הקאמפ נמצא באוויר: זה כל-כך נורא, שזה מעולה

כשחושבים על המשברים והאתגרים של ימינו, מלחמה בין ארה"ב לצפון קוריאה, משבר האקלים, הגירות המוניות ופליטים, ארגוני טרור ואפילו הגרעין האיראני, אי-אפשר שלא להתכווץ בכיסא. במצבים כאלה, אנו זקוקים לאתנחתות קומיות, כאלו שינרמלו את המציאות הלא נורמלית, או לפחות יגחיכו אותה עד כדי ערעור תפיסת המציאות הממשית שלנו, ונוכל לחזור לשבת בנחת על הספה ולצפות בקרדשיאנס.

ההגחכה, ההגזמה והאירוניה הם כולם מרכיבים של המושג 'קאמפ', אשר עומד לככב בתערוכה השנתית במטרופוליטן בניו-יורק. קאמפ היא הדרך שלנו לערער על סמכויות, על גבולות פיזיים ומדומיינים, ובאותה נשימה זוהי גם דרך להתנסות באופן אישי במוגזם, לערער על הגדרות משעממות של 'מי אני', וליצור משהו חדש.

רק לפני כמה שנים עדיין היה נהוג לפסוע במוזיאונים בשקט, בחרדת קודש. להנהן ולהביט בכל יצירה בכובד ראש, להיזהר לא לגעת בכלום. ואז הגיע המטרופוליטן, הביא את האופנה למרכז הבמה, ושינה את האופן שבו אנו 'צורכים' מוזיאונים. פעם בשנה, ביום שני הראשון של חודש מאי, מתקיים אירוע הפסגה שמפגיש בין המוזיאון בניו-יורק, על שלל מיצגיו, לבין עולם האופנה ומעצביו המובילים, לבין סלבריטאים הלובשים תלבושות בהקשר לנושא השנתי הנבחר. זוהי חגיגה של יצירתיות, ועיני העולם נשואות ללימוזינות בשדרת המוזיאונים בניו-יורק.

הנושא הנבחר לתערוכה השנה, שתתקיים בעוד כחודש (מה-9 במאי עד ה-8 בספטמבר), הוא 'קאמפ: הערות על אופנה'. כדי להגדיר את המושג בקונטקסט הרלוונטי, נעזר אנדרו בולטון, אוצר התערוכה, בכתביה של סוזן סונטאג מ-1964, 'הערות על קאמפ', שבהם הסבירה את המושג על פני 58 סעיפים.

בקצרה, 'קאמפ' הוא סגנון אסתטי המבטא הגזמה, מלאכותיות ופעמים רבות 'אמנות קאמפית היא דקורטיבית, מדגישה טקסטורות וסטייל על חשבון תוכן'. זוהי 'רצינות שנכשלה להיות כזו, סגנון אמנות שמציג את עצמו כרציני, ובאותה נשימה לא יכול להילקח כרציני מכיוון שהוא 'יותר מדי''.

כמה יותר מדי? סונטאג נותנת דוגמה: 'קאמפ הוא אישה צועדת בשמלה העשויה מ-3 מיליון נוצות'. כשאנחנו רואים מראה שנחשב קאמפי הוא עלול לעורר בנו גיחוך ומחשבה שאולי מדובר בכלל בבדיחה, שלא יכול להיות שמישהו ילבש את הבגד הזה ברצינות, אך למעשה מדובר ביצירת אמנות יוצאת מגדר הרגיל. ההגדרה האולטימטיבית של סונטאג לקאמפ היא: 'זה מעולה, בגלל שזה נורא'.

החלק הראשון של התערוכה יתמקד במונח 'se camper' (שמשמעותו בצרפתית היא להציג באופן אמיץ). בחצר המלוכה הצרפתית של המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 הגיעה האופנה להגזמה יוצאת דופן מבחינת גודל הבגדים ועושר החומרים, רמת ההשקעה ותחלופת המלתחה. קרן בן חורין, אוצרת והיסטוריונית אופנה, מסבירה כי "לואי ה-14 היה למעשה הראשון שביסס תחלופה עונתית של אופנה כפי שאנחנו מכירים אותה היום. כדי לקדם את הענף, הוא עודד יצרני טקסטיל להציג בכל עונה קולקציה חדשה. אנשי ונשות החצר נדרשו להחליף את המלתחה שלהם מדי עונה, דבר שהציב את החצר הצרפתית כמובילת אופנה גלובלית".

סונטאג מדברת על חפיפה בטעמים האסתטיים הקווירים לאלו הקאמפים, ואכן, החלק השני של התערוכה יתמקד בקשר הקווירי לקאמפ, מסוף המאה ה-19 ועד לתחילת המאה ה-20. החלק השלישי והגדול ביותר בתערוכה יוקדש לקשר בין אלמנטים כמו הומור, אירוניה, פארודיה, הגזמה ומלאכותיות לעולם האופנה. "אופנה מיסודה, מושכת תשומת לב כשהיא מוגזמת יותר, ומטבעה היא קאמפית", אומרת יערה קידר, אוצרת, מרצה ב-NYU, והיסטוריונית של אופנה.

 קאמפ ליידי גאגא / צילום: Gettyimages ישראל

למה לנו קאמפ עכשיו

בעידן עומס המידע, שמבליח מכל עבר ובעוצמות משתנות, אנחנו מחליקים במהירות בין שלל תמונות ברשתות החברתיות, ומשיגים כל מידע ברגע. כדי לרגש אותנו צריך משהו בלתי רגיל, יוצא דופן, שיגרום לנו להתעכב עליו יותר זמן. רגעים קאמפים הם כאלו בדיוק; מעוררים סימני שאלה, המאלצים אותנו לעצור כדי לחשוב ולהבין מה אנו רואים.

בתרבות כזו אנחנו הופכים קהים לרוב הדברים שהעין רואה, ונמשכים באופן מיוחד לאסתטיקה קאמפית. גם מעצבי האופנה פועלים לפי אותה הלוגיקה. "הקאמפ נמצא באוויר כרגע", מסבירה קידר. "אחרי תקופה של מינימליזם, פשטות ונורמקור, מותגים כמו גוצ'י ומוסקינו חזרו להכתיב את סדר היום האופנתי, ובשנים האחרונות הם מציעים הופעה הרבה יותר מוגזמת, הרבה יותר מודעת לעצמה. יחד עם דמויות כמו רו פול, ליידי גאגא, ניקי מינאז׳, קים קרדשיאן וקארדי בי, למשל, הרוח והתפיסה האלו משתלבות בצורה מושלמת עם הקאמפ שמאפשר חזרה לאינדבידואליזם ולהגדרה עצמית ייחודית".

עניין נוסף המתקשר למציאות העכשווית הוא מספר הסיטואציות שנחוות אצלנו כ'לא אמיתיות'. "כמות המידע שצריך לפלטר היום מקשה לענות על השאלה מה אמיתי, ומהי המציאות. אנחנו חיים בעידן של פייק ניוז, ובתקופה מאוד קאמפית", אומרת בן חורין. "אם חושבים על דמויות כמו נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ ומנהיג קוריאה הצפונית, קים ג'ונג און, זה כמעט כמו שתי קריקטורות. כל המציאות מרגישה קצת לא אמיתית, ולכן בבחירה של הנושא יש משהו שמאוד מותאם לרוח התקופה. ברגע שלוקחים משהו מלאכותי ומגזימים אותו, כמו בקאמפ, מדובר על מעין לבישת זהות. זהו הרעיון הרווח לייצר לעצמך זהות, לטוב ולרע".

גם החיבור בין קוויריות לקאמפ רלוונטי להיום, ובעיקר לעניין של לבישת הזהות. "קאמפ מאוד מתקשר ל'אחר', ולאיך שהוא מיוצג כיום בחברה. זכויות להט"ב, הזכות להגדיר את הזהות המגדרית, שאלות על ניכוס תרבותי, כל אלה הפכו לשיח מרכזי בתרבות. קאמפ מאפשר להשתעשע עם הזהות ומאפשר לכל אחד לשלוט בנרטיב האישי שלו באמצעות 'לבישה' של זהות אחרת".

ואכן, דמויות של דראג קווינס נחשבות לקאמפיות ביותר, שכן הן מגלמות טשטוש מגדרי היוצר אסתטיקה מעניינת. סונטאג דיברה על כך במאמרה, ואמרה שלעתים מה שהכי יפה בגבר הגברי הוא דווקא משהו נשי, ומה שיפה באישה הנשית הוא הדבר הגברי. רוני שוקרון, שעומד מאחורי הדמות של נונה שלאנט, מלכת האוונגרד ואייקון אופנה, מסביר: "קאמפ זה מבחינתי לצחוק על הכול, זה ליצור מראה למיינסטרים. כל האמנות של הדראג בודקת את הגבולות של המיינסטרים ואת אידיאל האסתטיקה שהוא מציב. בקאמפ אנחנו אומרים: אנחנו האלטרנטיבה".

 קאמפ / צילום: באדיבות מוזיאון המטרופוליטן

להחליף זהות עכשיו

קאמפ הוא 'ניצחון הסטייל על התוכן, והאסתטיקה על המוסר'. ההגדרה הזו של סונטאג מעוררת את השאלה האם קאמפ אכן ראוי להיות מוצג במטרופוליטן. אמנות המוצגת במוזיאון הופכת מיד ל'קונצנזוס', למיינסטרים, בשונה מאמנות שוליים כמו קאמפ. האם יש מסחור של קאמפ וקירוב של השוליים אל המיינסטרים? בהרבה מובנים, כן. הקאמפ כבר מזמן במיינסטרים.

כל מי שמחפש דרכים יצירתיות להגדרה אישית ולביטוי ייחודי מתחבר לתכנים כאלו, החל מהמירוץ לדראג של רו פול, דרך תוכניות בידור המחקות פוליטיקאים ומגזימות את המראה וההתנהגות שלהם ועד לצפייה בערוץ E ביום המוגזם של תעשיית האופנה על מדרגות המטרופוליטן באירוע הגאלה השנתי, שבו ההוליוודיים לובשים תלבושות כמעט מופרכות בשם האמנות והסטייל.

"מכון התלבושות של המט הוא מעין ישות נפרדת בתוך המוזיאון, שלא לגמרי מחויבת לחוקים של המוזיאון עצמו ולתפיסות הקלאסיות שלו", טוענת קידר. "אם מוסיפים לזה את הממדים וההגזמה של החשיפה שמייצר המט גאלה, זה לגמרי מתחבר לנושא של הקאמפ. להגיד על כל דבר שמוצג במוזיאון שהוא מלא בתוכן ולא מתעלם מהצורך ביופי וסגנון, יהיה קצת מתחסד".

בן חורין מציעה פירוש אחר שמצדיק תערוכה קאמפית במוזיאון: "תיאטרליות, הגזמה, מלאכותיות ושטחיות זו מראש הביקורת על עולם האופנה. הבחירה בנושא דווקא נועדה להראות שזו לא סתם הגזמה לצורך הגזמה, אלא דרך להעביר ביקורת". קאמפיות היא חלק מאוד מרכזי בתרבות הפופולרית, ופעמים רבות האופנה היא מה שמאפשר את החלפת הזהות. תחשבו, למשל, על ליידי גאגא ואוסף התלבושות הקאמפיות שלה. במשך שנים רבות, לא היה ברור מי היא ליידי גאגא האמיתית. היום היא מנסה לצאת מעט מהתדמית הזו ולהציג את עצמה לציבור ללא איפור או 'מסכות'. גם הסרט הדוקומנטרי שלה 'גאגא: מטר חמישים ושבע', ניסה לתת הצצה לדמות האמיתית שמאחורי המותג. בכל זאת, הבחירה בה לפתיחת אירוע המט גאלה השנה, מתבקשת: היא אחת מהדמויות הקאמפיות המובילות.

 קאמפ נטע ברזילי / צילום: דניאל קמינסקי

כשמדברים על דמויות מהתרבות הפופולרית בישראל, אפשר לספור בודדות שנחשבות לקאמפיות: נטע ברזילי, סטטיק ובן אל, שפיטה ונונה שלאנט. "באירוויזיון דווקא הגיוני לצאת מהקופסה", אומרת בן חורין. "מדובר בתחרות קאמפית, המתקשרת בדיוק לקוויריות ולמיניות לא מתנצלת, ולכן המראה של נטע כל-כך תפס, זה מכוון בדיוק לקהל הזה".

סטטיק ובן אל הם מקרה בוחן מרתק. "מבחינה מוזיקלית הם מערבבים כל מיני סגנונות והמוצר שלהם, גם מוזיקלית וגם ויזואלית, מופק ו'מיוצר'. יש שם משהו מבלבל, הם בעצם קצת מהכול, והכול מוקצן", מסבירה בן חורין.

ובכל זאת, אין הרבה דמויות או מעצבים קאמפיים בארץ. לפי בן חורין, היסטורית הייתה בארץ התנגדות להגזמה בלבוש, ולכן יש מעט מאוד מעצבים ישראלים 'מגזימנים' שיוצרים אופנה 'גדולה מהחיים'. לאורך ההיסטוריה הארץ ישראלית, פעמים רבות האופנה העידה על הקבוצה שאליה אנו משתייכים או רוצים להשתייך; חאקי בימי הקיבוצים, ירוק זית ומדי צבא מיד לאחר מלחמת ששת הימים כיכבו במלתחה הישראלית, ובאופן כללי המראה הנקי והסגנון הפשוט והלא מתאמץ הוא לרוב תמצית הישראליות.

נכון, בתל-אביב (בעיקר) אפשר למצוא גם סגנונות אחרים, יותר מעזים, אבל לרוב המעצבים מבינים מהר מאוד שהסגנון הקאמפי הוא, איך לומר, לא ממש מסחרי. "יש מעצבים כמו מעוז דהאן או מאור צבר שיודעים להתפרע", אומר שוקרון. "גם סטייליסטים יכולים לעשות שילוב אקלקטי שיהיה קאמפי בפרסומות ובקליפים. כדי להביא את זה למיינסטרים צריך גם אמנים שמוכנים ללכת עד הסוף".

האם הקהל מבין את העומקים שיש באופנה הקאמפית ובביקורת שהיא מעלה על יצירת זהות ומציאות אלטרנטיבית, או שהוא מתייחס אליה בבדיחות הדעת ובגיחוך? אם לסמוך על בולטון, צפו לטרנד קאמפי גם בארץ. השילוב בין תאריך התערוכה לתאריך האירוויזיון לא היה יכול להיות טוב יותר, כדי לעודד גם אותנו הישראלים, להתבלט ולהגזים קצת יותר כדרך נהדרת לביטוי אישי.