דורון טלמון: "פחדתי מעצמי, פחדתי מלהתמודד עם הפחד"

כיום קשה לדמיין את זה, אבל דורון טלמון סבלה מפחד במה משתק: "הזעתי, נהייתי אדומה, הייתי יושבת מול המזגן עם בקבוק מים קרים" • בראיון חשוף היא חוזרת אל נקודת ההתחלה, ומספרת איך הפכה את "ג'יין בורדו" לסטארט־אפ מוזיקלי מנצח

דורון טלמון / צילום: חן תמרי
דורון טלמון / צילום: חן תמרי

אל תלכו שולל אחרי משפטים מתוקים כמו "איך אפשר שלא להתאהב בך", שמלטפים את האוזן וקורצים ללב, וגם אל תקטלגו את הגבעוליות הבלונדינית והעיניים הכחולות כשבריריות קלולסית. דורון טלמון, הסולנית של "ג'יין בורדו", רחוקה מלהיות הילדה התל אביבית המפונקת והמגניבה שהיא נשמעת, וקרובה יותר למייסדת סטארט-אפ חמורת סבר, עם עמוד שדרה מפלדה, שמנהלת ביד רמה ובקפדנות דייקנית את ההרכב המצליח, שכולל גם את בעלה מתי גלעד.

המיזם המוזיקלי המצליח הוקם יום אחרי שנזרקו משלב מוקדם בתחרות השירים המקוריים ב"רימון", שבה הופיעו עם שיר שכתבה והלחינה טלמון. במקום לשקוע בגיגית רחמים עצמיים על הכישלון והעלבון, היא כינסה את חברי הלהקה לישיבה גורלית, שבה החליטו לשנות את שם הלהקה לזיווג בין שמות סוסיה "ג'יין" ו"בורדו", לשיר חומרים בעברית ולרדת מהאנגלית, ולקבוע תאריך להופעה, כדי לייצר דדליין שידחוף אותם קדימה.

"התייחסתי לזה כמו אל סטארט-אפ, לא מקום רווחי וקר אלא רגשי", היא אומרת בקול שקט ובארשת רצינית, מפתיעה בגישה אנליטית, אך עם זאת רומנטית וכנה בפגיעותה. "אני רואה את אבא שלי, שהוא המנטור העסקי שלי, שהיה איש עסקים שכיר בתל אביב ונורא רצה להקים עסק שורשי עצמאי, התחיל בבית בד בגולן, והקים את ‘אולאה אסנס', קו מוצרי טיפוח משמן זית.

"העסק היה החלום שלו, הלב שלו, והוא תמיד היה ממוקד, גם כשמסביב לא האמינו במה שהוא עושה. הוא חדור מטרה, מעורר השראה וקצת פנטזיונר. ברימון היה לנו שיעור קונספט עם אריאל הורוביץ, שלימד אותנו איך להיבנות מוזיקלית. אני זוכרת שתלמידה שאלה איך יודעים שאתה לא מצליח, ואני חשבתי שאם היא שואלת את השאלה הזאת, זה לא המקום שלה, כי השאלה הזאת פשוט לא רלוונטית. את עושה, כי את צריכה לעשות את זה".

פחד במה משתק

הצורך לשיר היה בטלמון מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבל בגלל נסיבות החיים נחסם בקיר אטום. במשך שנים היא נלחמה לפרק אותו, שוברת בכאב לבנה-לבנה, נלחמת בבושה, בחוסר הביטחון המשתק ובפחד הבמה האימתני שכמעט הצליח לקבור תחתיו את קולה.

הצרימה התחילה במעבר של המשפחה מתל אביב למושב רמות ברמת הגולן כשהייתה בכיתה ו'. "המעבר היה קשה", היא משחזרת. "קהילה קטנה, שבה להיות יוצא דופן הוא דבר בלתי נסבל, כי מי שבולט עושים לו את המוות. הייתי העירונית, הלא שייכת, ושלוש השנים הראשונות היו מאבק איך להצליח להגיד משפט שבסופו יכבדו אותי ולא יצחקו עליי. להיות אחת מהחבר'ה ולא ‘החדשה'. מצד אחד היו לי חברות, אבל לא העזתי לעלות על הבמה לשיר, להתבלט, כדי לא לעורר קנאה. אחותי לימדה אותי לנגן על גיטרה ושרתי לעצמי.

"בצבא הייתי מש"קית ת'"ש, אחרי השחרור טסתי לטיול לדרום אמריקה, שום דבר שקשור למוזיקה. משהו בטיול הזה נתן לי ביטחון, חופש ותחושה שהחלומות שלי בהישג יד. צנחתי צניחה חופשית והתגברתי על הפחד. כשחזרתי, החלטתי להיבחן לרימון. התקבלתי. אני זוכרת שישבתי שם על הדשא, התקשרתי לאמא והתחלתי לבכות. פחדתי מעצמי, פחדתי מלהתמודד עם הפחד".

היא החליטה לדחות את הלימודים, ואז גם סבלה את אחת השנים הקשות של חייה - היא עבדה כברמנית באולם אירועים, וסבלה משברון לב רומנטי ומדיכאון מהטיול שנגמר, עד שהצליחה שוב לעמוד על הרגליים ולהתייצב שנה לאחר מכן ברימון. "כולם הגיעו לשם מלהקות צבאיות, למדו ג'אז", היא מספרת. "אצלנו בתיכון בקצרין הייתה רק מגמה חדשה של תיאטרון, אז אפילו לא הייתה אפשרות ללמוד במגמת מוזיקה. הרגשתי שאני צריכה לעבוד כפליים, עשיתי מכינה בקיץ כדי להשלים לימודי תיאוריה, והתמודדתי עם פחד הבמה שלי.

"השיעור הראשון היה טראומטי. היינו 50 תלמידים והמורה ביקש שכל אחד ישיר בית עם פזמון. ישבתי הכי מאחור, מתפללת שייגמר הזמן עד שיגיעו אליי, ואז החמישה שלא הספיקו היו צריכים להכין לשיעור הבא שיר שלם ופזמון. חליתי. שבוע לא באתי לבית הספר, אמרתי שאני רוצה לפרוש וההורים עודדו אותי ואמרו שלא אתן לפחד לנצח אותי וחזרתי בכוח.

"עליתי על הבמה. הזעתי, נהייתי אדומה וכולם ראו את זה, כי ישר רואים עליי מה אני מרגישה, וזה היה נורא. נהיה לי פחד מהפחד. כל השנה הראשונה הייתי יושבת מול המזגן בכיתה עם בקבוק מים קרים, כדי לא לנסות לשלוט על ההזעה. ואז ראיתי הופעה של מישהי מדהימה ששרה בברלין וכשהיא נגמרה, הייתי מלאה בכזאת שנאה עצמית, שאמרתי לחברה שלי שאני פחדנית ועלובה ואף פעם לא אוכל להופיע ככה. החברה הייתה מלאת תובנה ואמרה, מה שאת צריכה לעשות זה לסלוח לעצמך. וכאן נפל האסימון.

"למחרת באתי לשיעור, הזעתי, נהייתי אדומה, ברחתי החוצה, חיפשתי את המשקוף הראשון ודפקתי עליו את הראש, למה את כזאת עלובה? למה את פוחדת ככה? ואז, באופן מכני, אמרתי, לא נורא שאת עלובה, לא נורא שאת פוחדת, ובזכות זה שהתחלתי לסלוח לעצמי, הכול נהיה פחות נורא. זה היה תהליך ארוך. רק בשנה השנייה העזתי להשמיע שיר וללכת לתחרות המקורית. אספתי הרכב ועשינו חזרות על שיר שכתבתי, הלחנתי ושרתי. הייתי גרועה ועפנו".

ובאופן מוזר, לא היית בדיכאון.
"זה היה רגע מאושר. אני זוכרת שלפני התחרות הלכתי עם מתי, מוזיקאי מחונן עם ידע עצום, ושאלתי ממקום תמים, מה יהיה אם לא נעבור, והוא אמר, אז נמשיך לנגן יחד. הייתי בשוק שאנשים רוצים לנגן איתי".

"לא חשבתי שארוויח"

ההופעה הראשונה שקבעה הייתה בתמונע התל אביבי. טלמון התקשרה, שלחה הודעות, עבדה סביב השעון כדי שהאולם יתמלא, וכשעלתה על הבמה הרגישה כמו בלוויה של עצמה, כי כמעט כל מי שהכירה היה שם וקנה כרטיס. "הרגשתי שאני עובדת על כולם, על הקהל, על הנגנים, לא האמנתי בעצמי, עד שהבנתי שהסוד הוא לא להאמין בעצמך, ולעשות בכל זאת. ישבתי עם אנשי מקצוע מהתחום, ביקשתי עצות ורשמתי הכול. התחלנו להופיע, לבדוק חומרים, מה מתאים לנו, מה עובד על הקהל, ואז החלטנו לצאת גם עם הרכב קומפקטי של שלישייה אקוסטית, שקל יותר לשנע, ופתאום לא רבתי עם הגיטרה החשמלית והכול זרם".

הצלחתם להרוויח משהו?
"לא חשבתי שארוויח כסף ואבא תמך בזה לגמרי. אני הכבשה השחורה של הבית, יש לי שני אחים מאוד מוצלחים שהוא היה בטוח שתמיד ידאגו לי, והוא נתן לי את החופש לנסות בלי להצליח. כשאתה לא פוחד מכישלון, אתה לא פוחד לנסות".

לקחת על עצמך להיות האנג'ל של "ג'יין בורדו", השקעת את הכסף.
"זכרתי שכשאבא הקים את העסק שלו, הוא אמר שהוא לא מושך משכורת. לקחתי על עצמי את מימון חדר החזרות, הבירות ללהקה בשביל שיהיה כיף לבוא - הכול. מלצרתי, הייתי זמרת הליווי של רמי קליינשטיין ואת הכסף שהרווחתי השקעתי בעסק שלי. פעם בחודשיים הייתי יושבת וקובעת לנו הופעות. למדתי איך כותבים מיילים נכון, איך לא להיעלב מסירוב ולנסות שוב, לוותר על האגו. זה עבד כל-כך טוב, שמישהו שאל מי עושה לנו את הבוקינג כי הוא רוצה גם.

"לאינדי נגב, למשל, לא הצלחנו להתקבל ארבע שנים", טלמון ממשיכה. "אמרתי ללהקה שלא ייקחו ללב ושנגיע לשם בדלת הראשית, ולפני שנתיים הוזמנו לבמה הראשית. אני לא מתעסקת בלנטור. צריך לדעת לבטוח בתהליך וזה לא פשוט. אני זוכרת את ההופעה הראשונה המשולמת בפאב - כשקיבלנו כסף, יצאנו לאכול יחד ואז חילקנו את הכסף, 400 שקלים לכל אחד".

נקודת המפנה הייתה האלבום הראשון. כשהקהל התחיל לגדול, טלמון החליטה לגייס את הכסף במימון המונים בהד-סטארט, היה באז, הבשורה התפשטה והשירים הגיעו לרדיו. "איך אפשר שלא להתאהב בך" כבש את הפלייליסט, וכשההופעות של ההרכב התחילו להתנגש עם אלה של רמי קליינשטיין, היא החליטה שאין ברירה אלא לוותר על הליווי וללכת פול-טיים על הקריירה שלה.

"המשכתי לנהל אותנו לבד, עד שגלעד אדמוני, שהיה המנהל של עברי לידר, ביקש מאיתנו להופיע ביריד שלו. שאלתי אם יוכל לשבת איתי אחרי ההופעה על ניהול ואסטרטגיה. רשמתי את כל מה שאמר במחברת. רוב האנשים שפוגשים אותו מבקשים שינהל אותם, אבל אני הרגשתי אז שאני עוד לא מוכנה למסור את זה למישהו אחר.

"אחרי שמילאתי את כל היעדים שהציב לי, ביקשתי שניפגש שוב, והוא נתן לי משוב אסטרטגי והשיחות שלנו דחפו אותו לתקופה של ייעוץ לאמנים. היה בינינו קשר חברי וכשהוצאנו את האלבום, כתבנו אותו ברשימת הקרדיטים, והוא נורא התרגש. למחרת הוא התקשר ואמר, בואו נעבוד יחד, ומאז אנחנו יחד. אני מקבלת את ההחלטות הסופיות, אבל העבודה היא לגמרי משותפת".

"תנו לנמנם" הוא הסינגל הראשון מהאלבום השלישי שלכם. אלבום? זה לא פאסה?
"להוציא סינגל זה כמו לפרסם פרק מתוך ספר. באלבום הזה יש שירים זוגיים של מתי ושלי, גם התחתנו השנה, אז זה סוג של סיכום תקופה מבחינתנו. האם זה הגיוני להדפיס את האלבום על פלסטיק? כלכלית לא בטוח. נוציא ויניל ודיסקים במהדורה מוגבלת כנראה".

מה עם פריצה לחו"ל? יש לכם חומרים באנגלית.
"זה להתחיל מהתחלה וצריך נורא לרצות את זה. בפנטזיה זה משהו שאני רוצה, אבל אני לא רואה את עצמי גרה בחו"ל".

"לא רציתי לפרסם בנק"

בינתיים, בארץ, הקהל מצביע באוזניים וברגליים ומחבק את "ג'יין בורדו", אפילו שחלק מהמבקרים פחות אוהבים את המתקתקות, קלילות היתר וחוסר העומק בטקסטים. טלמון לא מסתירה את העלבון, "אבל אני לא נותנת לזה להעסיק אותי. אם אתה לא לוקח את עצמך ברצינות, זה פחות פוגע. אני מרגישה שיש עומק בטקסטים שלי, ב'תנו לנמנם' אני צוחקת על עצמי, אבל מדברת על ההתמודדות הלא פשוטה עם העולם. אני לוקחת את עצמי מאוד ברצינות, עובדת על כל פסיק וצליל".

ולמרות הרצינות, כתבתם פרסומת לדיסקונט. זה לא משהו שבהחלט עוזר למצב את עצמכם גבוה כ"אמנים".
"פנו אליי שאלחין את הפרסומת. לא אני שרה, כי לא רציתי לפרסם בנק. התלבטתי. קול של בן אדם נכנס לך לזיכרון ולנפש והקול שלי מלווה אנשים בכל מיני רגעים בחיים שלהם. בסוף יצא שמיכל גבע, שהיא חברה, שרה בצבע שלי, אז חושבים שזאת אני, בלי שתוגמלתי על זה. לא נורא". 

דורון טלמון | אישי: 32, נשואה, מתגוררת בתל אביב | אקטואלי: בקרוב ייצא האלבום השלישי של "גיין בורדו". הופעות קרובות: ב־15.1 בזאפה ת"א, ב־31.1 בגבעת ברנר וב־8.2 בזאפה הרצליה