"אני בדרך לפת לחם, אבל אני מאושר"

היֹה היה נסיך בשם אדוניה, בנו הרביעי של דוד המלך, בחור יפה, מלא אמביציה ורודף שררה, שאהב חפצים נאים וסמלי סטטוס, טיפח צי של סוסים ומרכבות, וסיפר למי שהיה מוכן לשמוע, שהוא יהיה זה שירש את אביו הקשיש דוד, ולא אחיו הצעיר, שלמה.

כדי להוציא את תוכניתו לפועל, הוא נעזר בשר הצבא הנועז, יואב בן צרויה, ובמנהיג דתי כריזמטי שסחף אחריו ציבור גדול, ויחד תכננו את טקס ההכתרה החגיגי. כשנתן הנביא שמע על התוכנית, הוא מיהר אל בת שבע, אמו של שלמה, הזהיר אותה שיש סכנה לחייהם והמליץ לה לשכנע את המלך להמליך תחתיו את שלמה, כמו שחזתה הנבואה. דוד, השוכב על ערש דווי, משתכנע להמליך את שלמה, ותומכי אדוניה מתפזרים בבהלה לכל עבר, ומשאירים אותו בודד, מושפל ונאחז בקרנות המזבח, כדי שלא יוצא להורג.

הסיפור הזה, המפורט בשני הפרקים הראשונים של מלכים א', הוא הבסיס למחזה "הבא אחריו", שכתבה שחר פנקס וביימה שיר גולדברג. את שר הצבא המסוקס והקשוח מגלם יונתן צ'רצ'י, האיפכא מסתברא של בן צרויה בחיים האמיתיים. במקום חרב חדה הוא חמוש בעיגולדים היפסטריים ובעגיל קטן בתנוך האוזן, כולו מטרוסקסואליות תל אביבית. וכשהוא מתאר את עלילת המחזה בפגישתנו ערב הבחירות, הסיפור התנ"כי מקבל טוויסט אקטואלי מטריד.

המחזה מספר על מלך, דוד, שהגיע זמנו ללכת והוא נאחז בכיסאו, למרות שהוא בקושי מתפקד. יש לו בן פאשיסט, רע, שחושק במלוכה, אדוניה, שעסוק כל הזמן בתככים. ויש גם בן חמוד, חכם, טוב לב, שלא מעוניין לשלוט ומבקש לחיות את חייו בשקט. ויש את בת שבע, אשתו של דוד, שעושה מניפולציות כדי ששלמה יומלך, ומנגד, אני, יואב בן צרויה, עושה הכול כדי שדווקא אדוניה יומלך, כי הוא שולט בו. והוא בא בטענות לאדוניה: 'אביך לאחרונה לא מתפקד, על זה אין כלל ויכוח, זה זמן משבר. אבל אתה נוהג כמו ילדון, ילדון של אמא'".

קשה שלא לעשות הקבלה אסוציאטיבית למה שקורה אצלנו כאן ועכשיו.

"לא רוצה לדבר על הקבלה, כי היא ברורה לגמרי. אין מה להסביר".

תפרט בכל זאת.

"כל אחד שייקח את זה לאן שהוא רוצה. המלך אומר, 'יש לי כוח, תענוג השררה, מנעמי השלטון, לא רוצה לעזוב'. אתה מתרגל לכך שכולם רוצים להיות בקרבתך, לכרכר סביבך, לתת לך כל מה שאתה מבקש, והם עושים את זה בגלל הפחד שאם ילך, גם כוחם יעלם".

אתה לא מוכן לנקוב בשמות, אז אשאל את זה אחרת: אתה מרוצה ממה שקורה עכשיו במדינה?

"בשנה האחרונה התמזל מזלי וטסתי לספרד, לבולגריה, וממש עכשיו חזרתי מבורגס. הנסיעות האלה שינו אותי, אני לא אוכל ולא שותה יותר בחוץ. למה? המחירים שם מדהימים. צלחת של קלמרי ב-20 שקל, פסטה פירות ים שעולה פה 180 שקל, עולה שם 25, על בירה בספרד תשלם אירו אחד, גם על סנדוויץ'. קניתי בסופר ב-50 שקל מה שהיה עולה לי כאן 200 שקל לפחות.

"אני עובד כל היום, קורע את עצמי, ולא מצליח לחיות. לא חשוב לי המצב הביטחוני, חשוב לי שאוכל לשלם שכר דירה ולאכול. כל חודש אני במינוס רציני ואני מרוויח משכורת יפה, אבל אם אני לא עובד חודשיים, וזה קורה, אני בהידרדרות. אז את שואלת אותי מה אני חושב על הארץ הזאת? על השיסוי, הפילוג, ההפחדה? מה הפלא שדוד רוצה עוד קצת ממנעמי השלטון, עוד קצת תהילה".

התנ"ך כבר עשה ספוילר, אבל סוף המחזה מוכיח שהשלטון משחית גם את הטובים ביותר.

"יש מהפך. שלמה הורג את אדוניה, אחיו, וזאת השחיתות של הכוח. שלמה אומר, 'אני פה, הוא לא יהיה'. בדיוק כמו שכל מנהל בכיר, פקיד ופוליטיקאי מביא מיד את אנשי שלומו כשהוא מתמנה לתפקיד ונפטר מהקודמים. את יודעת למה לא צריך לפרש את המחזה? כי הקהל מבין, הוא חי את האקטואליה".

צ'רצ'י חי את החיים עד הסוף, בדרך שלו ובלי לראות בעיניים. לפני עשר שנים החליט לצאת לפנסיה תודעתית ולעשות רק מה שטוב לו, בחירה שלא כל שחקן יכול להרשות לעצמו, אבל האיש הצבעוני הזה הולך עם זה עד הסוף, לאקסטרים. יש תקופות שהוא חי כמו סעודי עשיר וימים שבקושי נשאר לו כסף לשכר דירה.

"אני בדרך לפת לחם, אבל אני מאושר", חשוב לו להדגיש כשהוא לוגם מהסודה, שהיא המעט שהוא מוכן לשתות בחוץ בתענית הצריכה שגזר על עצמו. "אני עושה המון דברים - מלמד, מרצה על הומור, עושה קואוצ’ינג. כשיש לי, אני שותה את הוויסקי הכי משובח עם קלמרי ושרימפס, וכשאין - ערק או וודקה, וחומוס ולאבנה מקופסה. אני צריך כסף כדי לשלם על הדירה שלי, כי אין לי בית משלי, ולעזור לבן המוזיקאי שלי שעובד בחמש להקות ומלווה את לאה שבת. אני מאוד צנוע. אני גרוש כבר 20 שנה ואני לא יכול להיות עם אישה אחת, אני מאהב, כי אני רוצה לזוז. הייתי בקאמרי 25 שנים ונחנקתי שם. מאז שעזבתי, אני מרוויח פי שמונה כלכלית, נפשית ורוחנית. אם אתה כולא את עצמך בכסף, אתה מת".

מצד שני, תסכים איתי שלחיות מהיד לפה זה חסר אחריות.

"עשיתי פנסיה פרטית, אבל ממש עכשיו חיסלתי את קופת הגמל האחרונה שלי".

עכשיו אין לך ביטחון כלכלי בכלל.

"החבל על הצוואר זה הביטחון שלי, אני צריך את הלחץ הזה כדי ליצור. עכשיו אני נמצא בפרויקט חשוב על גילוי עריות, נושא שמעסיק אותי כבר 15 שנים, מאז שיצאתי עם מישהי, אהבה אדירה, ואחרי שנתיים היא סיפרה לי שאבא שלה אנס אותה וזה טלטל אותי. מאז, היקום שלח לי עוד ועוד אנשים עם סיפורים כאלה, וכשנסעתי לחופשה באי מבודד בתאילנד, נכנסתי לפוביה מצונאמי ועלתה לי האסוציאציה שגילוי עריות זה צונאמי והתחלתי לכתוב את המחזה שיעלה בפסטיבל 'כאן' של ניקו ניתאי בסוף נובמבר, בתיאטרון שלו בתחנה המרכזית.

"קבוצת שחקנים מתכנסת לקריאה ראשונה של מחזה על גילוי עריות, ולאט-לאט השטן נכנס בהם והכול מתפוצץ. אני פותח את הדיון על איפה נמתח הגבול, עד מתי מותר לילד לישון במיטת ההורים, להפסיק להסתובב עירום בבית, מנסה לקלף את האשמה שיש למי שעברו גילוי עריות, כי לפי הסטטיסטיקה, שניים מהצופים באולם עברו התעללות כזו".

בטח המימון שאתה מקבל להפקה מצחיק.

"3,500 שקל לשבעה שחקנים".

זאת אומרת שאתה צריך לממן אותה. למה בכלל להתאמץ?

"זה מה שהבן שלי אמר לי. אני מאמין שלכל אחד יש שליחות וזאת השליחות שלי. אני רוצה לזעוק זעקה, לתקן, ואני יודע שאף תיאטרון לא יגע בזה, כי יש קניינים שיקנו הצגות של מפורסמים ובוגרי ריאליטי, שרוצים שיאהבו אותם כדי שיישארו קניינים. ההצגה מעולה ואני מקווה שהיא תמצא בית. אני רוצה לעשות דיון פתוח בסוף, שייכנס לנעמ"ת, שירוץ בכל מקום".

אתה תשע שנים בבאר שבע, ועדיין עושה המון דברים כדי להתפרנס.

"נכון, אני גם עושה סדנאות לעמידה מול קהל, ועושה קולנוע וטלוויזיה - לאחרונה 'פמת"א', 'האחיות המוצלחות שלי' ו'השוטר הטוב' - אבל הלחם והחמאה שלי זה התיאטרון".

שאמרת שהוא פאסה וירית לעצמך ברגל.

"הוא פאסה כי הקהל הצעיר לא בא לראות אותו. אנשים מעדיפים לראות סדרות ב-VOD. תוסיפי את הכסף לבייביסיטר, חניה, הקפה עם המחירים המטורפים, ותביני לבד. במובן הזה, ‘הבא אחריו’ הוא דווקא רלוונטי. אז כן, אני אומר מה שיש לי להגיד, ולא מרצה אף אחד. אנשים בהוספיס מתחרטים על מה שלא אמרו".

אתה מוכן למות דלפון.

"ועם חיוך. ראיתי מיליונרים מתים עם פרצוף איכה. כשאהיה עם צינורות, אלחש, חייתי את החיים בדיוק איך שרציתי".