה את פינויה. לאחר שהמחזיקים שמתגוררים במקום לא פינו את הקרקע ואת המבנים הבנויים עליה, הגישה עיריית תל אביב כמה תביעות פינוי.

אין הכרח להוכיח בעלות או דיירות

בתחילת מאי 2018, פרסם "גלובס" כי ניתן פסק דין ראשון בעניין לגבי ארבע משפחות המתגוררות במתחם, כאשר שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב חנה פלינר, קבעה כי המשפחות לא יפונו מבתיהן בלי שהעירייה תעמיד לרשותן דיור חלופי. פלינר התבססה בהחלטה על סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה, הקובע כי אין למסור את הקרקע מבלי שניתן דיור חלופי למחזיק בבית מגורים בקרקע, ונימקה את ההחלטה בכך שאין הכרח להוכיח בעלות או דיירות מוגנת כדי להיות זכאים לדיור חלוף, ודי בזכות שביושר.

ביולי האחרון הגישה עיריית תל אביב ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, בטענה כי פסק הדין חריג ושגוי מבחינה משפטית ועובדתית. לטענת העירייה, התנאים שצריכים להתקיים כדי להיות זכאים לדיור חלופי לא הוכחו על ידי המחזיקים, לרבות שהמחזיקים גרים בבתים המדוברים בפועל, מכוח "זכות שביושר".

אלם עוד בטרם נדון הערעור, ניתן לאחרונה פסק דין אחר בתביעת פינוי כנגד מחזיק אחר בקרקע, הפעם על ידי שופטת בית המשפט המחוזי לימור ביבי, ושתוצאתו הפוכה.

גם במקרה זה טענו עיריית תל אביב והוועדה המקומית כי יש לדחות את טענת המחזיק כי הוא זכאי לדיור חלוף או פיצוי כספי בתמורה לפינוי הקרקע. לטענתן, הוא כלל אינו מתגורר במקום, וגם אם כן היה גר, הוא פלש אליה בניגוד לדין, ולכן אינו יכול להיות מוגדר כמחזיק מכוח "זכות שביושר". עוד לטענתן, תצלומי אוויר מראים כי המבנה שטען כי שייך לו, הוקם רק בשנת 2002 והדבר שולל את מהימנות גרסתו כי סבא שלו קנה את הקרקע לפני 40 שנה ובנה עליה בתים.

מנגד טוען המחזיק כי עיריית תל אביב והוועדה המקומית עיכבו את מימוש ההפקעה במשך 50 שנה ובכך הוכיחו כי הזניחו את מטרת ההפקעה. לטענתו, ההפקעה מיועדת למגורים ולא לחורשה, במטרה להפיק רווח. נוסף לכך טען כי הוא זכאי לפיצוי כספי, מאחר ובקרקע בנויים שני מבנים שהוקמו על ידי סבו לאחר שעלה לארץ מפרס בשנת 1950, וכי סבו העביר את הזכויות לאמו, שהעבירה אותן אליו לפני 30 שנה. לטענתו משפחתו מחזיקה בקרקע מאז באופן רציף במשך עשרות שנים. לטענתו גם מפקחי עמידר ידעו על מגוריו במקום והתירו לו להתגורר במקום.

בתשובה לטענה כי הוא לא מתגורר במקום טען המחזיק כי אמנם בבעלותו דירה אחרת ברחוב הדקל בתל אביב, אולם היא מושכרת לשם שכירת דירה אחרת בחולון שבה מתגוררת אשתו בנפרד עם הילדים. לטענתו, הוא מתגורר באופן חלקי בדירה בחולון, ובאופן חלקי בבית שאותו מבקשת עיריית תל אביב להפקיע, אותו הוא אף חילק והשכיר לטובת מימון הדירה בחולון.

"המחזיק לא הציג ראיה אחת"

ביבי קבעה בפסק הדין כי המחזיק לא הוכיח אף אחת משתי גרסאות סותרות שנתן, האחת כי סבו רכש את הזכויות בבית, והשנייה כי המדינה שלחה את סבו למקום לאחר שעלה מפרס. ביבי ציינה כי המחזיק לא הציג ראיה אחת לרכישה של הקרקע בטענה כי שריפה שפרצה בביתו שרפה את המסמכים הנוגעים לרכישת הקרקע. טענה זו אף נסתרה בתצלומי האוויר שהוצגו לפיהם הבתים שבנויים במקום נבנו בתחילת שנות ה-2000, עובדה השוללת את טענתו כי משפחתו מתגוררת במקום למעלה מ-30 שנה. "בהיעדר מבנה, נופלת גם טענת החזקה במבנה", קבעה ביבי.

ביבי מצאה גם כי עדותו של המחזיק בנוגע למקום מגוריו אינה אמינה, מכיוון שלא הציג מסמכים כלשהם המעידים על מגוריו במקום. על כן, קבעה כי דחיית הטענה כי הוא נחשב למחזיק, מייתרת את הדיון בטענות כי הוא זכי לפיצוי המושתתות על מגורים במקום.

ביבי הדגישה כי לשון סעיף 194 קובעת כי זכאות לדיור חלוף נתונה רק למי שמתגורר במקרקעין עצמם, ולכן המחזיק לא זכאי לא לדיור חלוף ולא לפיצוי. היא דחתה גם את טענתו כי יש להגדירו כ"בר רשות" מכוח חזקה בקרקע, מאחר שלא הוכחה חזקתו בקרקע. ביבי אף הדגישה כי הטענה למעמד של "בר רשות" סותרת את הטענה כי רכש זכויות בעלות בקרקע, או שקיבל רשות מהמדינה להחזיק בה. כלומר, בעדותו שלו, שלל את הטענה להכרה במעמד של "בר רשות".

בפסק הדין נדחתה גם טענתו של המחזיק כי הקרקע מיועדת לבנייה ולא לחורשה, וצוין כי טענתו התבססה על שלטים שהוצבו על קרקע אחת מחוץ למתחם המדובר. כך גם לגבי טענתו להפליה לעומת מחזיקים אחרים שכן קיבלו פיצוי, וזאת כאשר לא הוכיח כי נסיבותיו זהות לנסיבות של מחזיקים אחרים.

ביבי הורתה למחזיק למסור את הקרקע לעיריית תל אביב עד סוף חודש אוגוסט, כאשר לאחר מועד זה, תוכל העירייה לממש את פינויו באמצעות צו ולהרוס את המבנים על הקרקע. המחזיק חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 11,500 שקל. את עיריית תל אביב והוועדה המקומית ייצג עו"ד אלירן מגער.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נדל"ן ותשתיות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988