נתניהו, גולן ואוריך לא לבד: מתי המשטרה יכולה להיכנס לטלפון הנייד שלכם

חקירת מקורביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בחשד כי הטרידו את עד המדינה בתיק 4000 שלמה (מומי) פילבר באמצעות מכונית שהגיעה מתחת לביתו של פילבר, ועליה רמקולים מהם הושמעו קריאות נגד היותו עד מדינה, מעלה על סדר היום שאלות רבות. המעניינות שבהן נוגעות כנראה לעובדה כי כחלק מהחקירה, המשטרה החרימה את הטלפונים הניידים של דובר הליכוד יונתן אוריך ושל מנהל הקמפיין של המפלגה עופר גולן.

החרמת הטלפונים של מקורבי נתניהו כמהלך מקדים לביצוע חיפוש בהם, הזעיקה את מקורבי נתניהו שמתחו ביקורת על המשטרה שנטלה לידיה טלפונים עם חומרים אישיים ופוליטיים, חומרים שלטענתם אסור שיהיו בחזקת המשטרה. מנגד הודיעו המשטרה ומשרד המשפטים כי בשל הרגישות המיוחדת, הם יבקשו צו מבית המשפט שיאפשר אך ורק חיפוש מצומצם, "שנועד לאתר מידע הקשור לאירוע מושא החקירה בלבד".

ההד הציבורי שנלווה להחרמת הניידים מעורר מחדש את המתח שבין הזכות לפרטיות, לבין הפעולות שבהן נוקטת המשטרה במטרה להגיע לחקר האמת. זאת לאחר שגם מוקדם יותר השנה הורגש מתח מסוג זה, בעקבות חקירת פרשת "מין תמורת מינוי" שנפתחה הודות למידע שהתקבל מהטלפון הנייד של מי שהיה יו"ר לשכת עורכי הדין אז, אפי נוה.

כבר מזמן ברור שהמידע שנמצא בטלפון הנייד של אדם הוא חלק ניכר מעולמו. לא סתם מוגן כל החומר שנמצא במכשירים הניידים שלנו תחת הגנת הפרטיות: הצצה לטלפון הנייד שלנו יכולה ללמד המון על העדפותינו, מערכות היחסים שלנו, דעותינו והיא מספקת מידע רב על מה עשינו, איפה היינו, עם מי, ומתי. במקרים רבים, מדובר גם במידע הנוגע לצדדים שלישיים, שוודאי לא היו מעוניינים כי ייחשף מידע הנוגע אליהם. כשמדובר במידע פוליטי, ייתכן שאפילו קיים אינטרס נוסף לשמור על פרטיותו.

מצד שני, העובדה שבטלפונים הניידים שלנו נמצא חומר רב ומקיף עלינו, מסבירה גם מדוע במשטרה כבר מזמן הבינו כי מידע זה על החשוד הוא אחד הכלים המרכזיים ביותר של המשטרה במסגרת החקירות שהיא מנהלת.

אז מה מותר ומה אסור לרשויות האכיפה לעשות עם הטלפונים הניידים שלנו והמידע שנמצא עליהם? "גלובס" עושה סדר בדברים.

האם המשטרה רשאית להחרים את הטלפון הנייד של כל חשוד?

אם המשטרה סוברת שקיים חשד כי אדם ביצע עבירה באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו, או שניתן להוכיח את החשד לביצוע העבירה באמצעות חומרים הנמצאים על הטלפון שלו, מותר לה לתפוס את הטלפון ולהחרים אותו, גם מבלי שקיבלה לכך צו מבית המשפט.

באיזה מקרים מותר למשטרה לעיין במידע שנמצא בטלפון הנייד?

בניגוד לקלות היחסית שבה יכולה המשטרה לתפוס ולהחרים את הטלפון הנייד של החשוד, אם המשטרה רוצה להיחשף למידע שנמצא על הטלפון, היא צריכה לבקש ולקבל צו מבית המשפט שמתיר לה לעשות את זה.

לפי החוק, טלפון נייד נחשב למחשב, וחיפוש בו יכול להיעשות לפי צו שופט בלבד, כאשר הצו אמור לציין באופן מפורש כי הוא מתיר לחדור למכשיר הטלפון הנייד, ולהפיק ממנו פלט.

בפועל, חיפוש בטלפונים ניידים של חשודים מכוח צווים שיפוטיים היא פרקטיקה שגרתית ומקובלת. התפיסה הרווחת היא שלרוב בתי המשפט לא מערימים קשיים על המשטרה שמבקשת צווי חיפוש.

האם מותר למשטרה להיחשף לכל המידע שנמצא בטלפון?

לא - החיפוש שמותר למשטרה לבצע בטלפון הנייד מוגבל אך ורק להיקף שנקבע בצו של בית המשפט.

כשהמשטרה מבקשת צו, היא חייבת לפרט מה היא בדיוק מחפשת ולהסביר לבית המשפט כיצד המידע שהיא מבקשת לקבל יסייע לה בחקירה. בהתאם, הצו שמקבלת המשטרה מוגבל רק למה שביקשה, והוא חייב לכלול פירוט על מטרות החיפוש, תנאיו, והגבלות שונות שמבקש השופט לקבוע על החיפוש כדי להימנע מפגיעה בפרטיות של החשוד.

אם המשטרה רוצה להרחיב את החיפוש מעבר למה שניתן לה בצו, כמו למשל לחקור עבירות נוספות או לחפש מידע נוסף על הטלפון, היא צריכה לגשת שוב לבית המשפט ולקבל ממנו צו חיפוש עדכני.

מה קורה אם בחיפוש מתגלה מידע שמעלה חשד לעבירה נוספת?

אם המשטרה נחשפת במהלך החיפוש למידע חדש שמעלה חשד לביצוע עבירה נוספת, או למידע שיכול לשפוך אור על פרשיה אחרת שנחקרת - היא חייבת לגשת לבית המשפט ולקבל צו חדש שיתיר לה לעשות במידע שימוש.

לפי מספר דיווחים, ככה נולד תיק 2000: המשטרה חיפשה בנייד של עד המדינה בתיק, ארי הרו, לשעבר ראש הסגל של נתניהו, מידע בקשר לפרשה אחרת שבה היה חשוד, וכך גילתה לתדהמתה את ההקלטות של שיחות נתניהו-מוזס.

האם צריך צו גם כשהחשוד מסכים לחיפוש בטלפון?

מצד אחד, נראה כי החוק שחל על טלפונים ניידים מנוסח באופן ברור, ולא מתיר אפשרות לבצע חיפוש בטלפון נייד של חשוד ללא צו של בית משפט. זו גם הייתה עמדתם של הסנגוריה הציבורית והאגודה לזכויות אזרח במסגרת הליך שהתנהל בבית המשפט העליון ועסק בשאלה הזאת (ראה בהמשך).

לפי הידוע, במרבית המקרים מעדיפים במשטרה לבצע חיפוש כזה רק עם צו של בית משפט, כדי לחסום מראש טענות שמעלים חשודים שפעמים רבות טוענים שנתנו הסכמתם מתוך מצוקה.

למרות לשונו הברורה של החוק, בעבר כבר נשמעו טענות המצדדות בחיפוש בטלפון הנייד ללא צו של בית המשפט, ובלבד שהסכמתו של החשוד הייתה אמיתית וכנה (הלכת בן חיים). טענות אלה התקבלו בעבר בפסיקה של בית הדין הצבאי לערעורים, וגם בעמדה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט העליון.

העליון עדיין לא קבע האם הלכת בן חיים תקפה גם לחיפוש בניידים. השאלה התייתרה לבסוף, שכן נקבע שבמקרה שהובא לפתחו של העליון ממילא לא ניתנה הסכמת החשוד. בכל זאת, בית המשפט רמז כי מדובר בסוגיה כבדת משקל, כשרמז באותו עניין כי "לא מן המותר להרהר גם בשאלה האם אין זה ראוי להסדיר את הנושא הספציפי בחקיקה".

למה המשטרה מחרימה את הנייד לפני קבלת צו מבית המשפט?

במקרים רבים נוהגת המשטרה להחרים לחשודים את הטלפון הנייד שלהם, לשים אותו במעטפה סגורה, ולהמתין עם הפנייה לבית המשפט עד לתום חקירתו הראשונה של החשוד. רק בהמשך, במקרים המתאימים, פונה המשטרה לבית המשפט ומבקשת צו לעיון בחומרים שעל גבי הטלפון הנייד.

יש לכך כל מיני סיבות חקירתיות, אך המרכזית בהן נוגעת לחשש משיבוש הליכי חקירה: המשטרה רוצה לוודא שהחשוד לא ימחק שום דבר מהטלפון הנייד שלו.

כבר היו מקרים בעבר שחשודים מחקו הודעות ותכתובות עוד לפני שהטלפון הנייד שלהם נתפס על ידי המשטרה, כפי שקרה רק לאחרונה, לפי החשד, בעניינה של איילה כהן החשודה בקבלת מידע פנים מיו"ר סודהסטרים לשעבר, דניאל בירנבאום. במקרה כזה יכולות רשויות החקירה לשחזר חלקים מהמידע שנמחק, אבל מדובר בתהליך מורכב וארוך יותר.

האם החשוד מחויב לסייע למשטרה בחיפוש?

התשובה לכך אינה חד משמעית. אחת מהזכויות הבסיסיות ביותר של כל חשוד היא הזכות להימנע מהפללה עצמית. לכן, רבים טוענים כי לחשוד שמורה הזכות שלא למסור את הסיסמה למכשיר הנייד שלו, או לסייע בפתיחתו בכל דרך אחרת כמו טביעת אצבע או זיהוי פנים. זאת, אפילו כשמדובר במקרה של חיפוש שמתבצע באמצעות צו של בית משפט.

הסכנה בכך מבחינתו של החשוד היא שהתנהלות כזאת עלולה להוביל אותו להיות מואשם בעבירה נוספת, כמו למשל הפרת הוראה חוקית.
בפסיקת בתי-המשפט בישראל לא הוכרעה השאלה, ובארה"ב נקבע כי הזכות של החשוד מפני הפללה עצמית גוברת במקרים כאלה. בכל מקרה, בהינתן כי למשטרה יש צו חיפוש מתאים, היא יכולה להגיע למידע שנמצא על הטלפון הנייד גם בדרכים טכנולוגיות אחרות.

לפי הידוע, מרבית החשודים נוהגים לשתף פעולה עם צווים ספציפיים לחיפוש בטלפון הנייד שלהם, ורק במקרים נדירים מציגים סירוב נחוש לספק את סיסמת הכניסה למכשיר. אחד מהמקרים היותר בולטים בהם סירב חשוד לספק את סיסמאות הכניסה לטלפונים שלו היה של עו"ד רונאל פישר, שסירב לתת למשטרה את הקוד לטלפון הנייד שלו במהלך חקירתו. בעקבות זאת, המשטרה פרצה את הטלפון בעזרת תוכנת פריצה, שגם בעבורה נדרש צו ספציפי מבית המשפט.

איך מתבצע החיפוש של המשטרה בפועל?

המשטרה מבצעת כרייה של המידע שנמצא על המכשיר הנייד, ומשתמשת בתוכנה כדי לעבד אותו ולקרוא אותו. לרוב, מתמקדת המשטרה בחיפוש מידע באמצעות מילות מפתח, או בחיפוש המתמקד במידע שהוחלף בין החשוד לחשודים וגורמים נוספים בפרשה.

אם במשטרה חושבים שקיימים על המכשיר הנייד של החשוד חומר שאינו טקסטואלי, כמו למשל תמונות או סרטונים, היא חייבת לכלול בקשה לכך במסגרת הבקשה לקבלת צו בית המשפט.

במקרה של גולן ואוריך, נראה כי המשטרה מתכוונת לבצע חיפוש ממוקד, לפי מילות מפתח שפורטו בצו.