החוק של רגב חשף את חוסר הנאמנות לקואליציה

בניגוד לכל הערכות המוקדמות, נתניהו הצליח לייצב את הקואליציה ולמנוע את הקדמת הבחירות, לפחות באופן זמני. לא קל לנהל קואליציה צרה של 61 ח"כים. צריך לצופף שורות ולוודא שכל הח"כים מגיעים להצבעות. השבוע (רביעי) ניתן היה לראות את ראש הממשלה מחויב למשמעת הקואליציונית ההדוקה. יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד אמסלם, נותן פקודות ונתניהו יושב במליאה, כמו כולם.

מה שמבדל אותו מחברי סיעתו, הוא הצורך והרצון של נתניהו להשוויץ בתחביב קריאת הספרים שלו. זה שנים שהוא נכנס לימי מליאה ארוכים עם ספר ביד. הפעם, נתניהו קרא את ספרם של ד"ר עינת וילף והחוקר עדי שוורץ - "מלחמת זכות השיבה". וילף היא חברת כנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה, שניתן לכנותה כמי שהייתה שייכת לזרם של "מדוע אתה מצביע שמאל ומקבל ימין" בפרפרזה על ספר אחר הנחשב לפופולרי בקרב חלק מחוגי הימין, ספרו של ארז תדמור "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל".

ובכלל, ענף הספרות הישראלית מילא תפקיד משמעותי השבוע בזירה הפוליטית. נתניהו, עם האף תחוב בספר, אולי לא ידע שכמה מגדולי סופרי ישראל גויסו כדי להתמודד נגד חוק הדגל שמבקשת להעביר השרה הבכירה ביותר בליכוד והנאמנה ביותר למשפחת נתניהו, מירי רגב. החוק שזכה לכינוי "נאמנות בתרבות".

ברגעים של התמדה ועקשנות, פחות מיממה לפני שאמורה הייתה הקואליציה הצרה של 61 ח"כים לתמוך בהצעתה של רגב, להעביר את סמכויות הצנזור הלאומניות תחת כנפיה, דילגו חלק מסופרי ישראל הבכירים מתוך הכריכה אל העולם הממשי. קבוצה של יוצרים, במאים, מחזאים פילחה את חברי הכנסת בקואליציה, וביררה מי יהיו אנשי הספר והתרבות בקרב חברי הכנסת בימין שייאותו להקשיב, להטיל ספק ולחסל את החוק הזה.

נתניהו אמנם אוהב סופרים וספרות, אבל אף אחד כבר לא מנסה לשכנע אותו. הכל פוליטי וחד צדדי אצלו. מנגד, פעילי התרבות, ראשי ארגוני יוצרים עצמאיים איתרו את החוליות הרוחניות בסיעת כולנו ומצאו שלושה עם אוזן כרויה. ח"כ רחל עזריה, שהייתה האמיצה מבין כולם, ואף פתחה את העניין בגלי צה"ל בבוקר יום א', סגן השר מייקל אורן ויו"ר ועדת הרווחה ח"כ אלי אלאלוף.

מישהו מבין הפעילים בירר את טעמו הספרותי של אלאלוף והציע לו לשוחח עם הסופר דוד גרוסמן בטלפון. לא הצלחנו להגיע למסקנה האם גרוסמן ואלאלוף אכן שוחחו, אבל העיקרון ברור. שלושה גיבורי משנה הוזמנו לקדמת הבמה ומילאו את תפקידם. הם אמרו ליו"ר מפלגתם, שר האוצר משה כחלון, לא יקום ולא יהיה. וכך בליל יום ראשון נכנע כחלון ואיפשר לחברי מפלגתו חופש הצבעה.

נתניהו נשען על הספרות האהובה אליו בשעות המליאה הארוכות, אבל סופרי ישראל וקומץ ח"כים קראו ולמדו את העלילה והצליחו לרקום סוף טוב מבחינתם (לפחות זמנית) לסופה. החוק כרגע נכנס להקפאה.

אל תקראו לו "חוק גדעון סער"

פעם שלישית, אולי אף יותר, שהטור הזה נדרש לענייני שינוי חוק-יסוד: "הממשלה", על מי תוטל מלאכת הרכבת הממשלה. בהיסטוריה של ימי המדינה, לא שקל נשיא להטיל את המלאכה על מישהו שאינו יו"ר מפלגה, ולמעט מקרה אחד, נתניהו עצמו, המלאכה תמיד הוטלה על ראש המפלגה הגדולה ביותר. השבוע, בשיחות מסדרון בכנסת, פירשו בפני את המטרה המלאה של השינוי שמבקשים נתניהו ואמסלם להכניס בחוק היסוד.

בניגוד למה שכולם חשבו, השינוי אינו מכוון ליום בו תושלם מערכת הבחירות לכנסת ה-21, אלא הוא רואה פני קדימה, כחצי שנה או שנה, או אולי אף יותר, אחרי שתתכנס הכנסת ה-21 והממשלה ה-35. מדוע? נתניהו חושב כמה צעדים קדימה. את מבנה הקואליציה של אחרי מערכת הבחירות הקרובה, הוא כבר סגר פחות או יותר. אם הוא ינצח, והוא יוצא מתוך נקודת הנחה שהוא ינצח, הוא יכנס סביבו את אותם השותפים הקואליציוניים, זאת השאיפה.

אז על מה אנחנו מתבוננים פה? על מצב שבו מזדעזעת הקואליציה הבאה באמצע הדרך. את ראש הממשלה לא ניתן להדיח, בטח לא לפני פסק דין סופי במשפט פלילי. אך מה אם יוחלט להגיש נגדו כתב אישום ולמעלה מ-61 חברי כנסת יבואו לנשיא ויגידו, 'אי אפשר להמשיך כך יותר, הטל את מלאכת הרכבת הממשלה על מישהו אחר'? את זה בדיוק מנסים נתניהו ואמסלם למנוע.

נתניהו מסתכל לטווח הרחוק, ולא רק ליום שאחרי הבחירות. ליום שבו אם וכאשר יחליט היועמ"ש מנדלבליט להגיש נגדו כתב אישון. הוא רוצה להכין את הקרקע למצב שבו מופעלים לחצים אדירים על שריו ועל חברי הכנסת שלו, באמצעות הפגנות סוערות ומחאה ציבורית לשנות את הרכב הקואליציה, בימים שבהם הוא תחת אישום.

הוא חושש שמא ינסו קבוצת חברי כנסת לבקש מן הנשיא להטיל את מלאכת הטלת הרכבת הממשלה על מישהו אחר, מן הליכוד, כדי למנוע מצב של הליכה לבחירות. חוק "גדעון סער" הוא יותר חוק "ישראל כ"ץ", חוק "מירי רגב" וחוק "גלעד ארדן", שלא יעלה על דעתם של מרבית חברי הכנס לדרוש מן הנשיא לקחת מידי נתניהו, באמצע הקדנציה את מלאכת הרכבת הממשלה ולהטיל אותה על ליכודניק אחר.

הפילוג בין גפני לליצמן מתעצם

משה ליאון, ראש עיריית ירושלים החדש, נמצא בעיצומה של מלאכת הרכבת הקואליציה העירונית. ההשלכות של המתרחש במלאכה עשויות להשפיע באופן מרחיק לכת על הפוליטיקה הארצית. בירושלים: ליאון ללא מנדט אחד למושבי מועצת העיר משלו, סוגר דילים עם נציגי הליטאים (דגל התורה, גפני) וש"ס להם הוא חייב את הקמפיין. מנגד, הוא מייבש את החסידים (אגודת ישראל, ליצמן, דייטש).

הכעסים העמוקים בין הליטאים לחסידים, מי יכנס לקואליציה של ראש העיר החדש ומי יושלך החוצה להתייבש, עשויים לפרום את התַּכִּים המחברים בין שתי הסיעות (דגל ואגודה) בתוך המפלגה האחת - יהדות התורה. אם יש מי שמתחנן לנתניהו שלא יפרק בדצמבר את הממשלה ולא ייקח את המדינה למערכת בחירות קרובה, אלה הם אנשיו של ליצמן. אנשי 'אגודת ישראל' בירושלים פגועים, עצובים, מסוכסכים עם דגל התורה. המצב בשטח כה חמור שכולם מדברים על פיצול בפה מלא.

בצד של גפני משוכנעים שמספר תומכיו רב וכי דגל התורה פופולרית בהרבה. הם מדברים על ללכת לבד, ללא שנואי נפשם, אנשי אגודת ישראל. אם ביחד, אז כשאנשי אגודת ישראל מפסיקים לקבל את הבכורה בצירוף שתי המפלגות. גם אגודת ישראל רוצים לבד, אך חוששים שלא יעברו את אחוז החסימה. הפחדים, השנאות, האיומים, הרצון בפירוד - כל אלה מביאים את שתי הסיעות לחשוב שאולי לא כדאי לרוץ בחורף הקרוב לקלפיות.