ובינתיים בחוץ: כך נראית ישראל בימי הסגר

דרור פויר ואיל יצהר יצאו לדרכים, רגע לפני שגם הן נסגרות לתנועה • מסע דרומי בין אשדוד, נתיבות ובאר שבע, בין ערים ריקות לשדות ירוקים, שרק אחרי שהם נלקחים ממך אתה מתחיל להעריך עד כמה הם חסרים עכשיו

שדות, ושהקורונה תחכה / צילום: איל יצהר
שדות, ושהקורונה תחכה / צילום: איל יצהר

בדרכים הבינעירוניות אתה פחות מרגיש את הקורונה. התנועה אומנם פחתה בהרבה, אבל הכבישים עוד מתוחים ואנשים עדיין נוסעים עליהם מפה לשם. אפילו העובדה הכל-כך ברורה מאליה הזו מצליחה להפתיע אותי, אחרי כל הימים האלה בין ארבעה קירות עם המשפחה הגרעינית: העולם ממשיך להתנהל, ובחלקו אף מחוץ לאפליקציית זום. אומנם קראתי על זה שזיהום האוויר פחת, אבל רק כשהוצאתי ראש מחלון פתוח של אוטו נוסע על כביש 40 הריק וגמעתי מלוא לוגמיי אוויר מדבר שהרגיש חדש לגמרי, הבנתי.

כל היופי והרִיק, והשקט, והניקיון הכמעט טהור שמציף עכשיו את החוץ הישראלי, בטח אחרי החורף שהיה פה, עומד בניגוד מוחלט אל מול הרעש, הפחד, המחלה וחוסר הוודאות שנמצאים בכל מקום אחר - ולכמה רגעים יפים אפילו מצליח לגבור עליו. היינו צריכים את זה.

נסענו לחפש את מה שאיננו, לנסות לצלם את מה שלא רואים. יצאנו מתל אביב ונסענו דרומה; אשדוד, אשקלון, נתיבות, רהט, באר שבע. בכולן, להתרשמותי, מכבדים הישראלים את ההוראות שנחתו עליהם, גם אם מפספסים מדי פעם, נכנעים ומתקרבים זה לזה.

מצחיק: כל הזמן אתה חולם שיהיה ריק, שיהיה לך מקום, שלא יהיה לך צפוף, שלא יהיה תור - ופתאום כשריק, כל מה שאתה רוצה זה שיהיה מלא. אולי בגלל שבלי אנשים ברחובות, על כל השאון שהם מקימים, נחשפת הזוועה האורבנית שלנו ביתר עוז: שלבי הפלסטיק השבורים, המדרכות הסדוקות, הכבלים הלא מתוחים, הטיח המתקלף, שיכוני הרכבת המרוטים, דודי השמש, פחי הזבל, שילוט היתר, חוסר התכנון. עיר ישראלית בלי ישראלים יכולה להיות מקום כעור למדי.

אני מתגעגע. 

באר שבע, מרפסות

מדרך מצדה ועד העיר העתיקה, מפארק ההייטק ועד שכונה ד', גם רחובות באר שבע ריקים כמעט לגמרי מהולכי רגל והעסקים סגורים. מדי פעם אנחנו מרימים מבט מהמדרכות הריקות ומהצמתים הפנויים אל ג'ונגל הבטון של הבניינים שמעלינו. אלה שבתמונה נמצאים ברחוב העצמאות, צפופים, מסתירים זה את זה אחד מהשני. פתח חלון והשקף אל דירת שכניך. כולם בבית, כל הזמן.

אני חושב על כל האנשים שמאחורי כל החלונות, עוברים פחות או יותר את אותם הדברים, דואגים על הפרנסה ועל הבריאות ועל ההורים ועל הילדים, מתבשלים במיצי המשפחה הגרעינית, מתמודדים ומתחרפנים, כל אחד מהסיבות שלו וכל אחד בקצב שלו. שואלים זה את זו מה יהיה ואומרים זו לזה די, תכבה את החדשות, אני כבר לא יכולה יותר.

באר שבע / צילום: איל יצהר
 באר שבע / צילום: איל יצהר

באר שבע, רכבת

אנחנו עומדים דקות ארוכות על גשר מעל תחנת הרכבת באר שבע צפון. אין אנשים בתחנה ואין רכבת באופק. גם אזור התפעול, בחלק הימני של הצילום, שומם. שונה מאוד ממה שמתרחש פה בימים כתיקונם ובשעת אחר צהריים, כמו השעה שבה אנו עומדים לבד על הגשר: התחנה אמורה להיות הומה סטודנטים, הייטקיסטים וכל הטוב שיש לבאר שבע להציע. אבל לא השבוע.

וכל זאת, למרות הדממה היחסית: בכל הערים שהיינו בהן ממשיכות להתבצע עבודות תשתית, כאילו כלום. האנשים אינם, אבל פועלים חופרים ובונים ומותחים והופכים וסוללים ושותלים. הכול סוריאליסטי למדי; נראה כאילו אנחנו בהפסקה של הצגת תיאטרון ענקית, צופים בפועלי הבמה עמלים להכין את התפאורה למערכה הבאה. עוד מעט יחזרו השחקנים.

באר שבע / צילום: איל יצהר
 באר שבע / צילום: איל יצהר

אשקלון, רובע עתיק

אשקלון יקרה לליבי; למדתי בה נהיגה ונכשלתי בשני טסטים. זיכרון השרירים שלי מכיר את הרחובות. העיר מקבלת את פנינו בדממה. רוב החנויות בשוק הישן של אשקלון סגורות ומסוגרות. הרבה דוכנים יש בשוק של אשקלון, ובאחוז גבוה מהם, באופן לא סביר בשום צורה, אפשר לקנות רק דבר אחד: כיפות.

כמה אנשים עומדים בתור מחוץ למעדני מניה, לא בדיוק מקפידים על שני מטרים מרחק, אבל מנסים להקפיד לא להיצמד יותר מדי. אתה ממש רואה אותנו, הישראלים, כמהים זה למגעו של זה. כמה אפשר להיות לבד, אנחנו מכורים לחיכוך. ברחוב הרצל אני קונה בקבוק של 500 מ"ל אלכוג'ל ב-39 שקל וגומר אותו בשלוק אחד.

אשקלון / צילום: איל יצהר
 אשקלון / צילום: איל יצהר

חוף אשדוד. חניון ריק

לא קשה לתפוס תמונה טובה של ריקוּת בישראל של השבוע הזה. אבל בשביל להבין את הריק צריך לחשוב על המלא, לנסות לזכור אותו: בחניון העצום הזה באשדוד, המשתקע מחוף לידו דרך חוף אורנים ועד לחוף הקשתות - יפים החופים של אשדוד - נמצא בימים רגילים שוק פתוח, מהחמודים בישראל. יותר מחמש מאות דוכנים משרתים יותר מחצי מיליון איש בשנה. צריך להיות פה כשמלא בשביל להבין כמה ריק. הכול כל כך מוזר, אנחנו אומרים לעצמנו שוב ושוב, ימים מוזרים בהחלט, כמו שאמר ג'ון לנון.

בים ממתין תור ארוך של אוניות מטען ענקיות להיכנס לנמל, אבל בחוף, ובטיילת ובעיר העתיקה ובעיר החדשה של אשדוד - עיר שמשרה תחושה נעימה של נינוחות גם בימים אלה - לאן שלא נסענו, היינו כמעט לבד.

אשדוד / צילום: איל יצהר
 אשדוד / צילום: איל יצהר

אשדוד, תפילה

דתיים רבים חטפו את הקורונה בבתי הכנסת. מאז, נסגרו המניינים ורבים עברו לתפילת יחיד. אבל לא כולם. בתשע בבוקר אנחנו נוסעים דרך רובע ז', מהרובעים המרופטים באשדוד שתושביו רובם ככולם חרדים. באחת החצרות אנחנו מבחינים במניין-חוץ.

כ-15 גברים עומדים במרחק בטוח זה מזה. זו חצר ישראלית רגילה, מוזנחת במידה, ילדים ונשים משתתפים בתפילה מהחלונות ומהמרפסות. מהחלונות תלויה כמות עצומה של כביסה שמתנפנפת ברוח, השמש זורחת, אבל העצים מטילים צל נעים ושירת המתפללים נמהלת בציוץ הציפורים ומנועי המכוניות המעטות שעוברות. בעיניי, זה יפה יותר מכל בית כנסת.

אשדוד / צילום: איל יצהר
 אשדוד / צילום: איל יצהר

נתיבות, הברכה של סבא

דבר לא יערער את אהבתי לנתיבות ולאנשיה, גם לא מגפה עולמית. אנחנו עושים סיבוב קצר בעיר הריקה, אבל מאושרים לגלות שלפחות מוסד נתיבותי אחד נותר פתוח. אין לו שם רשמי, בדרך כלל קוראים לו פשוט "טונה / נקניק". דוכן קטן בחדרון זעיר, שמצליח להכין כריכים פלאיים ממש. תמיד אני חושב לנסות את הנקניק, אבל נכנע לקסם הטונה.

איך זה יכול להיות, אני שואל כל ביקור מחדש. זו הברכה של הסבא, אומרים פה.
הסבא, סופר הזקן, כבר מזמן לא פה, אבל לאף אחד אין שום תלונה לסנדביץ' שמכין הנכד, משה. צמוד לטונה יש חנות פירות שעושה מיצים. ניסים מהפירות מכין לנו מיץ רימונים ולא מסכים לקחת כסף. אתה בבית שלי, הוא אומר. זה נכון. בנתיבות אני מרגיש בבית.

נתיבות / צילום: איל יצהר
 נתיבות / צילום: איל יצהר

רהט, גמלים בירוק

הדרך מבאר שבע לרהט דרך כביש 264 (נוסעים בכביש 25 ופונים ימינה) עוצרת נשימה. אנחנו מפסיקים לדבר, המילה היחידה שאנחנו יכולים להוציא מהפה היא וואו. כל-כך יפה הארץ עכשיו. המדבר פורח ושופע ומֶזמן מראות שאני לא חושב שראיתי, כמו גמלים על רקע ירוק. חשבתי שגמלים באים רק על רקע חום-צהוב ואוכלים רק חול. גם שאר הצאן משמין בנחת.

גם רהט סגורה ומסוגרת. העסקים נעולים והרחובות ריקים. כשאני נכנס למכולת לקנות משהו לשתות, נשמטות הלסתות של המוכרים: מה עושה פה יהודי עם שיער מדובלל ומבט מבולבל באמצע המגפה?

הולכי רגל אומנם לא ראינו, אבל מכוניות ראינו גם ראינו. נהיגה ברהט היא חוויית סף-מוות. מי צריך פה קורונה? עזבו את ההתעלמות מכל חוקי התנועה האפשריים, השיא נשבר כשעקפו אותנו מימין. מה מוזר בזה, אתם שואלים? שבצד ימין הייתה מדרכה.

רהט / צילום: איל יצהר
 רהט / צילום: איל יצהר

שדות, ושהקורונה תחכה

בדרך משדרות לנתיבות אנחנו יורדים מהכביש הראשי אל השטחים החקלאיים ונוסעים לאט בשדות הפורחים, כמעט מתחפרים בשלולית, אבל יוצאים מזה. בשלב מסוים אנחנו עוצרים את האוטו ויוצאים לנשום אוויר טרי ופריך ולספוג אלף גוונים של ירוק. אחרי כל הזמן הזה בפנים, בתוך החדר שבתוך הבית, אתה אפילו לא יכול להעריך עד כמה חסר לך הבחוץ וכל הגודל והשפע והרוח שהוא יודע לתת. השדות חוגגים את החורף שזה עתה חלף ומברכים מכל הלב את האביב שמתחיל.

השלווה והיופי משפיעים עלינו בצורה מיידית. אנחנו נושמים, אנחנו מחייכים, אנחנו רצים כמו ילדים בשדות, שני גברים מבוגרים שלפחות אחד מהם בקבוצת סיכון, אבל לא אכפת להם מכלום, לפחות לא הרגע - ואנחנו מפרגנים זה לזה את הרגע הזה. מתבודדים קצת, מבוססים בבוץ, מעבירים יד בין העלים והפרחים. סביבנו ציפורים ודבורים, שדות חיטה ואפונה נמתחים עד אינסוף.

בטבע לא ניכרת המגפה, הרגבים לא מקריינים מבזקים ואין פחד בפריחה. השקט מקבל את המקום הטבעי שלו במרחב. אנחנו מאושרים לרגע, ורגע זה המון. אני לא רופא, אבל תנו לי לתת לכם עצה רפואית: קחו את עצמכם לטבע לכמה שעות. תהיו לבד. הקורונה תחכה.

בדרך אנחנו עולים גם להשקיף על עזה הקרובה. גם מהכיוון הזה יש שקט, אבל מי יודע מה באמת קורה שם עכשיו, ומתי החיים יחזרו לעוד סבב.

שדות / צילום: איל יצהר
 שדות / צילום: איל יצהר

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988