תמכתי בסגר בגל הראשון. הנה הסיבות שעכשיו הוא לא יעזור

ככל שהייתי רוצה לראות פה סגר מוצלח כמו באירופה, אין ברירה אלא לקבל שהציבור הישראלי מצביע נגד זה • וגם יש לנו אופציות אחרות שעוד לא מיצינו

עמדת מציל מקושטת במסכת ענק, להזכיר לעוברי אורח לשים מסכה / צילום: Sebastian Scheiner, Associated Press
עמדת מציל מקושטת במסכת ענק, להזכיר לעוברי אורח לשים מסכה / צילום: Sebastian Scheiner, Associated Press

מספר החולים בישראל אמנם נמצא בשיא, אבל אני לא בעד סגר או צעדים מגבילים נוספים כרגע. מי ששמע אותי מתבטאת לאחרונה בענייני הקורונה בטח יופתע, כי אני לרוב בצד שמדגיש את חומרת המחלה, את הצורך בזהירות, את המשמעות של כל שנת חיים שנגזלה וגם תמכתי בצעדי הסגר הראשון.

אז איך זה שהייתי בעד הסגר הראשון, אבל אני לא בעד הסגר השני כשמצב התחלואה ללא ספק חמור יותר?

אז קודם כל, בסגר הראשון לא ידענו הרבה, אבל ידענו שללא צעדי סגר, מדינות אחרות מגיעות במהירות לשיעורי תחלואה ותמותה בלתי נסבלים. היה צורך לעשות פעולה מהר, והפעולה שהייתה קשה והייתה לה השפעה כלכלית חמורה, באמת הצליחה תוך זמן קצר להביא אותנו למצב שבו היה לנו גחל קורונה רוחש ולא מחלה של ממש.

אלא שבזמן הזה ואחריו, כל מיני עניינים פוליטיים וחברתיים ותקשורתיים גרמו לכך שהמחלה נראתה לאנשים טריוויאלית וצעדי הזהירות כמרגיזים ודכאניים, ואולי לא יעילים. כך בעצם נמחקו כל ההצלחות של הסגר הראשון.

על פי הדוגמאות ממערב אירופה, הסגר הראשון היה יכול להיות הצלחה גדולה, לולא יצאנו ממנו באופוריה מוגזמת ובמרדנות מוגזמת. לשתיהן היו סיבות טובות, אבל כוונו לדעתי לכיוונים הלא נכונים.

אני עדיין לא חושבת שהסגר הראשון היה מיותר, כי הוא אפשר ללמוד את המחלה. כל ההתמודדות עם קורונה היום היא שונה מזו של לפני כמה חודשים. יודעים טוב יותר איך להיזהר, איך לטפל. לו היינו מתנהלים בחודש מרץ כמו עכשיו, בהחלט ייתכן שהיינו מתקרבים ל-20 אלף מתים כמו בניו יורק. 

אז למה סגר ראשון כן, ועכשיו אני נגד? שתי סיבות עיקריות.

הראשונה  - העם לא מעוניין. פשוט כך. אני יכולה עד מחר לחשוב שסגר הוא הדרך הערכית ביותר להתנהל כרגע, וגם זו שתשקם את הכלכלה הכי מהר, וגם זו שתאפשר לכמה שיותר אנשים לחיות את החיים הטובים במהרה בזמננו. אבל אם אנשים ייכנסו לסגר בלי להסכים עם כל מה שאמרתי עד עכשיו, אז יהיו מלא הפרות פיראטיות והפתיחה תיראה כמו אחרי הגל הראשון. ואז - לא יהיו לסגר הישגים בריאותיים, ומתוך כך הוא לא יהיה יעיל ולכן בסופו של דבר, גם לא ערכי.

בנוסף, תמיד הייתה ועדיין ישנה שאלת החירות. אם בהתחלה עוד אפשר היה להצדיק צעדים דרסטיים לזמן קצר וחירומי, כשרוב הציבור הרגיש שהוא מבין מדוע זה נעשה ומסכים עם זה, כעת יותר קשה להצדיק סגר מלא כאמצעי של שגרה בסל האמצעים של הממשלה לשנים הבאות, כשאחוזים כל כך גדולים מתנגדים, בין אם אני חושבת שהם צודקים ובין אם לא.

בהקשר הזה אני חושבת שהסגר הראשון, בגלל איך שנוהל מבחינה כלכלית ומבחינת הדוגמה האישית של המנהיגים והזיגזוגים שלהם בעיקר בשלב היציאה, שחק מאוד את המשאבים של האוכלוסייה, גם ברמה הכלכלית, גם מבחינת כושר הספיגה האישי וגם מבחינת הערבות ההדדית. אם בתחילת הגל הראשון ראינו רוח התנדבות מטורפת, אז עכשיו רבים יותר פשוט שומרים על עצמם וקרוביהם. וזה מקשה מאוד על כל מהלך מתוזמר של כלל האוכלוסייה ובין היתר על סגר שני.

עוד לא מיצינו את כל האפשרויות

הסיבה העיקרית השנייה שבגללה אני לא בעד סגר שני היא שלא מיצינו בכלל את מה שאנחנו יכולים לעשות בלי סגר כולל. זה נראה כמעט מופרך לעבור מהחגיגה המוחלטת שיש עכשיו בחוץ לסגר בלי לעבור בדרך הביניים.

דרך הביניים יכולה לבוא מחקיקה, והיא יכולה לבוא מהציבור. אני הייתי מאוד מעדיפה כמובן שהיא תבוא מהציבור. כשאני אומרת שזה יבוא מהציבור אני מתכוונת שכל אחד יחשוב לא רק איך הוא עומד במינימום של התקנות כדי לא לקבל קנס, אלא איך הוא עושה גם מעבר לתקנות כדי לשמור עלינו. ואם אתם במקרה קוראים אותי כבר כמה חודשים, תזכרו שזה בדיוק מה שהצעתי לפני שהסגר התחיל.

מה שיפה במגפה, שזה גם מה שנורא במגפה, זה האפקט האקספוננציאלי. זה עובד גם הפוך. ברגע שכל אדם ידביק פחות מאדם אחד, אז המספרים יתחילו לרדת. אנחנו עכשיו על פי נאומו של פרופ' רוני גמזו ביום חמישי, ברמה של 1.3-1.5. זה לא כל כך רחוק! אנחנו יכולים! ואז בהדרגה נראה את מה שראינו בסגר, שהמספרים יורדים מיום ליום במקום לעלות מיום ליום. ואז גם מי ש"מפשל" יעשה פחות נזק, כי יהיה לו פחות ממי להידבק.

אבל בשביל זה צריך להחליף את כל התפיסה, ולראות את עצמנו כמי שעובדים בשירות סיום המגפה, בכל דרך שבה אנחנו יכולים ושלא הורסת את החיים שלנו. זה אומר: לא לעשות את מקסימום הכיף והמגע והקרבה שהתקנות מתירות, אלא את המינימום שאתם יכולים לחיות איתו. רק לכמה חודשים.

צריך אחריות אישית

מה זה המינימום שאתם יכולים לחיות איתו? הלוואי שנוכל לעשות את זה ככה שכל אחד יוכל להגדיר את זה לעצמו. למשל הדוגמה של חדרי כושר. ההיגיון לפי מה שאנחנו יודעים על המחלה אומר שזה מקום מאוד מדבק, אבל זה גם מקום מאוד בריא שעוזר לאנשים להתחשל מפני המחלה. אז מה עושים? אז אם כל מי שיכול לעשות ספורט מחוץ לחדר הכושר הפיזי בלי שחייו יחרבו יעשה את זה, אפשר להשאיר אותו פתוח בשביל מי שלא יכול. אם כל אחד יגיד 'זה אני! זה אני! אני זה שלא מוותר!", אז לא יהיה לאף אחד. לא עכשיו ולא בעוד שנה.

או קחו לדוגמה ים. זה אחד המקומות הכי בטוחים להיות בו בקיץ 2020. קרינה שהורגת את הווירוס, מרחבים, רוח. אם אתם יכולים לקחת מסכה לים זה נפלא. אם לא - לא נורא. אבל באמת חובה להתנפל על מקרר הגלידות כאילו מוכרים שם את הגלידה האחרונה לפני הסגר? אם כל אחד היה מתנהג כאילו במשך שלושה עד שישה החודשים הקרובים כל אחד מאיתנו הוא כור אטומי קטן שמסכן אחרים ולכן צריך לשמר את המרחק, לא יהיה צריך לסגור את הים. להיפך.

דוגמה אחרונה - אירועים. ברור שיש לסגור כרגע אירועים בגלל חלקם בסך ההתפרצויות, אבל גם אירוע אפשר לנהל טוב. גם מסכה, אבל זה לא רק המסכה, זו דרך החשיבה. אם קודם לוחצים על סבתא להגיע כי מה פתאום שהיא לא תהיה ביום ההולדת של הנכד, ואז כשהיא מגיעה ניגשים לחבק אותה גם אם היא נרתעת, ולא שומרים מרחק זה מזה, ולא מסכות, ואוכלים כולם מאותו בופה - זה שונה לגמרי מאירוע שבו לא עושים את הדברים האלה. תחשבו "אירוע מונגש לסבתא". אירוע שהיא תוכל לבוא אליו בלי חשש, ואז גם לאירוע הבא, כי היא לא תהיה מצונררת לבד באיזו מחלקת קורונה.

ועוד מילה לגבי מסכות. אני לא צריכה מסכה, כי אני לא חולה. אם אני חולה, מסכה כבר לא תעזור לי. אבל איך שהוא אם כולם עוטים מסכה, זה עובד! תקראו לזה מיסטיקה מוכחת מחקרית. אני יודעת שאפילו פרופ' יורם לס אומר שהוא לא מתנגד למסכות ושטיפת ידיים, אבל בפועל אף אחד מהאנשים שפגשתי בשבוע האחרון לשיחה של יותר מדקה לא עטה מסכה לאורך כל השיחה. אפילו לא אחד. אז תחשבו שאם אתם עוטים אתם מחזקים את הנורמה ואז גם "מי שבאמת צריך" יעטה, והמגפה תיגמר.

לא המוכר ארטיקים המבוגר בים שבקושי מצליח לנשום כשהוא הולך מצד לצד בחוף במשך שעות. לא הוא, למרות שהוא מדבק לא פחות מכל אחד אחר. אבל הוא באמת באמת לא מצליח לנשום ככה. אם 99% ישתמשו במסכות, אז אפשר יהיה לוותר למוכר הארטיקים המתנשם. אני לא חולמת להעיר לאף אחד על מסכה. בטוחה שיש סיפורים וסיבות. אבל אם אין לכם, אז בבקשה. זה מציל חיים. זה גם מנגיש חיים למי שנמצא מולכם ואתם לא יודעים אם הוא בקבוצת סיכון או לא. כמו לא להביא בוטנים למסיבה שיש בה ילד אלרגי.

אני לא רוצה שאף אחד יפחד מהמחלה הזו כמו שאני מפחדת ממנה. אני רוצה שנהיה מלאי תקווה ונרגיש את הכוח בידיים שלנו לעשות יותר טוב. לצערי אני רואה כל הזמן עוד ועוד תמונות פייסבוק עולצות ממפגשים קרובים בפנים גלויות ואני חושבת שבלי הפחד, זה לא יקרה למרבה. אני מקווה שלא נצטרך להגיע למצב שבו כל אחד מכיר מת או צינור הנשמה מקרוב כדי להביא אותנו לזה. אני מקווה שזה יבוא מהמקום החיובי. ותעשו את זה מהר, כי חרב הסגר כן מתנפנפת מעלינו.