דעה: הפוטנציאל לא קטֵן, הכישרון לא מידלדל, הרעיונות לא נגמרים

טיפ קטן, ששווה את משקלו בזהב, לכלות וחתני נבחרת הצעירים המבטיחים של G • דעה

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

א. במהלך השנים הפך G40, מוסף ארבעים הצעירות המבטיחות משני המינים עד גיל 40 של G, לפרויקט שכבוד גדול להופיע בו. זה ידוע. מה שפחות ידוע, ומעניין שאף אחד לא טרח לשאול או להתעניין בנושא עד עכשיו, זה איך בדיוק משפיעה הרשימה עליי, ההוא שמתכבד על דעת עצמו לברך בכל פעם מחדש את החברות והחברים בה. הרי אין דבר שאין לו תופעת לוואי - דמיינו עלי שלכת בשולי הכביש, מסתחררים בסופות טורנדו זעירות שיצרו גלגלי משאית דוהרת, מי חשב עליהם עד עכשיו? כך, הפכה הרשימה עבורי לאחד מהסימנים המובהקים - קטן יותר מיומולדת, גדול יותר משמחת תורה - שעוד שנה חלפה, שהזמן לא עוצר.

עוד שנה חלפה והזמן, מתברר, באמת לא עוצר. זה נכון מה שאמרו עליו כל הזמן: כבר עשור (עשור!) עומד ביני לבינם; אני בן 49, בדרכי לעזוב את העשור שאלה עוד רגע ונכנסים אליו. אם הזמן הוא מקום, הנה אנו חולפים זה על פני זה במסדרון רחב ומואר, כמו הממריאים והנוחתים בנתב"ג. המסדרון הזה הוא אחד מהמקומות האהובים עליי בישראל מבחינה פילוסופית - לטסים הוא מזכיר את הנחיתה, לנוחתים את ההמראה ובשני המסלולים אתה הולך בירידה.

עשור! גברים חלשים ממני היו אולי גולשים למלנכוליה, אבל לא אני, או לפחות לא לגמרי. הרשימה אומנם מבהירה הבהר היטב שהזמן לא עוצר, אבל טוב שכך! כי הרשימה גם מוכיחה, שחור על גבי עיתון, שהפוטנציאל לא קטֵן, הכישרון לא מידלדל, הרעיונות לא נגמרים, האש לא כבה, הדרייב לא נחלש, לא פסה החדשנות, לא דָהה האור ולא קָהה הברק. הרשימה היא סימן מובהק שהזמן לצידנו, גם אם לא תמיד באופן אישי.

ב. במה אברך? חשבתי עליכם הרבה השבוע, ארבעים חברות וחברים מצליחות ומוצלחים שלי. פעם אחת הייתה כששמתי אוזניות, עצמתי עיניים, נשמתי ושקעתי באחד מהתרגילים ביישומון המדיטציה שלי (אני בעניינים האלה לאחרונה, כבר סיפרתי לכם). תן למחשבות לחלוף, אמרה האפליקציה, נסה להביט בהן בשלווה, כאילו אתה עומד בצד הכביש והן מכוניות שנוסעות מפה לשם. הבט בהן חולפות, בלי שיפוט, בלי עניין.

אני מנסה לעשות את זה. לעמוד בצד הכביש זה הכי קל בשבילי, גם על השיפוט אני מוותר בלי שום בעיה, אבל פשוט לא מצליח לוותר על העניין - וגם לא כל-כך רוצה. הרי כדי שאעמוד בצד הכביש צריך היה שמישהו יסלול את הכביש ויבנה את המכוניות ויסע בהן מפה לשם, אין דבר אחד בלי הדבר האחר ובלב הדברים עומדת הפעולה, לא ההתבוננות, עם כל הכבוד. ואני האחרון שיזלזל בתרומתם של המתבוננים לאנושות.

אז ככה חשבתי על ארבעים הצעירים המבטיחים במדיטציה שלי, נוסעים בכבישים שהם סוללים, במכוניות שהם בנו, אל יעדים שהם הגדירו בעוד אני מסתכל מהצד בעניין גדול ובשיפוט לטובה; אם היו שופטי-קו במדיטציה, בטוח היו מרחיקים אותי מהמגרש, אבל לא היה אכפת לי.

פעם שנייה הייתה כשהשבוע מישהו ראה אותי רושם משהו בפנקס ואמר לי שאני שומר על הגחלת. חשוב לשמור על הגחלת, אבל מצד שני בואו - כולה גחלת. כל אחד יכול לשמור על גחלת. אבל לקום, לסתת אבן לכדי גרזן ואיתו לכרות עץ ומהעצים להדליק מדורה שתאיר ותחמם את כולם - זה לא לכל אחד. בשביל זה צריך אופי. אאחל לכם זאת, חברות וחברים: שתמיד מישהו אחר יישאר לשמור בשבילכם על הגחלת כשאתם הולכים לכרות עצים, ויביט בכם מצדי הכבישים כשאתם דוהרים. אל תדאגו, תמיד יהיה מישהו כזה.

איור: תמיר שפר
 איור: תמיר שפר

ג.אם לא מספיק שעשור שלם כבר נפער ביני לבין המופיעים ברשימה השנה, שהיא בעצמה סיכום עשור (לא אסכם את העשור, מה הטיפה יודעת על הנהר), בימים אלה אני מעיין ב"רכבת הרים", ספרו החדש של ההיסטוריון הידוע איאן קרשו (עם עובד), על אירופה בין השנים 2017-1950, ספר גדוש פרטים ועב כרס, למעלה מ-600 עמודים. זו חוויה משונה ומלבבת, כי רוב התקופה שמתוארת ומנותחת בספר היא המציאות שאתם ואני חווים וחווינו כהווה מתמשך ועבר קרוב. אנחנו מכירים אותה מהזיכרונות שלנו (פחות או יותר, כמובן, זו לא היסטוריה של ישראל) והנה היא כבר היסטוריה.

מצב נפשי, כמו שהיו אומרים פעם ברשת: קורא ספר היסטוריה על החיים שלי בזמן שאנשים אחרים, מוצלחים יותר, נהיים בני ארבעים ואני תיכף עומד להיכנס לעשור השישי בחיי. אימה קרה חולפת במהירות האור מקצה הגולגולת לציפורן הזרת. דברים מהסוג הזה אמורים לגרום לאדם לחשוב, ואני לא אוהב שאומרים לי על מה לחשוב. הבעיה היא שאם יש דבר אחד שאני עוד פחות אוהב מזה שאומרים לי על מה לחשוב, זה שאומרים לי על מה לא לחשוב.
אבל מה אני כבד, הרי שום דבר מכל זה לא קשור בשום צורה לחיים של ארבעים הצעירות והצעירים בגיליון הזה. אלה לא אנשים השקועים במחשבות מעגליות בצדי הדרכים, מה אני מחנטרש להם על מחשבות שהופכות למכוניות ועל מדורות ומסדרונות ועלי שלכת שמסתחררים בסופות טורנדו קטנות? אלה אנשים עסוקים. בירכתי אותם, בסדר, אף שבסוף הפלתי פה קצת יותר מדי תוגה. אז עכשיו, לפני שתמשיכו הלאה, לפחות אעניק לכם שי, משהו מעשי, טיפ לחיים!

ד.אז הנה הטיפ הקטן שלי לכם, חברות וחברים. הוא פשוט וקל ולא עולה כסף ונשמע די היפי וקצת מטורלל ויחד עם זאת כמעט מובן מאליו, אבל בכל מקרה, יש מצב שהוא ישנה את חייכם לטובה, אז אל תבואו אליי בטענות אחר כך שהכל השתפר, בסדר? אז בלי עוד הקדמות: כל מה שצריך זה להגיד שלוש פעמים ביום - This is a happy moment. בכוונה זה באנגלית, כדי לא להסתבך בין שמחה ואושר. אחרי שיש לכם רגע טוב, פשוט תכירו בזה על-ידי שתגידו, למישהו או לעצמכם, בקול או בשקט. נסו את זה. לא חייבים שלוש, לפעמים שוכחים, הכול בסדר, אבל כשזוכרים אומרים, וכשאומרים מבינים וכשמבינים נרגעים, ולו לרגע. לפעמים הבנאדם צריך רגע. אני עוד לא הכרתי בנאדם שלא היה צריך רגע, בטח רגע שאפשר לומר עליו This is a happy moment. שלבו את זה בסדר היום העמוס שלכם.

לא צריכים להודות לי. את הטיפ הזה קיבלנו השבוע כשיעורי בית במסגרת סדנת המיינדפולנס - ומאז אני מספר אותו לאחרים וממליץ גם להם לנסות, ואם הולך שיעבירו הלאה, אבל לא בקבוצות ווטסאפ. אם אני גונב פה סוד מקצועי של מישהו אז כל הכבוד לי, כי דבר כזה ראוי לו להיות חופשי וברשות כולם - המוצלחות והמוצלחים פחות, הנוסעים והמתבוננים, שומרי הגחלות ומסתתי האבנים, הממריאים והנוחתים, בני הארבעים ובני כל שאר הגילאים ומצבי הרוח. למעשה, הרגע שבו קיבלתם את הטיפ הוא רגע ראוי מאין כמוהו להיות הראשון, אז עיצרו הכול ותגידו, לעצמכם או למישהו אחר, בקול או בשקט: This is a happy moment.

וחוץ מזה, חנוכה שמח, הא?

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988