אורנה פרץ הצליחה להסיר את המסכה של נתניהו

לפעמים מספיקות שלוש מילים כדי לתמצת דיון שלם. "את משעממת אותנו", הטיח ראש המשלה בנימין נתניהו בפעילה החברתית, תושבת קריית שמונה, אורנה פרץ, באוקטובר השנה. זה קרה במעמד החניכה של חדר מיון קדמי חדש בקריית שמונה - ואחרי שפרץ התפרצה לדברי נתניהו ואמרה, "אם בער לכם כל כך להקים חדר מיון, למה זה לקח לכם 5 שנים?".

חילופי הדברים הללו בין נתניהו לפרץ היו טבולים באירוניה (לא מכוונת, כמובן, מצדו של נתניהו) מתחילתם ועד סופם. נתניהו התהדר בכך "לכל אזרחי ישראל, במרכז ובפריפריה, מגיע הטיפול הטוב יותר...טיפול שוויוני לכולם. יהודים ולא יהודים. בערים ובספר". אלא שלמעשה חדר המיון זה עתה חנך, מופעל באמצעות חברה פרטית, והביקור בו כרוך בהשתתפות עצמית של כ-90 שקלים. האם תושבי תל-אביב צריכים להוציא כסף מכסם כשהם ניגשים למיון? ממש לא. האם מי שהגיע עד לקריית שמונה כדי להכריז על עצמו כמקדם שוויון, באמת חותר לכך כשהוא מכנה את תושבת העיר שמעזה לבקר אותו, "משעממת"? ושוב, התשובה היא לא.

אורנה פרץ היא אשת השנה שלי בבריאות, כי בעצם העובדה שהוציאה את נתניהו משלוותו (אחרי שלא נהגה בנימוס ואיפוק שאולי מצופים ממני שנמצא בטקס "מכובד" במעמד רוה"מ), הצליחה לחלץ ממנו אמירה אותנטית. אמירה שעומדת בסתירה כה צורמת למשפט שאמר רק דקות קודם לכן, שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין.

אבל מי שגר בפריפריה לא מופתע. הוא חווה על בשרו יום-יום את אי השוויון בבריאות, שמקורו במדיניות שמקדמים נתניהו וממשלתו. מדיניות שבמסגרתה תושבי קריית שמונה צריכים לחכות 5 שנים לחדר מיון קדמי, וכשהוא כבר מוקם - להוציא כסף מכסם. דווקא קריית שמונה, שהשכר השנתי הממוצע לשכירים בה הוא 6,800 שקל בחודש, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (34% פחות בהשוואה לתל אביב, שם השכר הממוצע הוא 10,300 שקל).

אורנה פרץ הסירה את המסכה של נתניהו. מסכה שבמעמד הקמתו של חדר מיון, אולי אפשר היה לחשוב ש"הנה-הוא באמת עושה משהו טוב למען תושבי הפריפריה". תודה אורנה פרץ, תודה שהצפת את האמת. והאמת הזו כואבת, ומתבטאת בשנות חיים. בצפון ובדרום מתים פי שניים יותר תינוקות ל-1,000 איש (5.5 בדרום; 3.8 בצפון, לעומת 2.1 במרכז); בצפון יש הרבה פחות רופאים (2.3 רופאים ל-1,000 איש, בהשוואה ל-3.4 במרכז), וגם הרבה פחות אחיות. בצפון ובדרום 20% פחות מיטות אשפוז, לעומת המרכז (1.35 מיטות בדרום ו-1.57 מיטות בצפון, לעומת 1.71 מיטות במרכז) ו-40% פחות חדרי ניתוח ל-1,000 איש. והשורה התחתונה: בפריפריה חיים פחות. בבאר שבע ואשקלון חיים בממוצע 81 שנים; ואילו ברחובות וברמת גן - 84 שנים. אבל הפרטים האלה, הם משעממים את ראש הממשלה. מבחינתו, הציבור לא נחלק לחולים ובריאים, חיים או מתים. הוא נחלק רק ל"מריעים", ו"מבקרים".