הרחק הרחק מהקופי-שופס: להתראות אמסטרדם, שלום הולנד

כיף באמסטרדם, אבל ככלות כל הקופי-שופס, חיי הלילה, המוזיאונים, הקניות ואולי קצת אדריכלות - המפתח להנאה אמיתית מהולנד הוא לצאת מהעיר. לצאת לאן? בכל הספרות בנושא ושלל ההמלצות ברשת, מוזכרות אותן עיירות קטנות, מתוירות ומתגאות בטחנות רוח (עיין ערך זאנסה סכאנס, Zaanse Schans, כפר האומנים ובעלי המלאכה), או בסירות משוט ציוריות (כפר הדייגים וולנדם, Volendam). בפועל, רוב העיירות הללו מלאות בקריאות "משה, חכה רגע, ליאור רוצה לשירותים", או במזכרות קיטש כמו תחנות רוח משוקולד בחמישה אירו.

ובכל זאת, היו כמה עיירות ידועות פחות ומתוירות פחות שנקלעתי אליהן לטובה, כמו דלפט ששווה ביקור בהחלט. דלפט נמצאת בחלק היותר דרומי של הולנד וידועה בתור עיירת החרסינה. משם התחילה תעשיית החרסינה הכחולה בהולנד, ועד היום מפעל הפורצלן Royal De Porceleyn Fles מייצר באותה טכניקה מסורתית חרסינה שהפכה לשם דבר בעולם.

לעיר יש גם היסטוריה עשירה - מייסד הרפובליקה ההולנדית, "וילם השתקן" (כונה כך בשל חוכמתו השקטה, כמעט כמו הפוליטיקאים שלנו), נקבר שם לאחר שנרצח בירייה, ומאז כל בני המלוכה נקברו שם.

דלפט מספקת חוויה של פסטורליה אותנטית ואסתטיקה מיוחדת, שגרמה לי לרצות להוציא אזרחות הולנדית. ברווזים קטנים מקננים בין ערוץ לערוץ, צומח ופורח מעטרים כל רחוב בדייקנות כמו בציור של יאן ורמיר ("נערה עם עגיל פנינה") - שאגב, גם הוא מדלפט. בתי קרקע נעימים נחים על גדות המים, וגלגלי האופניים נושאים סטודנטים יפי תואר וחטובים אל האוניברסיטה במקום. השקט הכפרי ועם זאת המתקדם והמודע, הופך את העיירה הזו למקום שכיף לשהות בו גם ללא מטרה מוגדרת.

ייתכן שתיירים מפרברי צרפת או איטליה לא יבינו את החיבה היתרה הזו לעיירה שאני מפגינה. הרי גם להם יש ברווזונים, ערוצי מים, מרחבים ירוקים ושמש צלולה. אבל המתח הבלתי ניתן לעיכול ששורר במציאות היומיומית בארץ, לפעמים משכיח את הידיעה שאפשר לחיות אחרת - ברוגע, באדיבות, ביעילות ובחדווה. באותם ימים בדלפט, לא חיפשתי אטרקציות מיוחדות, רק ישיבה על ספסלים אקראיים, שאיפה מהשקט ההולנדי ונשיפת שאריות חרדה.

סודות איי הצפון

עיירה נוספת ששווה ביקור נמצאת דווקא בצפון הרחוק, ולמעשה זהו אי. להולנד יש יותר מ-60 איים תחת שלטונה, אבל אם תגידו את זה להולנדי, פניו יתכרכמו באי נוחות. להגיד לאזרח הממלכה "באתי להולנד", זה כמו להגיד לישראלי "באתי לגוש דן". הסיבה היא שהולנד היא שם כולל לשני מחוזות בלבד מתוך 12 המחוזות של מה שנקרא - Kingdom of the Netherlands או בשמה העברי - ממלכת ארצות השפלה. אפשר להבין למה זה לא תפס. עם זאת, ההולנדים האדיבים מכירים בטעות הרווחת ובולעים בסבלנות את הרוק.

מתוך ההבנה הזו - שהולנד היא בעצם חלק מממלכה, מתגלים גם דברים מפתיעים, למשל שחלק מהאיים הקאריביים, הממוקמים רחוק ועמוק בין אמריקה הדרומית לצפונית - שייכים אף הם לממלכה המדוברת. אבל יש למרבה השמחה גם איים קרובים יותר, האיים הצפוניים והנגישים בים ואדן הנקראים Frisian Islands, איי Wadden, וכוללים בין היתר גם את איי טקסל (Texel) הממוקמים כשעתיים-שלוש נסיעה מאמסטרדם צפונה ובהחלט שווים עגינה. אחד מהם - טרשלינג (Terschelling), מתאפיין בחופי זהב לצד חופים סלעיים המקיפים את בתי העיירה הנעימה והמנומנמת ומציעים אפשרויות לטיולי אופניים או הליכה.

למזלי, הכרטיס המשולב של המעבורת לאי כלל גם אופציה של אוטובוס, ובקצה השני של האי פגשתי בשיטוטיי חוואי מקומי מסוקס שטרח להסביר לי בהומור של אנשי אדמה את כל יסודות גידול הכבשים, וסיפר שהשנה הייתה מצוקת מים קלה (הווה אומר - שבוע שלם בלי גשם!). הכבשים - חלקן לבשר וחלקן לחלב - מסתובבות חופשי באזור רחב ידיים ירוק ומגודר. מרחיב לב ממש.

מוקד המשיכה האמיתי של האי הוא כלבי הים החמודים להפליא המשתזפים על כרי חול קטנים וזהובים במרחק סירה מהחוף. הם צופים, סקרנים, שוחים לעיתים לסירה, ובעיקר מזכירים בהבעותיהם כלבים של ממש. לא ניתן להיכנס למים הסמוכים ולא לעגון על כרי החול, ועם זאת, ייתכן ששחייה במימיו הקרירים של הים הצפוני לאורך חוף האי עצמו. תזמן מפגש עם כלב ים משוטט. במים הם ידידותיים, כך אומרים. בחוף מרבצם קצת פחות. ממש כמו הכלב של השכן.

 כלב ים על החוף באי טרשלינג/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

טוב לנוח, בשביל מצב הרוח

אחרי כל הטבע הזה הייתי צריכה לשמן קצת את המנועים. לא דאגתי, שהרי בכל מקום מספקים צ'יפס. זה המאכל שלצד דג ההרינג הכי מאפיין את הולנד (סליחה, ארצות השפלה). עם זאת, לא כולם יודעים להתקין צ'יפס כהלכתו. נדרשים תפוחי אדמה טריים, וחתוכים עבה, ומושרים במים, ומטוגנים פעמיים, טמפרטורה מדויקת, תיבול ראוי, בקיצור: תורה שלמה.

למעשה, היום היחיד שבו התנזרתי מצ'יפס, ומאוכל בכלל, היה היום שבו מכרתי את נפשי לשטן רכבות ההרים בווליבי פארק (Walibi, שעתיים דרומית-מזרחית לטקסל) - אתר אקסטרים לחובבי האקסטרים. לופים, תלייה באוויר, הפיכות, סיבובים על ציר בגובה מאה מטר, מים מושפרצים, כוח ג'י, כוח איי, וכוח הצרחות. האבסורד הוא, שמכל האקסטרים הזה - כולם יצאו שלמים, ודווקא בפארק הטבע הלאומי הואה פלואה (Nationale Park De Hoge Veluwe) הענק שמדרום לוואלבי נתקלתי בכמה תיירים פצועים מדדים מאופניהם לתחנת ההתרעננות הקרובה.

מי שלא מיומן ברכיבה על אופניים - מוטב לו שלא יתחיל בפארק טבע ענק בין חזירי בר ואיילים. אבל לרוכב המנוסה, מדובר בתענוג אמיתי. כל השבילים מוסדרים, הפארק עצום וצריך לפחות יום רכיבה כדי להקיפו.

הכפר הקטן אוטרלו (Otterlo) שבסמוך לפארק היה חוויה משלימה. הוא הזכיר לי במשהו את התחושה שמקבלים בהודו - אין צורך למהר, מה שאפשר לעשות היום אפשר לעשות גם מחר, וטוב לנוח בשביל המצב רוח. אני משערת שאני הראשונה להכניס את שני המקומות באותו משפט, אבל ללא ספק הייתי רוצה להזדקן שם בין סבתות רכובות על אופניים, לבהות בשמים מכוכבים, להתעורר עם ציוץ ציפורים צבעוניות ומדשאות מדודות ולהגיד - מה זה השעמום הזה, איפה האויב ואיך אין מקלט. אגב, למקרה שתהיתם, נקנסתי ב-50 אירו על שנסעתי 54 קמ"ש באזור של 50 קמ"ש, כך שבקשתי לאזרחות בהשהיה.

 מעון צידליד הכפר אוטרלו/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

מידע מעשי

לדלפט נוח להגיע ברכבת, לשכור אופניים בחנות קרובה ולטייל עצמאית.

לאיים הצפוניים: ניתן להגיע בתחבורה ציבורית לאחת מערי הנמל דן הלדר (Den Helder) או הרלינגן (Herlingen), ושם להזמין מעבורת לאיים הצפוניים. בעונת התיירות מומלץ לשריין כרטיס למעבורת באינטרנט מראש, ובכל מקרה - לרכוש כרטיס משולב הכולל השכרת אופניים באי או כרטיס לאוטובוס הסובב בו. ניתן להזמין סירה קטנה לצפייה בכלבי הים מהסוכנויות באיים. קחו את הסירה הקטנה יותר, המחיר קצת יותר גבוה, אבל שווה את זה.

לפארקים: לפארק הטבע שסמוך לעיירה אוטרלו (Otterlo, Nationale Park De Hoge Veluwe) נוח להגיע בתחבורה ציבורית (רכבת ל-EDE ומשם אוטובוס לאוטרלו). כניסה רגלית לפארק תעלה כ-12 אירו, ותכלול שימוש חופשי בעשרות האופניים שבמקום. אין מתקני מים או ממכר מזון, כדאי להצטייד בבקבוקים וסנדוויצ'ים מראש.

לוולבי פארק (אקסטרים) ההגעה בתחבורה ציבורית מסורבלת. מומלץ להגיע עם רכב, וכדאי להצטייד במזון קל.