קיוויתי שהסטייליסטית תגיד שאני לבוש מושלם, זה לא קרה

הוחלט שעליי לעדכן את המלתחה, ולכן נשלחתי לסיבוב קניות עם סטייליסטית צמודה • בהתחלה עוד הבטתי במראה והבעתי את דעתי • אחר כך הבנתי שאני רק דופק את עצמי

איור: עומר הופמן
איור: עומר הופמן

דומה שלכל אחד מאיתנו יש איזו יכולת פלאית שמייחדת רק אותו, שלעיתים הוא משכלל אותה לדרגת אמנות ולעתים הוא אפילו הופך אותה לקרדום לחפור בו ומצליח להתפרנס ממנה. אחד מנגן מצוין, לאחרת יש קול שהוא מתת אל, לאחר יש חוש טכני טוב ולי, כך לפי יעלי, יש את היכולת להתלבש מכף רגל ועד ראש בשתי דקות ובחושך מוחלט.

אחרי שנים שבהן התגאיתי בתכונה המדהימה הזו שהיא מייחסת לי, תכונה שלא הובילה אותי לשום מקום, ביררתי עם יעלי למה בעצם היא מתכוונת, ואז היא הסבירה לי שלפי איך שאני יוצא לבוש מהבית בדרך כלל, עושה רושם שהתלבשתי מהר מאוד ובחושך מוחלט. ייתכן שאת התכונה הזו היא מייחסת לי בשל העובדה שבכל פעם שאנו מתארגנים ביחד ליציאה, אני מתארגן כהלכה ובזריזות ואז מוצא את עצמי ממתין לה ברכב כ-20 דקות בממוצע (במצטבר עד היום המתנתי לה, לפי חישוב לא מדויק, כשנה וארבעה חודשים). אבל ייתכן גם, בסבירות נמוכה מאוד, שהיא סבורה שאני לא יודע להתלבש ולהתאים בגדים.

נוכח משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות קם בי חשד קל, שמא עליי לשנות קמעה את המלתחה שלי. פתחתי את החלק הקטן שלי בחדר הארונות בפני יעלי ושאלתי אותה מה היא חושבת שאני צריך להשאיר. יעלי בתגובה שאלה אותי האם אני יודע מהו החלק היחיד בפרה שהארגנטינאים, חובבי הבשר, לא אוכלים. כשלא ידעתי, היא אמרה "את הפעמון", ובהשאלה מהבדיחה הזו היא המליצה לי להשאיר רק את הקולבים, כי בכל זאת, קצת חבל לזרוק אותם.

מאחר שאני תמיד שואל את עצמי בכל סיטואציה שנכפית עליי את השאלה "מה מצוין בזה?", מיד רווח לי ואמרתי ליעלי שנוכל לארגן את כל הבגדים בשקיות ולתרום אותם לנצרכים. אלא שיעלי, בתגובה מחזקת, אמרה שהנצרכים ממילא סובלים מספיק וחבל להוסיף ולהקשות עליהם, ובגדול, היא בספק אם יהיה להם שימוש גם שם.

במקום להיעלב, חיפשתי סטייליסטית לבגדי גברים וקבעתי איתה דייט בקניון איילון. היא נקבה מראש במחיר הבילוי המשותף שלנו, הסבירה שנתחיל בבית קפה, בשיעור איך להתלבש נכון ומשם נמשיך למסע קניות. שאלתי אותה איך נזהה אחד את השני והיא ענתה שלפי הבגדים. האמת, לאכזבתי, היא הייתה הראשונה לזהות אותי, והתקוות שלי - שהיא תסביר לי שלדעתה אני לבוש מושלם ונוכל לחסוך את החלק הזה של הכניסה לחנויות (שבגדול, הייתי מעדיף לעבור אותו בהרדמה מלאה) - התבדו.
הסטייליסטית שלפה דפי הסבר בליווי דוגמאות והסבירה לי מה לא נכון בכל פריט ופריט שלבשתי ומה לא נכון באי ההתאמה ביניהם (היא העירה לי שגם עדיף שהחגורה שלי תהיה ממוקמת דווקא מתחת לקו החזה שלי, יותר באזור המותן, ועוד הערות מיותרות אחרות).

אחרי שיחה ארוכה מדי ולא מובנת שכללה הסברים מורכבים על התאמת צבעים על הקשר בין צבע נעליים לחגורה ולשעון, היא ביררה אם יש לי שעון. הצצתי בנייד ואמרתי לה שנותרו לנו עוד שלוש שעות וחצי, ובתגובה היא הסבירה ששעון הוא פריט אופנה מתקדם וניתן דווקא למצוא שעונים מדהימים במחיר גבוה מאוד. אמרתי לה שבמחיר הזה אני יכול לשכור פועל רומני לתקופה של שנתיים, כזה שילך אחריי לכל מקום ויגיד לי כל הזמן מה השעה, והיא מצדה הבינה שטרם בשלה העת להתפרע כל-כך.

ואז התרשמתי שהיא מנסה ללכת על יותר אינטימיות בינינו, והיא שאלה אותי אם יש לי קרדיגן. האמת, השאלה הזו תפסה אותי מעט לא מוכן. הייתי משוכנע שקרדיגן זה איבר נשי אינטימי וחשתי שהיא מוסיפה במסע ההנמכה שלי ושאלתי אותה בהתרסה אם לה יש קרדיגן. היא הסבירה לי שקרדיגן הוא דווקא מעין סריג צמר ששמים מעל החולצה (בקיצור, פריט חסר שימוש) ובהמשך רכשנו שלושה כאלה.

בשלב מסוים, היא התעקשה שנפסיק את הפגישה בבית הקפה וממש נצא לחנויות. בגדול, בפעמים הבודדות שליעלי לא היה איפה להניח אותי והסתובבנו ביחד בחנויות בגדים, החנויות שהכי מצאו חן בעיניי היו כאלה שיש בהן כיסא. שאלתי את הסטייליסטית שלי אם יש בקניון חנויות כאלה. היא הבהירה לי שאני הולך לתת עבודה, אבל הבטיחה שתוך ארבע שעות זה יעבור. הייתי בהלם על בזבוז הזמן הזה (בארבע שעות אני יכול לרוץ מרתון) ושאלתי אם נוכח העובדה ששילמתי לה כל מה שביקשה, אפשר לקצר את הזמן, אבל היא עמדה על שלה.

כך יצא שבמשך ארבע שעות רצתי איתה מחנות לחנות, ודגמנתי בפניה מכנסיים, חולצות, ז'קטים, קרדיגנים, חגורות ונעליים. בשעתיים הראשונות הבטתי במראה על כל בגד חדש שלבשתי והבעתי את דעתי אם הוא מוצא חן בעיניי או לא. רק כעבור שעתיים הבנתי שאני דופק את עצמי ואם אני מסרב לבגד מסוים, אני גם מעליב אותה וגם גורם להארכה של זמן המדידות. בשעה השלישית והרביעית איבדתי לחלוטין את כוח ההתנגדות שלי, ויתרתי מראש על ההסתכלות המיותרת במראה ובהרמוניה מלאה עם המוכרים בכל חנות אמרתי לה "זה מדהים, זה בדיוק אני וזה יושב עליי בול".

בכל חנות היא הקפידה שיעשו לי גם כרטיס מועדון. בדרך החוצה שאלתי אותה מה זה ייתן לי והיא הסבירה לי שצברתי נקודות ובפעם הבאה שארכוש בגדים בחנויות הללו אקבל הנחות. ניסיתי לברר איתה איזו סיבה תהיה לי, אי פעם, לבוא שוב לחנויות הללו, שהרי כבר קנינו את הבגדים, והיא הסבירה לי שכל הכמות הזו, שהתקשיתי לגרור (זה גם עושה סימנים כחולים באצבעות) זה עד לסוף החורף, ולקראת הקיץ כדאי שנתארגן ביחד. כשהיא ראתה את ההלם על פניי, היא הסבירה שבפעם הבאה זה יהיה מהיר יותר כי נוכל לדלג על הפגישה בבית הקפה.

יצאתי מהקניון באור לילה, גורר את מה שנותר מכרטיס האשראי שלי, כשאני חש כמו חסר בית, לבוש בבלויי הסחבות המקוריות הישנות שלי ונגרר עם מלא שקיות. העמסתי את הכול לרכב, ומשם נסעתי הביתה להשלים שנות שינה. שם חיכתה אשתי האוהבת, ערנית מתמיד, מלאת שמחת חיים לא אופיינית לגילה ולרוח התקופה, כולה עוטה שמחה לאיד, ורק ביקשה שאמדוד בפניה את כל הבגדים החדשים שלי. פה נשברתי.