העליון בקביעה עקרונית: הסדר פשרה המוגש לאישור ומותנה בקבלת החזר אגרה הוא הסדר בלתי ראוי

בפסק הדין סולל העליון את הדרך למדינה לשמור על קופתה, וקובע: המדינה היא בעלת עניין בבקשות להחזר אגרה בשיקול-דעת • לפי פסק הדין: על ביהמ"ש להודיע לצדדים כי עליהם לבחור בין שתי חלופות: חזרה מהתניה של הסדר הפשרה באישור החזר אגרה - או חזרה מהבקשה לאישור הסדר הפשרה

השופט עופר גרוסקופף / צילום: שלומי יוסף
השופט עופר גרוסקופף / צילום: שלומי יוסף

פסק דין של בית המשפט העליון שניתן השבוע (ב') קיבל את עמדתה העקרונית של פרקליטות המדינה, אשר סברה כי הסדר פשרה בין צדדים המוגש לאישור בית המשפט ומותנה בקבלת פטור מתשלום אגרה או החזר אגרה הוא הסדר בלתי ראוי, שאין מקום להגשתו, ובית המשפט אינו רשאי לאמץ אותו.

בפסק הדין שניתן פה-אחד נקבע כי "הסדר פשרה מותנה הופך את בית המשפט לחלק מהסדר פשרה ועלול ליצור את הרושם לפיו על-מנת שהפשרה תצא מן הכוח אל הפועל, בית המשפט נדרש לרדת לזירה ו'לתרום את חלקו' - לכך לא ניתן כמובן להסכים".

פסק הדין העקרוני ניתן במסגרת שלהי הליך פירוק שהתנהל בבית משפט המחוזי בתל-אביב בין המפרקים של חברת קווי אשראי לישראל, שירותים פיננסיים משלימים בע"מ, לבין 42 נתבעים. וזאת בין השאר בטענות שונות הנוגעות להתנהלותם של הנתבעים עובר לכניסת קווי אשראי להליכי פירוק.

סכום התביעה הועמד על 500 מיליון שקל, וכנגזר מסכום זה עמדה אגרת בית המשפט בהליך על סכום של כ-12 מיליון שקל. מתוך סכום האגרה שולמו על-ידי מפרקי החברה 320 אלף שקל כמקדמה, בהתאם להסדר שהושג בהסכמת המדינה במסגרת בקשה לפטור מאגרה. ברבות השנים הושגו הסכמי פשרה עם חלק מהנתבעים, ואולם התביעה המשיכה להתנהל ביחס ליתרת הנתבעים.

בנובמבר 2015, במסגרת הליך גישור שהתנהל לפני המגשר עו"ד עמוס גבריאלי, הגיעו התובעים ויתרת הנתבעים להסדר גישור, שבעקבותיו הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לדחיית התביעה.

כחלק מתנאי ההסדר, הצדדים להסדר התנו את כניסתו לתוקף בקבלת פטור והחזר אגרת בית המשפט בסך כולל של כ-12 מיליון שקל (בפועל כזכור הופקדו רק 320 אלף שקל) מכוח תקנה 6(ד) לתקנות האגרות ("בקשה להחזר אגרה בשיקול-דעת"). השופטת אסתר נחליאלי-חיאט מבית המשפט המחוזי קיבלה את הסדר הפשרה והורתה על החזר האגרה שהופקד בפועל.

המתח בין עידוד פשרות לבין הרתעה מבזבוז משאבים שיפוטיים

המדינה, שלא הייתה צד להליך העיקרי, לא השלימה עם פסיקת בית המשפט המחוזי והגישה תחילה בקשה לביטול פסק דין במעמד צד אחד. משנדחתה הבקשה, הגישה המדינה ערעור לעליון, וזאת לאור חששה מהקושי העקרוני שהיא רואה במתן החזר אגרה בשיקול-דעת כאשר הוגש הסדר פשרה מותנה.

בערעור טענה המדינה כי החזר אגרה בנסיבות שבהן מוגש הסדר מותנה, אשר תוקפו ישתכלל רק לאחר קבלת פטור והחזר אגרות מבית המשפט - מנוגד לפרשנות נכונה של תקנות בתי המשפט (אגרות) ולמדיניות משפטית ראויה, המבטיחה לשופט שיקול-דעת שיפוטי עצמאי ומונעת את כבילתו על-ידי הכתבות "מלמעלה" הנוטלות הלכה למעשה מבית המשפט את שיקול-דעתו.

בפסק הדין קיבל שופט העליון עופר גרוסקופף, בהסכמת השופטים מני מזוז ויוסף אלרון, את עמדת המדינה, בקובעו כי הסדר פשרה מותנה הוא הסדר בלתי ראוי ופסול הנוגד את תקנת הציבור.

בית המשפט סיכם את הכרעתו ביחס ל-4 נקודות עקרוניות שעלו בפסק הדין: ראשית, המדינה היא בעלת עניין בבקשה להחזר אגרה, ועל כן באפשרותה להגיש עמדה לגביה או להצטרף להליך; ו"מן הראוי שבבקשות החזר אגרה בשיקול-דעת המעוררות סוגיות בעלות אופי עקרוני או בעלות השלכות רוחב, ובנסיבות נוספות המצדיקות זאת, כגון שמדובר בהחזר סכומי אגרה משמעותיים במיוחד, ישקול בית המשפט את צירוף המדינה לבקשה מיוזמתו".

שנית, נסללה הדרך בה תוכל המדינה להשיג על החלטה בבקשה להחזר שיקול-דעת. לפי העליון, למדינה עומדת זכות להגיש ערעור, וזאת בין אם הייתה צד להליך בערכאה הדיונית ובין אם לאו.

עוד נקודה עקרונית אליה נדרש בית המשפט (השלישית במספר), היא שאלת סמכותו של בית המשפט לפסוק החזר אגרה חלקי. בהקשר זה קבע השופט גרוסקופף כי בית משפט מוסמך לפסוק לצדדים החזר אגרה חלקי. עוד קבע העליון כי על בית המשפט לעשות שימוש סמכות זו במיוחד כשהוא נדרש "לאזן בין השאיפה לעודד פשרות לבין הצורך להרתיע מפני בזבוז משאבים שיפוטיים שלא לצורך".

הנקודה הרביעית אליה התייחס בית המשפט היא כאמור נושא הסדר פשרה המותנה בהחזר אגרה. בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי הסכם פשרה המוגש לבית המשפט בנסיבות בהן לא עומדת לצדדים להליך הזכות להחזר אגרה בזכות (סעיף 6(ב) לתקנות האגרות), אינו יכול להיות מותנה בכך שבית המשפט יאשר החזר אגרה בשיקול-דעת, בהתאם לתקנה 6(ד) לתקנות האגרות.

בית המשפט הוסיף, כטעם להחלטתו, כי "קיים חשש כי אם תיפתח הדלת להסדרי פשרה מותנים, הם יהפכו לחזון נפרץ, באופן העלול להפוך את שיקול-הדעת השיפוטי במסגרת תקנה 6(ד) לתקנות האגרות לאות מתה, ולפגוע בתמריצים של הצדדים להתפשר בשלבים מוקדמים יותר של ההליך, על-מנת להבטיח לעצמם החזר אגרה". לדבריהם, "ככל שהסכם הפשרה יוצר התניה שכזו, הרי שהוא הסדר פסול בהיותו נוגד את תקנת הציבור".

במקרה כזה חידדו שופטי העליון והבהירו כי במקרה של הסדר פשרה מותנה, בית המשפט אינו רשאי לדון בהסכם מסוג זה, ועליו להודיע לצדדים כי עליהם לבחור בין שתי חלופות: חזרה מהתניה של הסדר הפשרה באישור החזר אגרה - או חזרה מהבקשה לאישור הסדר הפשרה.

ביחס לתיק הספציפי של קווי אשראי, ובשל נסיבותיו הייחודיות, קיבלה המדינה את המלצת בית המשפט העליון שלא לעמוד על הערעור ביחס להחלטה לאשר החזר ופטור מאגרה במקרה זה, תוך שיינתן פסק דין כאמור המתייחס למספר שאלות עקרוניות שהתעוררו בערעור.

את המדינה ייצגה בהליך עו"ד חגית שפיצר מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. את קווי אשראי לישראל ייצגו עורכי הדין אלעד אלעזר וליאור דלה טורה (ע"א 5120/16).

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988