דרושה קריאה משותפת מימין ומשמאל להנמכת הלהבות

האווירה בהפגנות הולכת ומתלהטת, ומשני הצדדים יש מי שמנסים לתדלק את השנאה • בעת הזאת יש צורך במנהיגים משני המחנות שיסכימו לשלם מחיר פוליטי מקומי כדי להציל את עם ישראל מחורבן בית שלישי

ראש הממשלה בנימין נתניהו, נואם בהשבעת הכנסת ה-35 / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת
ראש הממשלה בנימין נתניהו, נואם בהשבעת הכנסת ה-35 / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת

אנחנו נמצאים בתקופה של קיטוב נוראי בין ימין לשמאל, ועוד בעיצומו של המשבר הבריאותי והכלכלי הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. דווקא בתקופה שאנו צריכים להיות כמה שיותר מלוכדים כדי להתמודד עם המשבר המזעזע סדרי עולם, נבחרי הציבור משני הצדדים דואגים כמה שיותר להפריד בינינו. נבחרי הציבור משני הצדדים מתדלקים בכוונה את השנאה כדי לצבור ולשמר הון פוליטי. השנאה מוכרת, השנאה מלכדת את המחנה.

בימים האחרונים אני שומע סנונית מסוימת של ניסיונות הרגעה מצד ימין, שנענות בבוז מצד שמאל של המפה הפוליטית. השמאל מסרב להתרגש מאמירות בעלות מסר מפייס הקורא לשני הצדדים לצנן את השנאה, את הקיטוב ולגדוע את האלימות, זאת בטענה שאין קיצוניים משני הצדדים. מבחינתם יש ראש ממשלה מסית ומושחת, שמולו עומד מחנה נאור שנאנק ונאבק. יש ממשלה לא לגיטימית, ומולה עומד הציבור הנאור שמגן ברחובות על ערכי הדמוקרטיה עד להתפטרות נתניהו.

מכיוון שאין נבחרי ציבור או אפילו אנשי ציבור המזוהים עם השמאל שמוכנים להושיט יד למסר מפייס שקורא לשני הצדדים להירגע, שמכיר בכך שיש קיצוניים בשני הצדדים - האווירה מוסיפה להתלהט, ואת מחיר ההתפוררות נשלם כולנו. שיהיה ברור, אני לא מאשים את השמאל בכל חולאי החברה. אך אני בהחלט מאמין שגם לו יש חלק בהכנת עיסת השנאה והקיטוב.

 הלקח מרצח רבין

נחזור רגע בזמן, לאירוע הטראומטי והמכונן של החברה הישראלית: ב-4 לנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל על ידי מתנקש יהודי, איש ימין קיצוני בשם יגאל עמיר.

רבין היה איש מחנה השמאל, או כמו שחלק מכנים זאת "מחנה השלום". היה ברור שאירוע כזה חייב להיצרב בתודעה הלאומית, ואכן כשנתיים לאחר הרצח נקבע יום זיכרון ממלכתי. ראש הממשלה, אגב, באותו זמן היה כמובן בנימין נתניהו.

בפני המחנה השמאל/השלום ובפני משפחת רבין היו שתי אפשרויות: האחת הייתה להפוך את יום הזיכרון לאירוע עם מסר חד ונוקב שמדבר אל כל חלקי החברה הישראלית וחוזר על דבריו האל-מותיים של מנחם בגין "לעולם לא מלחמת אחים", יום המחנך את החברה הישראלית נגד אלימות פוליטית או אלימות בכלל, ונגד קיטוב שמכלה חלקה טובה. האפשרות השניה הייתה להשתמש ברצח ככלי פוליטי לקידום תהליכים מדיניים שנויים במחלוקת, להכתים ולהכליל את מחנה הימין באחריות לרצח, להתנגח בבנימין נתניהו, ברבנים, במתנחלים שהסיתו לרצח, ובנראטיב (השגוי מאוד היסטורית, לדעתי) שהימין עלה לשלטון בכוח הזרוע וגדע את תקוות השלום ב-3 יריות אקדח.

השמאל ומשפחת רבין בחרו באפשרות השנייה. זכותם. אך לזכות הזו יש מחיר: קצת יותר מחצי מהעם, אותו חצי שמעוניינים לחנכו ולהכריחו להודות באחריותו לרצח, פשוט אוטם את אוזניו ומתעלם מהאירועים שנעים בדרך כלל בין התאריך העברי של הרצח לתאריך הלועזי. בקרב אותו חצי עם התקופה הזו בשנה מכונה בזלזול "פסטיבל רבין". לימין יש בטן מלאה וארונות קבורה לא מועטים כתוצאה ממהלכיו המדיניים של רבין, וגם על היחס האטום שהוא גילה כלפיו ("יכולים להסתובב כמו פרופלורים", לדוגמה). הימין היה יכול להתעלות מעל זה, אם השמאל היה מחפש את המסר המאחד ולא את המסר המאשים.

אני מקווה שהיום, 25 שנה לאחר רצח רבין, 1952 שנה לאחר חורבן בית המקדש והיציאה לגלות כתוצאה משנאת חינם - יקומו בשני המחנות מנהיגים שיסכימו לשלם מחיר פוליטי קצר מועד ב"בייס" על הפגיעה בנראטיב, אך יצילו את עם ישראל מחורבן בית שלישי. מלחמת אחים לעולם לא!

קבינט הפיוס לא הוקם

אני לא אטום לתסכול ולאכזבה של מחנה השמאל. אני מבין לליבם, מודע לכך שאצל רבים מהם קיימת סלידה עזה, אך כנה, מכך שבראש ממשלת ישראל ניצב אדם שנאשם בשלוש פרשות שונות. אני יכול להבין את התסכול ואת האכזבה מבחינתם בסיבוב הפרסה המביך שעשו בני גנץ, עמיר פרץ ואורלי לוי. אני באמת ובתמים מבין את תחושת הבגידה באמונם. אני מבין לליבו של ציבור שמרגיש שאבדו סיכויו לחזור לשלטון בדרך דמוקרטית. יותר מכך, לדעתי הממשלה אחראית במידה לא מבוטלת לאותו תסכול, ולא עשתה מספיק או ליתר דיוק לא עשתה דבר כדי להפיג את התסכול.

בקווי היסוד של הממשלה ה-35, שהוגדרה כממשלת אחדות וחירום לאומית, נכתב כי "הממשלה תפעל באופן מהותי ומעשי כדי לגשר בין כל חלקי העם והמדינה ותפעל מתוך תפיסה של פיוס לאומי, ולשם כך יוקם קבינט פיוס אשר ירכז את כלל הפעולות בתחום זה".

הקבינט כלל לא הוקם, והממשלה לא פעלה אפילו באופן טכני ותיאורטי כדי לגשר בין חלקי העם, וכל שכן שלא פועלת מתוך תפיסה של פיוס לאומי. לא רק שהממשלה הזו לא פועלת כדי לגשר בין חלקי העם, בפועל הממשלה הזו לא מצליחה לגשר בין ניר ברקת לישראל כץ. בין מיקי זוהר לשלמה קרעי, בין גילה גמליאל למירי רגב, שלא לדבר על גשר בין ב.נתניהו לב. גנץ.

אני לא מנקה את הממשלה הזו ולא את העומד בראשה (וכל שכן לא את הבן של העומד בראשה) מאחריות לאווירה. יש להם אחריות מלאה ומוגברת לאור תפקידם המיניסטריאלי והממלכתי. ויש לה גם אחריות לכישלון הברור של הגל השני של נגיף הקורונה.

אבל יש גם צד שני לחגיגה הזו. יש אופוזיציה שפועלת כדי לייצר נראטיב של ממשלה לא לגיטימית, חרף העובדה שנבחרה כחוק ובאופן דמוקרטי. יש אופוזיציה שבמסגרת ההגנה כביכול על הדמוקרטיה, משפילה ומכפישה את המשנה ליועמ"ש עו"ד רז נזרי באופן חסר תקדים ובשידור חי. יש אופוזיציה שפועלת כדי לערער את הלגיטימציה הנצרכת של המאבק הממשלתי בנגיף הקורונה, ואף מפלרטטת עם סירוב פקודה ומרי אזרחי. יש אופוזיציה שפועלת בניגוד למצופה ממנה בשעת חירום היסטורית.

אין ממש צדיקים בטירוף הזה, אבל יכולים להיות בו חכמים. אפשר לעצור את מסע ההרס העצמי הזה, ולהיות המבוגר האחראי. גורמים משמאל מתעקשים לומר שאין קיצוניים בשני הצדדים, וכל האשמה מוטלת על בנימין נתניהו. יש משהו גרוטסקי שאדם שמוכן להכיל ולגלות אמפתיה ורגישות ל"נראטיב הנכבה", ולחתור להסכם שלום שכולל ויתורים מפליגים עם הגרועים שבאויבינו, לא מסוגל לעשות את אותו הדבר עם בני עמו, עם שכניו שמעבר לכביש.

אנשים אחים אנחנו, תשעה באב הזה יכול לשנות את וקטור השנאה מבלי לטשטש את המחלוקות. אם תרצו, אין זו אגדה. ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות. 

הכותב הוא כתב משפטי ב"גלובס"

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988