"התייעצתי אם יש דרך להכין את התא המשפחתי לפרידה בגלל מוות שהוא תוצאה מבחירה שלי"

היא נכנסת למדינות אויב ומסכנת את חייה כדי להציל אוכלוסיות נרדפות באזורים מוכי אסון • לרוב אין להם מושג מי האישה המסתורית שבזכותה נותרו בחיים • עכשיו מספרת גל לוסקי בראיון מיוחד ל"ליידי גלובס" למה היא לא מסוגלת ללכת הביתה לילדים כשהיא חוזרת ממבצעי סיוע

גל לוסקי / צילום: איליה מלניקוב
גל לוסקי / צילום: איליה מלניקוב

על קיר הכניסה למשרד של גל לוסקי בת"א מודבקת מפת עולם מגזירי טפטים פרחוניים, בטקסטורות משתנות ובצבעים שמחים. על הקיר המרכזי מתנוססות תמונות של נשים וילדים ממוסגרות בצבעים רכים ובהירים של ורוד, תכלת וירקרק. שום פרט באזור לא מסגיר שעל המפה הצבעונית מסמנת לוסקי רק אזורים מוכי סכסוך ואסון, ואת הצלקות והסבל האנושי שנושאים על גופם הצנום המצולמים - שורדי אזורים אלה.

"היו פעמים שחזרתי ממבצעי סיוע ולא הייתי מסוגלת ללכת הביתה. הייתי מוצפת רגשית וידעתי שאני לא יכולה לחזור מיידית לשגרה. במקום לרוץ חזרה למשפחה, לקחתי צימר בגולן לכמה ימים. צפיתי משם על הבית שלי מרחוק, עיכלתי את החוויה לבדי עד שהתאפשר לי לחזור לחיי השגרה", מספרת לוסקי בראיון ל"ליידי גלובס".
ב-2005 היא הקימה את IFA) Israeli Flying Aid), ארגון ישראלי ללא מטרות רווח, ומאז כבר עמדה בראש משלחות הצלה לאזורים רבים ובהם סרי לנקה, שספגה את מכת הצונאמי, פקיסטאן, אינדונזיה, עירק, קשמיר, דרפור, סודן ועוד. היא חוצה גבולות למדינות אויב לא דמוקרטיות במצבי סכסוך, כדי לסייע לאוכלוסייה אזרחית קורסת, תוך סיכון חייה.

את לא פוחדת למות?
"ברור, אני מתה מפחד. זו חרדה קיומית שמציפה פחד משתק. קשה להחזיק סיפור כיסוי לאורך זמן, אין איך להעריך אם הצוות נשרף או לא, וקשה לתרגל מצבי סטרס קיצוניים בבית. ומי מבטיח שמישהו מהמקומיים שעובדים איתנו ושותף לסוד לא יהפוך מחר לסחיט ויסגיר אותנו בתמורה למישהו או משהו שיקר לו יותר. לתרחישי הזוועה אין סוף, ואם הייתי מתמקדת בהם, לא הייתי יוצאת מהבית.

"ההבנה שבאזורי לחימה ההפגזות לא עושות הבחנה בין לוחמים לאזרחים או אנשי סיוע, גם היא מקשה. הצוות שלי מורכב כולו ממתנדבים שבזמן קצרצר עזבו בית, עבודה ומשפחה עבור המשימה וביטחונם מדיר שינה מעיניי. אנחנו מסייעים לאוכלוסיות שאילו היו יודעות את מוצאנו האמיתי, כנראה לא היינו כאן היום".

ומה עם ילדייך? אמא שלהם יוצאת למשימות בידיעה שהיא עלולה לא לחזור.
"לאורך השנים התייעצתי עם עשרות אנשים אם יש דרך להכין את התא המשפחתי לפרידה כזאת, שיכולה להתרחש בפתאומיות. הרי לא מדובר, חלילה, בפרידה בגלל מוות בלתי צפוי או רגיל, אלא בפרידה בגלל מוות שהוא תוצאה של בחירה שלי. עברתי עם זה שלבים לא פשוטים לאורך השנים, אבל בסופו של דבר הבנתי שהחרדה האמיתית והגדולה ביותר שלי אינה אובדן חיי הפיזיים, אלא הסכנה של לחיות את יתרתם ללא חמלה".

גל לוסקי פליטים סורים / צילום: רויטרס
 גל לוסקי פליטים סורים / צילום: רויטרס

נולדו בצד הלא נכון

לארגון של לוסקי שני יעדים עיקריים: האחד, העברת סיוע מציל חיים לאוכלוסיות במדינות שלהן אין קשר דיפלומטי עם ישראל, והשני מתמקד באוכלוסיות במדינות האוסרות על הכנסת סיוע מציל חיים לתחומן בעקבות אסונות או במהלך סכסוכים. במדינות אלה הריבון במדינה משתמש באסון שהתרחש ככלי למניעת טיפול רפואי, הרעבה מכוונת ועוד.

להקים ארגון שעוסק בהצלת חיים ולעמוד בראשו לא היה משהו שתכננה מראש. "בצעירותי הייתי בטוחה שעמותות חופשיות לטוס ולסייע איפה שבאמת צריך. גיליתי ש-99% מהן פועלות איפה שקל ונוח, ומותר על פי החוק הבינלאומי. בפועל, נותרים קהלים רבים לא מטופלים הסובלים ממניעת סיוע במזיד".

ואז הגיע רגע אחד, שגרם לך להקים בעצמך את הארגון שלך.
"פרק 7 במועצת הביטחון של האו"ם קובע שההחלטה האם להכניס סיוע הומניטרי לתחומי מדינת אסון או סכסוך, תלויה בריבון השולט. לא יכולתי להישאר אדישה להבנה כי הריבון רשאי להפוך אסון לנשק להשמדה המונית, של ילדים ונשים שכל חטאם הוא שנולדו בצד הלא נכון של המפה הפוליטית במדינתם. כך החלטתי להקים את IFA.
"בסוריה הריבון זה אסד. אז איזו סיבה יש לו להסכים שייכנס סיוע הומניטרי ויגיע לאופוזיציה? כל מה שהוא היה צריך זה להגיד 'תודה רבה, סוריה מסתדרת לבד, היא לא צריכה עזרה’. גרוע מזה, כשאסד כבר הסכים לסיוע הומניטרי, האו"ם היה מחויב להעביר את כולו לידיו בלבד, כי הוא, הרי, הריבון. את ואני, באמצעות דמי החברות השנתיים שלנו באו"ם שמגיע מתקציב מדינת ישראל, מימנו העברת סיוע הומניטרי לאסד. לכולנו יש דם על הידיים!

"חייבים להילחם ולפוצץ אחת ולתמיד את הצביעות הזאת. סיוע הומניטרי מציל חיים חייב להיכנס לפי תמונת נפגעים ונזק ולא לפי - 'אני שולט, רק אני מקבל את הסיוע, אני מחלק אותו רק למי שתומך בי'.

"זה קורה פעם אחר פעם, ולא רק בסוריה. בפקיסטן, למשל, למה נשים וילדים של לוחמי החופש/מורדים הקשמירים צריכות לקפוא למוות אחרי רעידת אדמה במינוס 12 מעלות? וגם הטאמילים בסרילנקה אחרי הצונאמי, ועוד. לריבון יש מנדט מלא מהאו"ם להרעיב את אזרחיו למוות, למנוע גישה למים נקיים או טיפול רפואי בעקבות אסונות טבע, בלי גינוי אחד במועצה לזכויות אדם באו"ם. העולם שותק".

בשנים האחרונות לוסקי לא נדרשה לטוס שעות ארוכות ולחצות יבשות כדי להציל חיים. אחד האסונות האנושיים הגדולים בעולם, שגורם לסבל בלתי נתפס של אוכלוסייה אזרחית חפה מפשע, מתרחש ממש מתחת לאף שלנו, על אדמת סוריה.

מה המצב עכשיו בסוריה?
"יש שם שלוש מלחמות עיקריות המתקיימות בו זמנית: אחת, מיעוט ששולט ברוב - 10% עלוויים ששולטים בקהילה של 80% סונים. השנייה, מלחמת דת - הניסיון השיעי-איראני להשתלט על העולם הסוני בפרט, והאסלמי בכלל; השלישית הינה מלחמה גושית מעצמתית - ארה"ב, שבחרה להיות 'נפקדת נוכחת’ בה, ופוטין, שניצח אותה מראש".
מצב מורכב.

"במלחמות האלה אין טובים ורעים - יש רעים ורעים מאוד, ומאבק אינטרסים אינסופי. ארה"ב שנקטה במדיניות 'אי ההתערבות על פני השטח' התערבה רק אחרי שלוחם דאע"ש ממוצא בריטי שחט לעיני המצלמות אמריקאי על אדמת סוריה. אגב, אם נבדוק מספרית, חשוב לדעת שבהפגזות מתוזמנות מהאוויר פוטין רצח יותר אזרחים חפים שפשע מאשר דאעש עצמו.

"סוריה התחילה את המלחמה הזאת עם אוכלוסייה של 22 מיליון איש, והיום יש בה 13 מיליון. להערכת ארגוני האופוזיציה, נהרגו כ-900 אלף איש. האו"ם פשוט הפסיק לספור כשהגיעו לחצי מיליון, או אפילו פחות".

איך התמודדת עם המחשבות האלה כשחזרת הביתה, אחרי פעילות?
"קמתי בבוקר, הערתי את בני, הגשתי לו את הקורנפלקס בדיוק איך שהוא אוהב, עשיתי לו סנדוויץ’ מפנק, לקחתי אותו לבית הספר והמשכתי לדרכי, ל’חיי האחרים’, במציאות שהיא 180 מעלות מחיי שלי. גומרת אותי ההבנה שלאמא בסוריה אין את האפשרות הבסיסית לספק לבנה שלוש ארוחות ביום, לדאוג שיהיה לבוש היטב בחורף או לשלוח אותו לבית הספר ולדעת שהוא יחזור משם בחיים.

"אנחנו יוצאים וחוזרים הביתה, יושבים שוב בחיק המשפחה, מדליקים טלוויזיה ורואים את הדיווחים על סוריה בחדשות. את מסוגלת להבין מה הראש שלי עובר? הנשמה מתפוצצת והדחף הראשוני הוא נקמה באלה המעוללים את הזוועה הזו לילדים של עצמם. אבל הכעס הופך לחמלה, שמניעה לפעולה נחושה להצלת חפים מפשע.
"כל חזרה הביתה מלווה בתסכול על זה שעזבנו את השטח, כי נגמר לנו הזמן או הכסף. קשה לחמוק מהתחושה שלמרות שמדובר במיליוני דולרים, זו עדיין טיפה בים. אנחנו מתמקדים במה שטרם הספקנו לבצע, ולצערי אפילו לא נשענים אחורה לשנייה אחת ומתרפקים על משימה מוצלחת.

"אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, אמנם מאוד קרובים גיאוגרפית, אך רחוקים מלהבין את הדרמה האנושית שמתרחשת שם על גבם של מיליונים. חלק מזה, כנראה, קשור בכך שלא סיימנו לחיות את החרדות שלנו ממלחמות עבר עם הסורים. בזיכרון הקולקטיבי שלנו אנחנו עדיין שם".

מה אנחנו לא רואים?
"אנחנו לא רואים משפחות שלמות שכוח לוחם נכנס אליהן הביתה, פורץ את הדלת ומחרים את כל מה שיכול לספק את המלחמה; מזון, ציוד, מזרנים, שמיכות, והן לא יכולות למחות כי התנגדות יכולה לסיים את חייהן. יש מקרי אונס מזעזעים - אונס הוא נשק במלחמה הזו, ובהרבה אחרות. כדי להגביר את האפקטיביות שלו, הוא גם צריך להיראות. לאו דווקא להיעשות בפרהסיה, אלא להשאיר סימנים על הגוף של האישה, כאלה שהיא לא תוכל להעלים. לא מבעלה, לא מהילדים ולא מהמשפחה.

"ברוב המקרים, אישה שנאנסת נחשבת טמאה ומגורשת. אם בעלה נלחם בצד השני של המדינה והיא גרה עם משפחתו, היא מגורשת מיידית. ילדיה נשארים בחזקת משפחת הבעל, ונאסר עליה לראותם לנצח. אם תנסה ליצור איתם קשר - היא תירצח. לאן היא תלך בלי כסף, בלי בית? ממה היא תחיה, מה היא תאכל, איפה היא תישן? אפילו להיכנס למסגד ולהתפלל לאותו אלוהים שהיא התפללה אליו דקה קודם, אסור לה. היא נחשבת זונה, מותרת לכל גבר.

"גם אלמנות שסירבו להתחתן מחדש מגורשות. נמנעת מהן הכניסה למסגדים, שבהם, במטרה להקנות עוד כוח לאסלאם הקיצוני, מחולק רוב הסיוע ההומניטרי בסוריה. אנשים עומדים שעות בתור לחלוקה, ובזמן הזה שומעים דרשות וטוחנים להם את הראש. מגיעה לשם אישה כזו - אלמנה, לא פעם עם הילדים שלה, ואנשים שמזהים אותה מקללים במקרה הטוב, וברע גם זורקים עליה חפצים. היא נעלבת, פורצת בבכי ונעלמת מהתור בלי לקחת אספקה. הפעלנו צוות שלם שתפקידו לאתר את הנשים האלה ולקחת להן אספקה בצורה מוצנעת ומבלי שאף אחד ידע. כארגון ישראלי, חילוני, ציוני ובלתי מתנצל - התעקשנו לחלק סיוע הומניטרי במקומות אזרחיים בלבד - בתי ספר ומרכזים רפואיים או מאפיות ישנות. מקומות שנגישים לכלל האוכלוסיות, תוך מיקוד בנשים האלה".

מה גורל תינוקות שנולדו כתוצאה מאונס?
"נורא. כ-5% מהנאנסות נכנסות להריון. רובן עוטפות את התינוק, שמות אותו בקופסת קרטון עם נייר כסף כדי לשמור על חום הגוף שלו, ובהיעדר מנגנון מוניציפלי מתפקד, מניחות אותו בדלת המפקדה הקרובה. ומה קצין יכול לעשות עם תינוק בן יומו במדינה שאין בה מוסדות רווחה? חלק מהתינוקות שנולדו לאמהות קטינות מושלכים לפחי האשפה על מנת להצניע את הבושה. כ-30% מהם נחנקים ע"י היולדת, טרם ההנקה הראשונה.

מה קורה הומניטרית בעזה, לתפיסתך?
"בעזה אין קשר בין מה שנכנס לבין מה שמחולק. הריבון הוא החמאס. את האספקה ההומניטרית הוא מחזיק בידיים שלו. אונר"א, סוכנות פליטים של האו"ם שהוקמה אחר כבוד עבור פליטים פלסטינים בלבד, היא הממונה על חלוקתו. את אונר"א מזמן צריך היה לפרק, בעיקר למען הקהל הפלסטיני שאותו היא אמורה לשרת. המועסקים שם הם פלסטינים מקומיים שהחיים שלהם ושל משפחותיהם נמצאים בידי חמאס. מה קורה כשחמאס רוצה לייצר 'תמונות מצוקה וחוסר' בעזה, כחלק מפרופגנדה בזויה נגד ישראל, ומורה לאונר"א לחדול מחלוקות? איך אפשר לצפות מעזתיים עובדי אונר"א לעשות את עבודתם נאמנה, כשחיי משפחתם בסכנה? היו כמה גיבורים כאלה שניסו, ונורו בברכיהם לעיני כל. מאוד ברור היה להם שהכדור הבא יכוון למישהו מבני משפחתם. כולם יודעים ושותקים.

"כשהאו"ם אומר שמטריד אותו המצב ההומניטרי בעזה, זו צביעות. אם הוא היה מוטרד, הוא היה מפרק את אונר"א ומביא כוח חיצוני שאף אחד לא היה מעז לשים עליו אצבע, ממש כמו שיש בכל יתר מדינות העולם. ביום שמישהו יוכל לערוב לכך שסיוע הומניטרי שלנו יגיע לידיהם של הנזקקים עצמם, מבלי להוות כלי מניפולציה בידי חמאס נגד המדינה שלי, אקים מחסן ליד מחסום ארז".

אתם פועלים גם בגבולות ישראל?
"בוודאי. מבחינתנו התנדבות בארץ היא חובה אזרחית, כשבחו"ל זאת בחירה, וזאת הבחירה שלנו. נתינה היא דרך חיים ולא משהו חד פעמי על ציר הזמן. כולנו מתנדבים כשיש מצב קיצון בארץ - ממבצעים צבאיים ועד שריפות. המתנדבים שלנו נבחרים על בסיס התנדבויות ארוכות שנים שהם עושים בישראל".

גל לוסקי / צילום: איליה מלניקוב
 גל לוסקי / צילום: איליה מלניקוב

שגרה היא עוול

לוסקי (51) נשואה, ואמא של בר (21) ותום 3.5, שנולד אחרי 10 שנים של ניסיונות להרות. היא מחלקת את חייה בין חוקוק, קיבוץ הולדתה, לתל-אביב, העיר שבה נמצא המשרד שלה. "תום לומד בשני גנים, בתל-אביב ובחוקוק. בקיבוץ ביקרו אותי על זה. אמרו לי: 'אי אפשר לעשות את זה לילד. הוא צריך שגרה’. עניתי שעם כל הכבוד לתיאוריות החינוכיות למיניהן, אני חושבת הפוך. מסגרת היא קריטית, אבל שגרה היא גורם הפוגע בכושר ההסתגלות של הילד, ומתוקף כך בחוסנו הרגשי".

נקודת מפנה משמעותית בחיה של לוסקי, שמאוחר יותר לא רק עיצבה את האדם שהיא, אלא גם הכתיבה את מסלול חייה, היא הפציעה של אחיה היחידי ירון בלבנון, בקיץ 1992. "אחרי שאחי נפצע הרגשתי שיש לי שתי אופציות - לבלות את חיי בלנקום באלה שפגעו בו, לכעוס על העולם ולהפוך לקיצונית, או לחמול ולראות את הפריבילגיה שהייתה לנו בכך שנולדנו במדינה חזקה ומפותחת, עם תשתיות רפואיות שאין שני להן במזרח התיכון.

"ירון פונה במסוק ולא היטלטל חצי יום בשיירה קרקעית, הוא טופל על ידי רופאים מדהימים שנרתמו באופן מלא להחלמתו. עם כל הכאב והחשש לבריאותו, הרגשתי מבורכת על זה שנולדתי דווקא פה ולא בשום מקום אחר בעולם. יצאתי מבית החולים עם ההחלטה שאני רוצה להיות שם עבור אנשים שבורכו הרבה פחות ממני. ארזתי תיק ונסעתי לרואנדה".

המסלול המתוכנן שדמיינה היה 'רגיל’ - לימודים, עבודה, בית, ילדים, ונסיעות לסיוע במקומות נידחים מדי פעם, על הדרך. זה לא עבד לה. כי כמו שנדרשה להרחיק עד קצה הסבל האנושי ולחצות גבולות ויבשות כדי להעניק חמלה, כך לא יכלה להסתפק בלתת סיוע מציל חיים רק מדי פעם, כשמתאפשר ונוח.

"לא שלטתי בצורך הזה, זה היה חזק ממני. אבל נדרשתי לעמוד באומץ מול החברה שראתה את זה בעין עקומה ושפטה לא רק את נתיב החיים שבחרתי, אלא גם את האמהות שלי. אפילו הקרובים לי ביותר אמרו 'מה שאת עושה זה רק לכאלה שיש להן בעל עשיר או שבאו מבית עם כסף ויש להן הרבה זמן פנוי’. אמרתי להם: 'באמת? אם הילד או הנכד שלכם נמצא עכשיו חמישה מטר מתחת להריסות והקרובים של היחידה שיכולה לחלצו היו מדברים כמותכם? אז בגלל שזה לא הילד/הנכד שלך, אלא של מישהו אחר, זה בסדר שאני אשאר בבית?'".

לא להיות רק אורחים לרגע

לוסקי מיומנת בלהפוך את הכאב לפעילות משנה מציאות. כשהיא נתקלה שוב ושוב בגורלם הכאוב של תינוקות רכים, החליטה לעשות מעשה. "במבצעים שלנו במדינות מוסלמיות לא מפסיקה לייסר אותנו העובדה הידועה אך למעט - אימוץ באסלאם אסור. מבחינתם, אימוץ ילד זו עבירה על חוקי הדת, ומצד שני החוק הבינלאומי קובע כי על המאמץ והמאומץ להיות בני אותה דת. אז אם למוסלמי אסור לאמץ ילד מוסלמי, ולאחרים אסור - מה קורה? יש מיליוני ילדים במצב הזה".

בימים אלה היא וצוותה עמלים על פרויקט חדש - הקמת בית יתומים המיועד בדיוק לילדים אלה, במדינה מוסלמית שעמה אין לישראל קשרים דיפלומטיים.

"רגעי העזיבה של אזורים מוכי אסון נחרטים עמוקות בלב שלנו, ואת עיני הילדים הדומעות כולנו מתקשים לשכוח. כמהנו לפרויקט שבו לא נהיה אורחים לרגע על ציר חיי הקורבנות, אלא נהווה משענת רציפה ויציבה, נראה אותם גדלים, בוגרים, מתחזקים ומשגשגים. לקחנו החלטה אסטרטגית ארגונית לקיים פרויקט המשכי המתמקד באוכלוסייה הכי פגיעה בכל חברה אזרחית - תינוקות יתומים. במדינה הזו, מספרי התינוקות הנטושים בשנה נע סביב ה-30 אלף".

מה מוביל למצב הזה?
"ילדות ונשים לא מתלוננות על אונס במשפחה או מחוצה לה על מנת לא להפוך לפסולות חיתון ולהטיל כלון על המשפחה, וכפועל יוצא מכך אין ענישה על אונס ואין הרתעה. נשים לא נשואות (בכללן נאנסות) היולדות בבתי חולים ממשלתיים נלקחות לכלא לשלושה חודשים ומופרדות מתינוקן הרך. בשל הרתיעה ממאסר נערות ונשים רבות שמגלות שהן בהריון, מרחיקות ללדת בקהילות זרות, ומסרבות ללדת בבתי חולים מסודרים. בשל היעדר מעקב הריון מסודר או ידיעה על מנח העובר, הן נכנסות ללידות מורכבות בתנאים לא ראויים, מאבדות את חייהן או גורמות נזק בלתי הפיך ונכויות קשות לתינוקן. היעדר אימוץ בשל מגבלות דת גורם לתינוקות רכים אלה לגדול לנצח בלי זוג הורים מחבק".

נשמע כמו פרויקט שימשוך מתנדבים רבים.
"זה יאפשר למתנדבים ישראלים ויהודים מכל העולם להתנדב לתקופות משתנות, בנוחות יחסית".

יש טענות על חלק ממסגרות ההתנדבות באפריקה - מתנדבים מכל העולם מגיעים לשם, מקימים בתי ספר ופרויקטים, בזמן שהמקומיים צופים מהצד, במקום לעבוד בתשלום בחלק מהתפקידים שהמתנדבים מבצעים ולהרוויח כסף.
"אנחנו ממש לא עובדים ככה. אנחנו מבוססים על מקומיים. בפרויקט הזה יועסקו בצורה קבועה כ-80 מקומיים. אנחנו לא מנתקים את הילדים מהמורשת המקומית ומהסביבה שלהם. אנחנו מסייעים להם לסייע לעצמם. בגבולות בית היתומים יוקמו פרויקטים שיאפשרו לו להיות עצמאי פיננסית. הצוות המקומי והילדים שיתבגרו, יוכלו לממן את הפעילות הזו. הפרויקט הזה ייקרא 'קיבוץ'. זה די דומה ללינה המשותפת שאני גדלתי בה. יהיו להם את הידע וההבנה שגם אם הם לא נולדו למשפחה אורגנית - הם חולקים הכול. אלה ילדים שגדלים עם עוד 100 אחים במסגרת הזו.

"המקומיים בכפרי הסביבה מאוד רוצים בזה. היום הילדים שלהם צריכים ללכת חמישה ק"מ ברגל עד בית הספר, וילדה שמקבלת מחזור לא יכולה לצאת מהבית. זה נותן להם תקווה שיהיה אחרת, שהחינוך יהיה טוב יותר, ושהרמה של התשתיות תשתפר. הילדות שיהיו אצלנו הן המנהיגות הבאות של המדינה הזו. הן יעבדו במה שהן רוצות לעשות".

יש כאן אלמנט חינוכי גם עבור ילדים שיכולים להתנדב שם בטיול עם המשפחה.
"בהחלט. אני חושבת שמשרד החינוך צריך לאפשר לילדים בגיל תיכון לבחור אם לנסוע לפעילויות ההנצחה בפולין או להתנדבות בבית היתומים למשך שבועיים. ללכת לעזור לילדים יתומים שעולמם חרב עליהם - זה לא פחות חשוב מלטוס לפולין. אפשר ללמוד על השואה בבית הספר, ועדיין לבחור בשליחות פרואקטיבית. גם לא לכל הילדים המשלחות לגטאות מתאימות מבחינה רגשית. אפשר לתת להם לבחור לעשות משהו אחר, גם הוא בעל משמעות".

מה החשיבות של מסגרת חינוכית מבחינת האוכלוסייה המקומית במדינה הזו?
"מאיה צוקרמן, הסמנכ"לית שלי, ואני, הסתובבנו שם וסרקנו בתי יתומים, חיפשנו אדמה לבנות עליה את הפרויקט שלנו מאפס. היה לנו נהג בשם תאופיק שכל כך התרגש מהיוזמה ומהעובדה שאנחנו ישראליות והולכות לעשות את ההשקעה הזאת. לאורך הביקור שיתפנו אותו כחבר צוות מן המניין. הילדים האלה, הרי, הם קודם כל שלו. לפני שטסנו הוא ביקש להראות לנו משהו.

"נכנסנו למכונית שלו ונסענו, לא ידענו לאן. הוא לקח אותנו לכפר מרוחק ונעצר באמצע שום מקום. הוא אמר: 'אנחנו משפחה מאוד ענייה. כשאבא שלי נפטר, הוא הוריש לכל אחד מאיתנו 20 דונם. אלה הדונמים שלי, ואני רוצה לתת לך אותם במתנה. לא יהיה לי כסף לבנות על האדמה הזו. הבנתי כמה החינוך לילדים שלי חשוב, וכחלק מהחינוך שלהם, אני נותן לכן את האדמה הזו. אני רוצה שהם יהיו חלק ממשהו גדול מעצמם'. נותרנו פעורות פה. כל כך התרגשנו".

הבן שלך לא מספיק רעב

האנשים שהצילה לאורך הדרך נשארו צרובים על בשרה של לוסקי. הזיכרונות לא מרפים, והלב לא מתרגל להכיל שוב ושוב את הכאב. "עשרות מקרים נכנסו לי ללב. בתוך כל הזוועה הסורית, הייתה לי זכות גדולה להכיר את העקורים מקרוב. שום דבר ממה שחשבתי שידעתי עליהם לא דומה למה שגיליתי בשטח. הופתעתי לגלות שנשים שנסו מביתן כדי למצוא מקום בטוח להן ולילדיהן, סוחבות על גבן אלבומי תמונות כבדים. הן מתענות והאלבומים כבר מרופטים. הן אומרות 'זה העבר של הילדים שלי, אני לא מוחקת להם אותו. ואני אסחוב אותו גם אם יהיו לי עכשיו פחות שתי שמיכות'.

"באחת המשאיות שבהן חילקנו אספקה בהלוך, בחזור חילצנו פצועים למקום מבטחים. היו שם המון נשים וילדים. ביקשתי מהמתורגמן שישאל את האמהות האלה אם יש מדינה שהן לא יהיו מוכנות לקבל ממנה עזרה. בהתחלה הייתה שתיקה, ואז אחת אמרה - היהודים בישראל. אישה אחרת ענתה לה: 'או שהבן שלך לא מספיק רעב, או שהוא לא מספיק פצוע, אם את בתור אמא יכולה להגיד משפט כזה'. והתנהל דיון. זה היה אחד הרגעים אולי הכי מרתקים והזויים שלי. מה בין האמהות לבין הדת".

הכרת תודה זה לא משהו שלוסקי מקבלת על עבודתה. "ב-90% מהמקרים לא יודעים מי אנחנו באמת. אז גם אין למי להגיד תודה", היא מספרת. וכשהיא חוזרת הביתה אחרי מבצעים מורכבים שהשיגו את יעדיהם ונחשבים מוצלחים, היא לא מתרווחת בסיפוק, אלא מתמודדת עם גוש ענקי של מועקה שתקוע לה בגרון. "יש פה אלמנט של טראומה. אי אפשר לראות בעיניים את הדברים האלה ולהישאר נקי. השדים מדברים בעיקר בלילה, כשהבית שקט, אז עולות תמונות, ועולים ריחות וקולות. לכל אחד מהמתנדבים דרך משלו להתמודד עם הקושי והמראות. כשאני מגיעה הביתה, הדבר הנכון עבורי הוא לא לטבוע ולחפור בקשיי המשימה הקודמת, אלא לתכנן את הבאה. זה המרפא היחיד לנשמה".

את, למעשה, באה מכאב ומוצאת מזור בללכת אל הכאב הבא?
"אני לא רואה בזה כאב. זו פריבילגיה גדולה עבורי להיות בצד הנותן. זו מתנה, ולא משהו שמשאיר בי סימנים. יש בי כוח שאין לי מילים להגדיר מאיפה הוא מגיע. זו כנראה הקארמה שלי, ואני חיה אותה במדויק, אפילו לא מילימטר ליד. על זה אני מרגישה מבורכת. זו זכות ענקית. התסכול המשמעותי שלנו, המתנדבים, הוא העובדה שאנחנו חיים את מה שטרם הספקנו. זה מייסר וקשה. אילולא זה, הלב שלי היה הרבה יותר שקט".