אני ילד ירח: כל צעד קטן לאדם, גם הצעד הזה שלי, הוא קפיצה ענקית למין האנושי

50 שנה לנחיתה על הירח וגם בהווה יש מה לחגוג - אם אתם מהטיפוסים שדומעים מול פוטונים מתנשקים

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

א.

50 שנה לנחיתה על הירח. קצת יותר משנה אחרי הנחיתה, באוגוסט 1970, באתי אני לעולם - בן הדור הראשון לבני אדם שטסים בחלל והולכים על כוכבים. אין לי ספק שההתרגשות הרבה, הפליאה הנהדרת ותחושת הגאווה האנושית על ההישג הלא ייאמן מצאו את דרכן בקלות מלבבות הוריי הפועמים אל עצם הווייתי וישותי. הנחיתה על הירח היא לא זיכרון שיש לי, היא הרבה יותר מזה: מהנחיתה נוצרתי, היא בתוכי, היא אני. אני ילד ירח. העובדה שאני קיים היא התשובה הכי טובה לטוענים שהאדם מעולם לא נחת על הירח. ואני זה כל אחד, כן?

נכון, זו קריאה מחמיאה בדיעבד של נסיבות בואי לעולם, הרי באותה מידה יכולתי לטעון שאני תוצר של מלחמת ההתשה המייאשת, שאני בכלל ילד תעלה. אבל תמיד סברתי שעדיף לשבת על כתפי ענקים ולהביט רחוק תוך כדי נענוע רגליים בהיסח דעת מאשר לרבוץ על האדמה ולבהות עגמומי ודומם בכוס חצי ריקה. אני ממליץ לכולם לנסות. מבחינתי, באתי לעולם חדש ומופלא ולאנושות שיכולה לעשות כל מה שתבחר. כמו שההורים שלי צבעו לכבודי את חדר הילדים בצבעים עליזים, כך האנושות צבעה עבורי את העולם בצבעי תקווה ושמחה. אם הייתי נולד בין שתי מלחמות העולם אז היה מצבי אחר, כמו שאומר השיר.

האדם הוא תבנית נוף תקופתו ובזכות זה אני, אנחנו, מסתכלים על הירח אחרת מכל האנשים בכל הדורות שהסתכלו על הירח לפנינו. זה לא אותו ירח ולכן לא אותו עולם.

ב.

לרגל היובל לנחיתה ולאור הדברים שנאמרו לעיל, אבקש לדרוש מחדש כאבותיי הלמדנים במשפט היפה של ניל ארמסטרונג כשצעד לראשונה על הירח - "זה צעד קטן לאדם, קפיצה ענקית למין האנושי".

דיון רב שנים נערך סביב העובדה שבהקלטה מהנחיתה אומר ארמסטרונג: That’s one small step for man. ולא for a man, כמו שנכון לומר - איפה ה־a? ארמסטרונג טוען שאמר ומאשים את איכות הקו, אחרים טוענים שהתרגש וגמגם, וכל הטכנולוגיות לניקוי רעשים לא הגיעו להחלטה חד משמעית. בתרגום לעברית אפשר לשאול כמעט את אותה השאלה, אבל עוד יותר יפה: האם ארמסטרונג אומר "זה צעד קטן לָאדם" או "זה צעד קטן לְאדם".

והרי אלה שני משפטים שונים בתכלית השינוי, כל אחד מהם נושא משמעות אחרת: הצעד הראשון על הירח, אותו צעד קטן - מי צועד אותו? "אדם" כללי, נציג מקרי סך הכול (גם אם נבחר והוכשר בקפידה) של המין האנושי כולו? או אדם אחד פרטי בשם ניל ארמסטרונג, טיפוס קצת עצור שנולד בקיץ 1930 באוהיו ונושא עמו זיכרונות ותחושות שהם רק שלו?

שתי התשובות נכונות, כמובן. כל אחת מאיתנו היא גם וגם כל הזמן ואי אפשר להפריד בין הדברים, כמו שמלפפון הוא גם ירוק וגם מוארך. ולמרות זאת, ואף על פי שדי ברור מההקלטה שארמסטרונג אומר "זה צעד קטן לָאדם", אני מבקש מכם ומעצמי לבחור דווקא באפשרות השנייה, שהיא פואטית כשם שהיא הירואית: צעד קטן לְאדם, אדם אחד, קפיצה ענקית למין האנושי.

אני ילד ירח / איור : תמיר שפר
 אני ילד ירח / איור : תמיר שפר

פואטית מילא, למה הירואית? כי אם נישיר מבט פנימה ניאלץ להודות שארמסטרונג כבר לא נהיה ודבר קיומנו יימחה מדפי ההיסטוריה מהר יותר מהקצף על שפת הים. ודווקא אז, כשהכול נראה חסר משמעות, עלינו להתרומם מעל ייאוש אפשרי, לטפס מחדש על כתפי הענקים, להפנות את המשפט אלינו, איש איש לעצמו, לקפוץ את הקפיצה, להכליל את ההכללה ולהכריז באומץ: כל צעד קטן לאדם, גם הצעד הזה שלי, הוא קפיצה ענקית למין האנושי. כמו הפרפר שמכת כנפיו הזעירות יכולה לגרום להוריקן - ככה אנחנו. לדברים שאנחנו עושים יש משמעות, כנראה. אנחנו לא צריכים שההיסטוריה תזכור אותנו, אנחנו ההיסטוריה. ואנחנו, כשחושבים על זה, לא "זוכרים" שיש לנו מרפק או תא דם או ריס, אנחנו לא סוחבים אותם איתנו ממקום למקום, כמו שהמדבר לא זוכר את גרגיר החול או כורע תחת משקל הדיונה - אנחנו פשוט אנחנו. מתקדמים, כל הזמן קדימה.

כל צעד קטן לאדם הוא קפיצה ענקית למין האנושי. תהא זו קריאת הקרב שלנו אל מול היומיומי!

ג.

אנחנו לא חוגגים רק את העבר, גם ההווה ראוי לתשבחות משלו. הרעיון המשונה שלפיו יש משמעות למה שאנחנו עושים קיבל אצלי חיזוק נוסף השבוע עת צפיתי משתאה, כמעט דומע, בצילום עמום בשחור-לבן ובו ארבעה חצאי עיגול שמשלימים אחד את השני כטביעת שפתיים על מראה. זה הצילום הראשון אי-פעם שהצליח לתעד בזמן אמת את אחת התופעות הכי מוזרות בעולמנו: השזירה הקוונטית.

את הירח אנחנו רואים, אנחנו מבינים. הוא שם, הלכנו עליו, אנחנו יודעים בדיוק איפה הוא יהיה ואיך יתנהג עוד אלפי שנים קדימה, הוא פועל לפי החוקים שניסחנו. יש ודאות. השזירה הקוונטית, לעומת זאת, נוגדת את כל מה שאנחנו יודעים על העולם. הכול מתרחש, יש לומר, ברמות הכי קטנות של הטבע.

שם אין ודאות, שם חלקיקים שנשזרו, מילה מלטפת, יכולים להמשיך ולתקשר ביניהם מיידית גם אחרי שהופרדו. הם יעשו את זה במהירות שעולה על מהירות האור - זה לבדו נוגד הכול - ולא משנה מה המרחק ביניהם. שימו כל אחד בקצה השני של העולם, וברגע שתצפו במצב של אחד, השני ישתקף מולו מיד.

השזירה הקוונטית, ואני מקווה שאתם מתרגשים כמוני, שוברת לא רק את מחסום המרחב, או המרחק. היא שוברת גם את מחסום הזמן. מדענים הצליחו להדגים חלקיקים שתקשרו ביניהם אף שלא התקיימו באותו זמן. זה כל-כך מוזר, ובכל זאת. זו לא השערה פרועה, השזירה הקוונטית הוכחה שוב ושוב, ואז עוד פעם, והאדם עושה בקוונטים שימוש יומיומי, אבל כמו שאומרים הצעירים היום: אם אין תמונה, זה לא קרה. אז הנה - קרה.

לא רק אנחנו מתקשים להאמין שדבר כזה יכול להיות, גם איינשטיין לא האמין שזה אפשרי. Spooky, קרא לתופעה שמתנגשת עם תורת היחסות הפרטית שלו. והנה, איינשטיין מת, ארמסטרונג מת, אבל אנחנו ממשיכים עם ההיסטוריה, צופים בצילום של שני פוטונים מתנשקים.

ד.

גם אם זה נורא קטן ונורא מסובך, העניין הוא שיש קשר - או יותר נכון, עוד קשר - בין הדברים, קשר שאנחנו לא מבינים, קשר מהיר יותר מהאור וחזק יותר מהזמן. והעניין הוא שאף שאין ודאות לשום דבר הרי שיש משמעות לכל דבר, מוזר כמה שיהיה, כי לכל חלקיק יש חלקיק ששזור בו ומושפע ממנו ומשפיע עליו, ואת הקשר הזה תגלה רק אם תהפוך לחלק ממנו. למה? כי כל צעד קטן לאדם הוא קפיצה ענקית למין האנושי.

תהא זו קריאת הקרב שלנו אל מול היומיומי!