בני מיני בגדו בי: איך קרה שכל חבריי הגברים החלו לבשל?

שי מכין ארוחות דגים, גל מגיע לכל אירוע עם עוגה מאפה ידיו להתפאר, ציקי מבשל גורמה •  ואני מוצא את עצמי בקרן זווית, מנסה לעורר שיחת גברים על ספורט. לא עוד

הגבר החדש / איור: עומר הופמן
הגבר החדש / איור: עומר הופמן

בהתחלה השתנו לנו הנשים. פעם נשים ידעו לבשל כמו אמא שלהן, אבל בשנים האחרונות הן בעיקר יודעות לשתות כמו אבא שלהן. ומה איתנו, הגברים? המצב מחמיר. על פי רוב, אם תשאל קשישה פולנייה בהכשרתה אודות ילדיה, היא תאפיין את מצבה המשפחתי כדלקמן: "איזה בעל זהב יש לבת שלי, הוא עושה הכול בבית, ואיזה כלה קשה וקלפטע יש לי, היא כל הזמן מבקשת מהבן שלי שיעזור בבית". אז מה קרה לנו הגברים בשנים הללו?

בבית הוריי, שם גדלנו שלושה בנים ובת, אמא שלי הקפידה לאורך כל שנות ילדותנו, שלא נעשה כלום בבית, תוך הסבר מנומק, שבוודאי עוד נועדו לנו חיים קשים כבוגרים (האמינה שכולנו נזכה להתחתן לרעה), ולכן היא העדיפה שננוח לפחות עד אז. מבין כל אחיי, אני הייתי הכי מצטיין ומתמיד בלא לעשות כלום. נבואת הזעם של אמי דילגה עליי. מצאתי את עצמי נשוי ליעלי, שהיא חסרת דרישות לפי טבעה, וכך הגעתי אל פאתי גיל 50 נטול ידע בסיסי בכל מלאכות הבית.

ייתכן שתיאור הדברים מעט מוקצן, שכן בחלק מעבודות התיקונים אני דווקא נוטל חלק, אך גם זאת, בעיקר כשיעלי מבקשת שאחזיק לה את הסולם כשהיא מתקנת את המזגן או מבקשת שאגיש לה כלי עבודה עם שמות שרק מי שמבין מבין (בשביל מה, לכל הרוחות, היא צריכה שאעביר לה שטיכמוס או פלייר פטנט, אם לא כדי להקטין אותי).

לעיתים שנינו נזכרים, קצת בחוסר אמון, בדייט הראשון שלנו. הוא התרחש בדירת הרווקים שלי ואני התקנתי לכבודה ארוחה מכל מה שהיה במקפיא וניתן היה להפשיר וממה שהיה במקרר ותאריך התפוגה שלו לא חלף בצורה מסכנת חיים. את הכול חתכתי דק והטבעתי במחבת עמוקה, ולעת סיום פיזרתי מנה גדושה של סוכר על התבשיל, תוך אמונה יוקדת שלסוכר יש סגולות מדהימות בהמתקת דברים.

יעלי, שכנראה מאוד רצתה בזוגיות הזו בשלב ההוא, אכלה הכול עד תום, וזו הייתה הפעם האחרונה במערכת היחסים בינינו שבה אני הכנתי את האוכל. כנראה שמה שאנשים מוכנים לאכול מבן זוגם בראשית הקשר, זה לא מה שבני אדם מוכנים לאכול מבן זוגם בהמשך (זו כנראה אחת הסיבות העיקריות לגירושין).

אני מעריך שהייתי ממשיך את מה שכבר הורגלתי בו ושורד את מה שנותר לי בחידלון תעסוקתי, אלמלא הייתי נקלע למצוקה רגשית וחברתית, דווקא בשל בני מיני שסרחו וחצו את הקווים. פעם אחר פעם אנחנו מוזמנים לשי לארוחת דגים שהכין, גל מגיע לכל אירוע עם עוגה מאפה ידיו להתפאר, ציקי מבשל גורמה ואני מוצא את עצמי דחוק בקרן זווית, מנסה לעורר שיחת גברים, כמו פעם, על ספורט, בעוד מי שלאורך שנים היו הטובים בחבריי, מחליפים ביניהם מתכונים ונותנים זה לזה עצות קולינריות לחיים.

בצר לי הרמתי ידיים, ערכתי רשימה של כל המאכלים שאני אוהב לאכול אצל אחרים ובצדה את רשימת האחרים המכינים את המאכלים הללו, והתחלתי לקבוע סדנאות אומן אצל בני משפחה וחברים כדי ללמוד מהם ולהכין ביחד אוכל. אני מגיע מצויד במחברת מיוחדת (ורודה), שרכשתי במיוחד לפרויקט, בדרך להשלמת הפיגור הרב דורי שאליו נקלעתי ברבות השנים.

בתום רכישת ידע תיאורטי, וקצת לפני שהייתי מוכן לכך, יעלי בחרה לעשות לי מה שאני נוטה לעשות לעובדים שלי, שתמיד מתמנים לתפקידים ומקודמים במשרד רגע לפני שהם חשים שהם מוכנים לכך, והזמינה את המשפחה המורחבת לארוחת שישי חלבית אצלנו בבית. רגע לפני פרוץ האסון, יעלי הודיעה לי שהמטבח ערוך ומוכן לפקודתי, ביקשה שלא אפריע לה ולא אטריד אותה, מאחר שהיא עובדת עם מאומנים בחדר העבודה (מאומנים אלה אנשים שמגיעים אלינו מחויכים, מסתגרים ביחידות עם יעלי בחדר, בוכים שעה, יוצאים מחויכים, קובעים פגישה נוספת ויעלי אף פעם לא מגלה לי על מה הם דיברו), והבהירה לי, שבשום מקרה, לא אפריע לה.

הבטתי בה מפוחד. יעלי זרקה לי טיפ מרגיע, שהכנת פשטידה אינה מחייבת דיוק והקפדה כמו אפיית עוגה, ואז נעלמה לבלי שוב, מותירה אותי להכין פשטידה ועוגה. הבדיחה החבוטה שלפיה הוראת הפתיחה בספר בישול מרוקאי היא "קודם כול תירגעי", הפכה להנחיה החשובה והאקוטית ביותר עבורי.

גיליתי באחת כמה איני מתמצא במטבח, למרות השנים הרבות שבהן אני והמטבח חיינו באותו בית. קראתי את ההנחיות במחברת פעם אחר פעם, אבל לא ידעתי שכדי להקציף חלבונים, למשל, יש מקציף ייעודי. במקום זה נתפס לי שריר הבייספס ביד ימין, אחרי 20 דקות של הקצפה ידנית באמצעות מזלג.

לא זכרתי שהמסת חמאה עדיף לבצע באמצעות מערבל או מיקסר, מה שעלה לי בהזעת יתר ובניצנים ראשונים של מחלת טניס אלבו. באותה הזדמנות למדתי בדרך הקשה שכשרוצים להפעיל את הטיימר במיקרו, אין סיבה להפעיל אותו על חימום. בנוסף, גיליתי שכשכתוב להשתמש בסוכר וניל, הכוונה היא לסוכר וניל.

בסוף, כשהגיעו האורחים, יעלי התנצלה מראש והודיעה חגיגית (בעיקר למטרות אליבי), שאני הכנתי את הארוחה. הפשטידות עברו יחסית בשלום. כשהגיעה העוגה, פחדתי גם שיאכלו את העוגה וגם שישאירו אותה שלמה, אבל מתברר שהקהל הביתי אוהב אותי או מרחם עליי או שזה באמת יצא אכיל - ובכל מקרה, מתברר שהתרגיל הזה עם תוספת הסוכר החריגה, אותו טריק ישן ויחיד שלי מתקופת הרווקות, כנראה עדיין עושה את שלו. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988