דעה - מבצר מבינתי: ההערה המוזרה של נשיאת בית המשפט העליון

א. "שום מבצר לא נופל". הגערה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בעורכת הדין דפנה הולץ-לכנר הייתה בעיניי אחד מרגעי השיא בדיונים שנערכו השבוע בבג"ץ, עד כדי כך שמצאתי את עצמי הוגה בה שוב ושוב בימים שחלפו. בואו ונדרוש יחד בדברים.

הולץ-לכנר, שייצגה קבוצה של 123 "אנשי ביטחון, חברה, רוח והייטק" (התרשמתם, תודו) שעתרו נגד נתניהו וממשלתו החדשה, ציטטה את מנחם בגין המנוח שכבר בשנת 1952 טען בזכות "עליונות המשפט" (ממש כך) וקראה בקול גדול: "המשפט הבלתי תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חירות האדם בימינו. בנפול מבצר המשפט אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה". מילים נכבדות, אין ספק. בגין ידע לכתוב ולומר משפטים שגורמים לך להזדקף בכיסאך, כאילו המילים עצמן אוחזות בציצית ראשך ומושכות אותך כלפי מעלה, מכריחות אותך לכבד את השפה. אלא שהפאתוס הבגיני, מתברר, לא כל-כך הרשים את הנשיאה חיות וזו תקפה: "הטיעון לא במקום. שום מבצר לא נופל. זה פופוליזם. לא ייתכן שצד יעמוד כאן ויגיד שאם לא נקבל את עמדתו, המבצר נפל".

 איור: תמיר שפר

ראוי עד מאוד להעריך את נימת ה"תרגיעי, כפרה" בדברי כבודה, והלוא זה מסר שראוי להישמע בקול רם מקצה הארץ ועד קצה: תנשמו עמוק, חברות וחברים. שיטת הממשל לא קמה ונופלת בכל פעם שפוליטיקאי משקר לך והדמוקרטיה לא חיה ומתה לפי מידת שביעות הרצון שלך מתוצאות הבחירות. בחיי, לפעמים נדמה שכל אחד פה, מכל הצדדים, חי כאילו הוא ביום הולדת 3 של עצמו - אם הוא לא במרכז המסיבה, אין מסיבה. כבוד לחיות על שניסתה להעמיד את הולץ-לכנר, את 123 העותרים שמאחוריה ואת כולנו במקום. שום מבצר לא נופל, אמרה, הכול בסדר.

ב. אלא שאם בתחילה הייתי מבסוט עד מאוד מהערת הנשיאה, הרי שככל שהמשכתי להגות במילים "שום מבצר לא נופל", יכולתי לראות בקלות עד כמה ריקים הדברים מתוכן ומנותקים מהמציאות. שום מבצר לא נופל? הראו לי מבצר אחד שלא נפל. לא צריך להיות פרופסור להיסטוריה, מספיק לטייל בניחותא בארצנו זרועת המבצרים העתיקים שנפלו, שנכבשו, שנשכחו, שננטשו, שהתפוררו, שהתכסו באבק ובחול. שום מבצר לא נופל? בסוף כל המבצרים נופלים. זה לאט וזה מהר, זה במים וזה באש.

וגם אם כוונת הנשיאה הייתה לומר ששום מבצר לא נופל "כרגע", כלומר בהקשר של העתירה הספציפית, הרי שהדברים לא מקובלים עליי, בלשון המעטה. כי הכול בתהליך תמידי של נפילה, התפוררות והתאיינות. המבצר, העץ, האדם. המבצר מתחיל ליפול מהרגע שהוקם, כמו אוטו שהזמן מוריד מערכו. אם אתה לא רואה את המבצר נופל, יכול להיות שזה בגלל שאתה נופל איתו. ולגבי האוטו, כל מה שנשאר לך זה ליהנות מהנסיעה. אני לא חושב שבג"ץ הוא מבצר שנופל מהר יותר ממבצרים ישראלים אחרים, להיפך. הוא נראה לי די חזק ועמיד; זה עצם השימוש במבצר שהדליק אותי. מה מבצר? אני עוד זוכר שדיברו על וילה.

התשובה: "ואם הם יושבים במבצרים, דעו כי הם חלשים", אומר מדרש אגדה (במדבר, י"ג ,י"ט), "וגנאי הוא להם לישב בערי הבצורות".

ג. שום מבצר לא נופל? איך אפשר להגיד את המשפט הזה עכשיו, ואיך אפשר לקרוא אותו כשכל-כך הרבה מבצרים נופלים אל מול עינינו ממש. מבצרים קטנים ומבצרים גדולים, ענפים, חברות, כלכלות שלמות מיטלטלות באי ודאות. היא אולי תיפתר בקרוב, הלוואי, אבל העובדה בעינה עומדת: כל-כך הרבה מהדברים שנחשבו בעינינו, כל מה שהאמנו שהם מבצרים מבוצרים שלא יפלו כל-כך מהר, נעלמו באחת (עושים מאמץ איטי לחזור לאט). כל היומיום שהיה לנו, פוף, השתנה מהקצה אל הקצה. אפילו המבצר הכי ידוע מכל הפתגמים, זה מביתי הוא מבצרי, התגלה כמפוקפק כשרבים נדבקו במחלה בביתם ממש.

שום מבצר לא נופל? ואני בדיוק סיימתי לצפות בסדרת הטלוויזיה "מלחמה ללא שם" של ישראל רוזנר ומתי פרידמן ובכל הכתבות שנעשו בעקבותיה, כמו גם לקרוא את "לבנון - המלחמה האבודה", ספרו של חיים הר-זהב, ולצלול למעמקים שלא יאומנו בקבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון". מעניין לראות איך המלחמה שטרם הוכרע סופית אם היא אבודה או סתם בלי שם צפה פתאום מתוך תת המודע הקולקטיבי של דור שלם. זה הדור שלי, אבל אני לא הייתי שם. הצפייה והקריאה שאבו אותי פנימה.

זה מוזר. מצד אחד אני זוכר הכול; הרי חייתי כאן. חברים עלו וירדו, דודים נלחמו, אנשים נפצעו ומתו כל הזמן ברצף מייאש, הייתי בהפגנות, הייתי בלוויות, חשבתי שאני זוכר הכול. אבל מתברר שאני לא זוכר כלום. אפילו לא היה לי מה להדחיק, כמו לכל-כך הרבה מחבריי שנחשפים פתאום. כאילו הקמתי חומה ביני לבין המלחמה הזאת. מבצר? אתם אמרתם. כשהחיילים שם, אז ועכשיו, מדברים על אלה שלא היו שם ולא מבינים, על העורף שלא קלט מה מתרחש - הם מדברים עליי. לא רק בגופי לא הייתי שם, גם ברוחי התרחקתי.
אני הולך עם הלבנון הזאת בלב כבר כמה זמן, הולך לישון עם חיילים מתים בלב כמו פרודיה על שיר של שלמה ארצי. ואז באה חיות עם המשפט שלה. שום מבצר לא נופל, הא? כל המלחמה הזו היא סיפורם של מבצרים, פיזיים ותודעתיים, שנופלים בזה אחר זה. ואת אלה שלא נפלו, בסוף נאלצנו לפוצץ בעצמנו.

ד. מה שמדהים לראות ממרחק של עשרים שנה בסך הכול זה איך חלק מהמבצרים התודעתיים הנ"ל, מה שנקרא קונספציות, קורסים בזמן אמת על כל המעורבים בפרשה - וחלקם פשוט מכחיש לגמרי את הנפילה. צריך לחזק את הגדר, הם אומרים, שבויים בקונספציה, בזמן שהגג מתרסק והמשפט של חיות "שום מבצר לא נופל" מהדהד במוח שלי מבעד לגבולות ההקשר המיידי. במראה האחורית רואים הכי טוב, כמו שאומרים. ככל שאנו מתקדמים בזמן, מתבהרות טעויות העבר, והבנאדם לא יכול שלא לשאול את עצמו באיזו קונספציה אנחנו, ככלל וכפרטים, שרויים עכשיו ולא רואים? איזו טעות ענקית נעשית? איזה מבצר נופל בזמן שאנחנו מאמינים שהוא עומד יציב?

את אותה קונספציה, וממרחק הרבה יותר קטן מעשרים שנה, של חודשים ספורים, היה אפשר לראות בסרט שעשה חיים ריבלין ל"המקור" על פרופסור רוטשטיין; המהירות המיידית כמעט שבה מתגבשת חשיבה קבוצתית ונבנה מבצר רעיוני שמסרב ליפול. את קונספציות העבר רואים הכי טוב במראה האחורית (דמיינו את עצמכם נוסעים באוטו בלי גג על אוטוסטרדת הזמן) ואת קונספציות ההווה רואים הכי טוב מבחוץ. השאלה היחידה שנשאלת היא איפה אתה, בפנים או בחוץ, ועל השאלה הזו כבר קשה יותר לענות. כמו כל אחד, גם אני אוהב לחשוב שאני יודע שאני בפנים ושהמבצר שלי לא ייפול, אבל זה בדיוק העניין, לא? 

הרהור: המבצר מתחיל ליפול מהרגע שהוקם. אם אתה לא רואה אותו נופל, יכול להיות שזה בגלל שאתה נופל איתו.