עיתון שלוקח אחריות

בשנה האחרונה קשה יותר להיות עיתונאי. לא מעט אמירות והרבה כותרות מקבלות באופן כמעט אוטומטי שיוך קבוצתי: ימין או שמאל, ליברליזם או שמרנות. החלוקה לקבוצות שולטת בשיח, לעתים דרך השבטים - כפי שמכנה אותם נשיא המדינה, לעתים בחלוקה אחרת, של "טובים" ו"רעים". לרוב זה נעשה בכלל מבלי שידענו שאנחנו כאלה, לעתים בניגוד לדעות האישיות והלא ממש רלבנטיות שלנו, לפעמים בצדק. בשנה האחרונה עיתונאים מצאו את עצמם על שלטי בחירות; עיתונאים הפכו מושא להסתה, עיתונאים מפחדים לשלומם. ממש כך.

לא אוכל לעמוד ולהישיר מבט מבלי לומר ביושר - התופעה הזו מטרידה אותי, אבל אין לה אשם אחד, חיצוני, אלא גם לתקשורת עצמה יש חלק בדבר. התחושות הקשות כלפי אנשי תקשורת ועיתונאים לא צמחו בתוך חלל ריק.

אפשר ללעוג או להביט בעין עקומה על פוליטיקאים שמעדיפים להתראיין בתוכניות בידור ולא בתוכניות אקטואליה; אפשר לבכות את נתוני הרייטינג הנמוכים או את מותה, לכאורה, של העיתונות המודפסת. אפשר לכעוס, לצעוק, או לשלוח עיתונאים לנסות ולהחליף שלטון בתקווה שמשהו ישתנה. אפשר להדהד בכותרות ראשיות את מותה של הדמוקרטיה מבלי לשאול איך נשחק מעמד העיתונות כשומרת סף, אפשר להמשיך בתחרויות בנוסח "למי יש הכי גדול" ברשתות החברתיות, ואפשר אפילו להמשיך לתקוע זה לזה בתקשורת סכינים בגב. אבל אפשר גם אחרת.

אפשר להחזיר את האמון בעיתונות הישראלית. אך התיקון הזה חייב להתחיל אצלנו, בתוכנו. לא פשוט לתקן, זוהי עבודה ארוכה ומתישה - אך בסופו של דבר היא יכולה להיות מתגמלת מאוד. ואעז ואומר, שיש לנו מקום לאופטימיות: הקוראים מחפשים וימשיכו לחפש מקור אמין לחדשות, לידע, למגמות ולהסברים. אני מאמינה שהקוראים שלנו - אתם, רוצים לשמוע את דעתנו אבל לא רק את דעתנו. אתם לא מבקשים שנגיד לכם מה לחשוב אלא שנגרום לכם לחשוב, ושנביא אליכם גם דעות של אלו החושבים אחרת. רק כך יש סיכוי להשיג תיקון ורק כך אפשר להשיב את האמון בנו.

המקום הראשון להתחיל בו את התיקון הוא המקלדת שלנו. למילים יש משמעות וכוח - חובה עלינו לזכור זאת. הן יכולות לשנות ולהעצים, הן יכולות גם לפגוע ויכולות להסית. למילים - ולא פחות מהן גם לתמונות - יש משקל והקשר וחשיבות, וגם הן יכולות להיות כלי או דרך להסטה מן העיקר.

דוח האמון השני של גלובס הוא לא אקט יח"צני. הוא נועד לנסח את המחויבות שלנו לציבור הקוראים, הוא נועד לאפשר לנו לעשות הפוגה קצרה מההמולה ולצלול עוד קצת לשאלה מי אנחנו, מה עשינו, ומה רצינו ועוד לא עשינו, ואפילו: איפה טעינו.

בדו"ח האמון הקודם התחייבתי בשם מערכת גלובס הנהדרת כולה לדרוש מעצמנו את מה שאנחנו דורשים מאחרים. המשמעות של המחויבות הזו היא לנהל בית עיתונאי שחותר לאמת. שאחראי למילותיו. בית מעשיר אך לא כופה ולא מתנשא. עיתון שלוקח אחריות, עושה הכל כדי לא לטעות אבל מוכן להודות כשטעה. עיתון שמפריד בין דעה לעובדה ומקפיד על מגוון דעות. עיתון שעובד רק אצל הקוראים שלו. שנה חלפה מאז ואני עדיין רואה בערכים אלו את היסודות של עבודתנו.

האם הצלחנו, האם נצליח? כרגיל, רק אתם תשפטו.

■ נעמה סיקולר היא עורכת גלובס

לקבלת עותק מודפס של דו"ח האמון