פרופ' רפי מלניק לא חושב שצריך לדאוג מהחוב הציבורי התופח

המשבר הכלכלי אליו נקלענו בעקבות התפרצות מגפת הקורונה גרם לגידול ניכר בגירעון בתקציב המדינה, אני מעריך שהגירעון בשנת 2020 יגיע לכ-12% מהתוצר. בטווח הקצר, פועל גידול הגירעון כמייצב אוטומטי, המרכך את הפגיעה הכלכלית. ניסיון למניעת היווצרות הגירעון היה ממיט אסון על הכלכלה והחברה הישראלית.

מימון הגירעון נעשה באמצעות הלוואות שנוטלת הממשלה, מהלך המגדיל, כמובן, את החוב הציבורי. לכן הנושא המרכזי העומד בפנינו הוא בעיית החוב שנוצר - וימשיך להיווצר - כדי להתמודד עם החזרת המשק לתעסוקה מלאה ולחידוש הצמיחה.

איך נחזיר את החוב?

אפתיע ואומר שאת החוב לא נחזיר; הכיצד? ניקח לדוגמה את הטיפול בחוב שנוצר במיתון של 2001-2002. בשנת 2003 טיפס החוב הציבורי לכ-93% תוצר; משקל זה התכווץ על פני זמן ובשנת 2019 הגיע לכ-60% תוצר. כדי להצדיק את האמירה המפתיעה שלי, נעבור לדבר בשקלים: החוב ב-2003 היה כ-540 מיליארד שקל ואילו ב-2019 עלה לכ-840 מיליארד שקל; כלומר, לא רק שהחוב לא הוחזר, הוא אפילו עלה, אבל, יחסית לתוצר שהוא בסיס המס שממנו ניתן לשרת את החוב, הוא ירד, וזה מה שחשוב. איך קרה הנס הזה? צמיחת התוצר במחירים שוטפים גדל מ-2003 ועד 2019 ב-144%, גידול ריאלי של כ-85%, ויתר הגידול נבע מעליית מחירים, זאת, בהשוואה לגידול חוב של כ-57% באותה תקופה. בתקופה זו הגירעון הממוצע של הממשלה הרחבה היה 3.4% מהתוצר. כלכלת ישראל יכולה לשחזר את הביצועים האלה לאחר שנחזיר את המשק לצמיחה, ושיעור האבטלה יהיה במגמת ירידה.

האם אנחנו לווים על חשבון עתיד ילדינו?

האנלוגיה שעושים רבים - ממצב של משק בית למצב הכלכלה כולה, יותר פוגעת מאשר מסייעת להבין את העניין. מה שמשק לאומי יכול לעשות, משק בית לא יכול. כל עוד הוצאות הממשלה נעשות במסגרת תוכנית כלכלית אחראית ומאוזנת, רלוונטי יותר להתייחס לחוב שהמדינה לוקחת להתמודדות עם המצב, כהשקעה בכלכלה ובחברה הישראלית. השקעה זו נדרשת כדי להקטין את סבל משקי הבית והמגזר העסקי, שנקלעו למצב קשה בעקבות הקורונה, וכדי להחזיר את המשק לתעסוקה מלאה ולצמיחה.

האם גירעון הממשלה יידחק החוצה את המגזר העסקי?

בעוד שטענה זו יכולה להיות נכונה אם המשק בתעסוקה מלאה, היא אינה רלוונטית כאשר המשק במצב של אבטלה עמוקה. כל עוד המשק אינו מנצל את פוטנציאל הייצור (זה המצב כאשר המשק באבטלה), הגרעון אינו דוחק החוצה שום פעילות כלכלית; ההיפך הוא הנכון: אם המשק אינו מנצל את גורמי הייצור, הון ועבודה, מדיניות פיסקאלית מרחיבה, קרי גידול הוצאות והפחתת מסים, רק תגביר את הפעילות המשקית, כלומר, היא עשה בדיוק את ההיפך מדחיקה החוצה.

האם הגירעון יביא לאינפלציה?

בדומה לתשובה לשאלה הקודמת. כל עוד המשק באבטלה עמוקה, אין חשש להתפרצות אינפלציונית. יתר על כן, כלכלת ישראל היא משק פתוח שבו המחירים מושפעים, בין היתר, מהמחירים העולמיים. הבעיה היום בעולם היא החשש לדפלציה ולכן, יש להסיר באופק הנראה לעין את החשש מאינפלציה.

האם שירות החוב יהיה מעמסה שיבוא על חשבון שירותים ציבוריים אחרים?

הסיבה המרכזית לשאיפה הלגיטימית להקטנת חוב ציבורי היא שתשלומי הריבית על החוב הם חלק מההוצאה השוטפת של הממשלה, ולכן הם מתחרים עם כל יתר משימות הממשלה. במצב שנוצר יש לחשוב על תוספת תשלומי הריבית שייטול המשק למה שעושים כאשר מצב חרום ביטחוני מצדיק זאת; אנחנו במצב חרום כלכלי-חברתי ומכאן שנכון להקצות אמצעים להתמודד עמו. עיתוי המשבר פועל לטובתנו היות ושערי הריבית בארץ ובעולם נמצאים בשפל היסטורי וכך צפויים להישאר לאורך שנים. לכן, אם צריכים להגדיל את החוב, זה הזמן לעשות זאת.

לבסוף, חשוב שתוספת ההוצאה להחזרת המשק לתעסוקה מלאה ולחידוש הצמיחה תתבצע במסגרת תכנית כלכלית אחראית. כמה מותר לנו ללוות מבלי לסכן את היציבות הפיננסית? כאמור, בעמדת המוצא, החוב הציבורי עמד על כ-60% תוצר; אני מעריך שגם אם החוב יטפס עד ל-80% תוצר ואף יותר - תוספת של כ-280 מיליארד שקל, המשק לא ידרדר לחוסר יציבות פיננסית. החוב יהיה עדיין נמוך מחלק גדול של מדינות ה-OECD. כלכלת ישראל איתנה מספיק להתמודד עם נטל החוב שייווצר, וסוכנויות הדירוג הבינלאומיות תמשכנה לדרג את מדינת ישראל כמקום בטוח להלוות לה כספים ולעשות אתה עסקים. 

הכותב הוא משנה לנשיא לעניינים אקדמיים במרכז הבינתחומי הרצליה. בעבר כיהן כחבר הוועדה המוניטרית של בנק ישראל