קבל עם ושושלת: שיחה בבית הוריי מעולם לא הסתיימה במקום ובזמן המוקצב

אחת הדרכים להתמודד עם מפגש משפחתי רב-דורי ועם הקושי למצוא מכנה משותף בין כל-כך הרבה אנשים שאת רובם לא מכירים, היא לנסות להסביר לטף השואל את מי הולכים לפגוש

איור: עומר הופמן
איור: עומר הופמן

כשההורים שלי הודיעו לנו בשמחה שהוחלט על מפגש שורשים של שבט טומשין לדורותיו, שיכלול שישה דורות של צאצאים במלאת 100 שנים לעליית סבא מיכאל לארץ ישראל, עשתה עמית הבת שלי טעות קשה, וביקשה הסבר מי האנשים שיגיעו לכנס הזה. הטעות הייתה קשה בעיקר מאחר שהנשאלים היו הוריי, והיא עוד תפסה אותם כשהם מוכנים וערניים מתמיד. בעיקרון, שיחה בבית הוריי, במיוחד כזו המבקשת להסביר על גיבורי אירוע מסוים, מעולם לא הסתיימה במקום שאליו הייתה מיועדת, ולבטח לא בזמן הריאלי המוקצב להסבר ממין זה.

כך לדוגמה אבי, שהוא המודיע המשפחתי, זה שמעיין בקפידה במודעות האבל עוד כשהן יוצאות חמות מהעיתון, עולה על אחת העסיסיות שבהן, סופק כפיו ומודיע לאמא שלי, כשהוא קורן מהלם: "לא תאמיני, שימלה הגיבן, הבעל של נוצה הפוזלת מהירקות - נפטר". אמא המזועזעת מגיבה מיד: "על מה אתה מדבר, שימלה היה נשוי לסורקה הרווקה מנחלת, שאבא שלה היה קצין גדול עוד אצל הבריטים ונוצה הפוזלת מהירקות בכלל הייתה נשואה לזיסו הרומני". אבא לא מוותר, כועס עליה וטוען שזיסו לא היה רומני, הוא אומנם היה חירש בעין אחת, אבל היה בן עיר של מורך מהמכולת, שבכלל עלה מוורשה ולא מרומניה. אמא מתקנת אותו בחוסר סבלנות וטוענת שמורך הגנב, היה האח של זאת שהייתה צצקה ("משתרללת" ביידיש) לא קטנה, שאז היה כל הרעש הזה שהאח הצעיר שלה, שהיה באצ"ל, נעצר.

אבא כמעט נשבר, מגלה סימני חוסר ביטחון ראשונים, ושואל אם זה האח שהלך לאמריקה ואחר כך אמרו שהוא הומו עוד לפני שהיו הומואים בעולם, ואמא מסבירה שההוא - זה היה בכלל האח הבכור, שהיה הבן שלה מנישואיה הראשונים לשימלה הגיבן. ואבא אומר בניצחון: "נו מה אמרתי לך, הוא מת". שניהם מצקצקים בלשונם ואומרים כמה היה מסכן שימלה הגיבן, אללה ירחמו, ואבא מוסיף שגם אשתו, נוצה הפוזלת מהירקות מסכנה, נשארה עכשיו אלמנה ואמא מתנפלת עליו בזעם ואומרת: "מה איתך, הוא בכלל היה נשוי לסורקה הרווקה מנחלת", וכך זה ממשיך בריטואל מעגלי עד שאני מאיים לקום וללכת ואז הם חדלים לרגעים ספורים עד שהאיום שלי ממומש והם מתפנים בנחת רוח לשוב לסורם.

הסבר דומה, אך מעט מפורט יותר, ניתן לעמית, שקיללה את הרגע של השאלה המיותרת ונראתה אובדת עצות ככל שהתשובה הייתה יותר בהירה ומפורטת. באירועים עם הצד של אמא שלי הדברים דווקא הרבה יותר קלים. כמעט לכל בני הדודים של אמא שלי קוראים צביקה, על שם סבא צבי, שהוא הסבא של סבא צבי. לשמחת המשפחה, לכל אחד מהצביקות יש פגם מגדיר, וכך מעולם לא היה בלבול. כשאמא מודיעה שהבן של צביקה מתחתן והיא נשאלת של איזה צביקה, היא מסבירה מיד אם מדובר בצביקה הצולע או בצביקה המגמגם או בצביקה המגמגם והצולע גם יחד, והכול בריר ושריר וקיים.

אצל אבא הגיוון גדול יותר וזה לא קל. וכך, דומה שלכל משפחה יש את זווית הראייה וההגדרה שלה (שלא כמו במשפחה ממוצא רוסי, שם באופן אחיד מוגדר "בן דוד" כ"בן של אלה שאנחנו לא מדברים איתם"). מאחר שבאירוע היה צורך להכניס תוכן כלשהו, נדרשתי להכין כמה מילים ולשאת אותן קבל עם ושושלת. מכיוון שמאוד קשה למצוא מכנה משותף בין כל-כך הרבה אנשים, שאת מרביתם לא מכירים, בחרתי לספר מזווית הראייה של המשפחה שלי, כיצד מסבירים לטף השואל את מי הולכים לפגוש, וכיצד לאורך שנים אנחנו נותנים סימנים מזהים בבני המשפחה האחרים גם בצד הזה של המשפוחה. אחרי דוגמה אחת ראיתי שכנראה קצת פספסתי, קלטתי שאמא קצת חיוורת ואולי היא נזכרה בדברים שהיא מקווה ששכחתי ואבא רמז לי בידו לקצר ולעבור הלאה וכבן מסור וחובב נוסטלגיה ומפגשים כאלה, בחרתי לציית.

דומה שלמרות השוני בין משפחה למשפחה, ישנם סיפורים דומים השזורים בתולדותיה של כל אחת מהן, סיפורים המאופיינים בדרך כלל בניגודיות מוחלטת למצבה הקיומי הנוכחי. אנשים שהתעשרו גאים לספר איך בזמנו לא היה בבית מה לאכול, סיפור שנוטה להעצים את הצלחתם הכבירה כיום. ואילו כאלה שהפרוטה אינה בכיסם, אינם מספרים בדרך כלל כיצד תוך 50 שנה הגיעו ממצב של חוסר כול למצב של עוני מוחלט.

הם דווקא זוכרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי ומתארים בגאווה את העושר המופלג מפעם, שפגש, לחוסר מזלו, בסמטה חשוכה, את אלילת חוסר המזל. למשל, אחד הסיפורים שאני שומע כמעט מכל יוצא מרוקו מבוגר הוא איך אז, במרוקו, אבא שלו היה החבר הכי קרוב של המלך, איך סבא היה החייט של המלך, בו בזמן שהסבתא הייתה בכלל התופרת של המלך והם היו אחת המשפחות העשירות והמכובדות, אם לא ה-. בשושלת שלנו, לדורותיה, גדלו אנשים רגילים לתפארת, רובם התפזרו בצניעות בהתיישבות העובדת (קיבוצים, מושבים ומקומות שאהבתי לבקר בהם בילדותי העירונית) והסיפור המשפחתי, בניגודיות המתבקשת, הוא כמובן על אבי השושלת שהיה עשיר מופלג, ממגדלי הטבק הגדולים באירופה, שהגיע לארץ ברוב עושר, להקים בה שושלת טבק מפוארת וכל שדות הטבק ששתל העלו קוץ, דרדר, מצוקה כלכלית וחיי דלפונות. מכל שושלת הטבק המפוארת, כך מסתבר, היחיד ששרד הוא אחי הגדול, שמוליק, שנותר קשור לתחום בדרכו המיוחדת - הוא מעשן שתי חפיסות סיגריות ביום זה ארבעים ושלוש שנים (מיטיבי חישוב טוענים שבמצטבר הוא עישן עד היום שדה טבק שלם).

הפעם, מתברר, המפגש נשא פרי. לאחר מחקר של אחד מגדולי החוקרים של תולדות המשפחה לדורותיה (מחקר שהעלה שבמשך 10 דורות לאחור, אף אחד ממשפחתנו לא הגיע לכלום), הוטלה פצצה להיכל והתגלה, שככל הנראה, נותר מגרש בראש פינה, שנרכש במיטב כספו של אבי השושלת. לפתע עבר רחש של תקווה בקרב 117 האורחים שהגיעו מתוך כ-180 חברי השושלת שהוזמנו, כשכולם מפנטזים על הקמת קואופרטיב לשליטה בצימר מפנק עם הכנה לג’קוזי וסלסלת לחמניות טריות, והוחלט על מבצע רחב היקף לאיתור העיזבון הנעזב.

לאחר הבשורה הגדולה, שהותירה אותנו עם חלום, עם תקווה ועם עתיד, הגיע שלב העוגות, הושלמו פרטים אחרונים וסיפורים מי התגרש, לא עלינו, וטוב שכך (מראש הוא לא היה צריך להתחתן איתה), ומי התחתן מבלי שהוזמנו (וטוב שכך), וברכב, בדרך הביתה, אחרי שנפרדנו עם טעם מתוק ומעט תקווה, עמית שאלה אותי מי היו האנשים שנפגשנו איתם. יעלי הסתובבה אליה והציעה לה לשאול את סבא וסבתא ועמית מלמלה: "עזבו, כבר לא משנה".