"חלמתי בכלל להיות שחקן, אבל אני לא מצטער"

פורטפוליו עם יגן משה, מנכ"ל שמיר אופטיקה, על החלום שלא הוגשם, על הכישלון ב"תפוז" ועל החיים על ציר סינגפור-ישראל

יגן משה / צילום: איל יצהר
יגן משה / צילום: איל יצהר

אני: בעסקים מאזן בין קשיחות, החלטיות והישגיות לבין אמפתיה ורגישות לסביבה. בחיים הפרטיים אני נותן לרגש יותר מקום ואני נוכח וקשוב.

משפחה: מצד אמא, סבתא בת ה-96, נצר למשפחת צדקה, שהתעשרה בעיראק ממסחר בבדים, וסבא ז"ל, היו קרובי משפחה רחוקים. ב-1951 הם עלו ארצה והצליחו להחביא טבעות זהב שבזכותן קנו, אחרי תקופה קצרה במעברת סלמה, את החנות של "אופנת פאשה" ובית משלהם.

אבא עבר ילדות קשה בעיראק. סבא נהרג בתאונת עבודה והוא נאלץ לעבוד בבית דפוס וגידל יונים, כמו בספר של סמי מיכאל. הם עלו לארץ כשהיה בן 14 והוא נשלח למוסדות. הוא סיים בגרות והתגייס בגיל 17. כשהשתחרר, התחיל לעבוד בדפוס של "ידיעות אחרונות" ופגש את אמא, שהייתה בת 18, באוטובוס לרמת גן. הם התחתנו והתיישבו בפתח תקווה. הוא למד קבלנות בניין בלימודי ערב, עבד כעצמאי והתבסס כלכלית. אמא למדה ספרות ואמנות, הייתה גננת וילדה ארבעה בנים, אני הצעיר שבהם.

ילדות: פתח תקווה. המצב הכלכלי היה טוב. הייתי מגיע הביתה מבית ספר ומיד יוצא לרחוב עם חברים. שיחקתי כדורגל במכבי פתח תקווה ועד היום אני אוהד שרוף. השתתפתי בחוגי דרמה ואבא לא הסכים שאלמד בתלמה ילין, כי אם לא אהיה עו"ד או רו"ח זה ייחשב כישלון, אז הלכתי לעמל ולמדתי אלקטרוניקה ומחשבים. חלמתי להיות שחקן, הופעתי עד גיל 18, והחיידק הזה לא הרפה במהלך השנים. אבל למרות המשקעים שהיו לי בגלל שלא הגשמתי את עצמי בתחום, אני לא מצטער, ואת חוש המשחק אני מגייס להופעה מול העובדים שלי.

ראיית חשבון: אחרי שירות ביחידת קשר קרקעי מוטס וטיול שחרור, נרשמתי לראיית חשבון במכללה למנהל. בגלל שלא הסכמתי לקבל מאבא כסף, עבדתי בסופר-פארם כמחסנאי וקודמתי לאחראי חיתולים והיגיינה נשית, ואחר כך עברתי למשרד רו"ח קטן. את הסטאז' עשיתי בקוסט פורר גבאי. נשארתי שם חמש שנים, ואז הייתי צריך להחליט אם אני ממשיך שם או הולך לנהל ארגון.

קריירה: גיא אליאב, שהכרתי דרך ראיית החשבון, לקח אותי לתפוז כמנהל כספים ונכנסתי לתקופה מאתגרת במיוחד, עם חבורה של צעירים חסרי ניסיון. נכשלנו כי לא הבנו את עולם הפיננסים והניהול ולא היה לנו גב כלכלי. אחרי שנתיים, כשאילן בן דב עשה לנו טובה וקנה את החברה, יצאתי לחצי שנה לטיול באוסטרליה וניו זילנד, וכשחזרתי לארץ, פתחתי מחשב וראיתי שגיא הכניס את הפרטים שלי לאתר היכרות שתפוז הקימה. ההודעה הראשונה הייתה מקרן אור. התקבלתי לעבודה בקומסק, חברה לאבטחת מידע, כחשב.

קרן אור: אשתי, אמנית, נגרית, שמחדשת ומייצרת ריהוט. היא שותפה שלי לכל מה שאני עושה ומגדלת את שלושת הילדים. בזכותה אני יכול להיות בכל העולם ולהצליח, ובעלי המניות מכירים בזה. אנחנו גרים עכשיו בסינגפור וכשאני נמצא כאן שבוע בחודש, היא מנהלת הכול שם.

שמיר אופטיקה: אחרי ארבע שנים בקומסק, קרן אור רצתה לעבוד לגור בצפון והתחלתי לחפש שם עבודה. חבר שהיה מעורב בהנפקת שמיר אופטיקה סידר לי עבודה כסמנכ"ל כספים ושכרנו דירה בקיבוץ שניר. היינו בטוחים שנישאר שם שנה-שנתיים ואנחנו שם כבר 15 שנים. נשלחנו לסינגפור באמצע 2014, ולפני שנה מוניתי למנכ"ל.

החברה מפתחת, מייצרת, משווקת ומוכרת עדשות משקפיים לאופטיקאים דרך חנויות ורשתות אופטיקה, על-פי מרשם המותאם לפציינט, כש-97% מההכנסות שלה מגיעות מפעילות בינלאומית. אנחנו מחזיקים כ-30 חברות בעולם בבעלות מלאה או משותפת. לאחרונה השקנו "עדשה לומדת", המבוססת על דאטה שנאספה מלקוחות בכל העולם ומשפרת את ההתאמה ללקוח.

סינגפור: אנחנו גרים שם כבר חמש שנים. מכיוון שהמשפחה נקשרה לשם, הובטח לי שאוכל להישאר בסינגפור גם כמנכ"ל. אני חי במטוסים כבר שנים. רוב המטה יושב פה, הפיתוח מתחלק בין הארץ, סינגפור והעולם וקיבוץ שמיר. אנחנו לא מסתירים את הצביון הישראלי. להיפך.

פנאי: עושה ספורט כל יום. אוהב לצלול עם כל המשפחה באתרים מיוחדים בעולם.

תפיסת עתיד: ידעתי שהשנתיים הראשונות שלי בתפקיד יהיו קשות, וכשנתייצב, אוכל ליישם את התוכניות האסטרטגיות שלנו. כשהילדים יתבגרו עוד טיפה נחזור לישראל.

צרו איתנו קשר *5988