זוכר את נובמבר: טראמפ לוחץ על כפתורי הסנקציות, מכסי-העונשין והצווים המנהליים

אין זה מקרה שנשיאים אמריקאים נחשבים לבעלי סיכויים עדיפים, כאשר הם מבקשים לעצמם כהונה שנייה. ב-100 השנה האחרונות רק שלושה נשיאים שנבחרו פעם אחת לא הצליחו לחזור ולהיבחר פעם שנייה.

העגה הפוליטית מייחסת את ההצלחה הזו ל"יתרון הכהונה" (incumbency). היתרון כולל כמובן את הכוח הכרוך בנשיאות, אבל גם את ההילה הנקשרת בה. הסירוב לחזור ולבחור נשיא הוא קצת יותר מדיי רדיקלי בשביל רוב האמריקאים. אולי הם טועמים בו את טעם התזת ראשו של המלך, או לפחות רואים בו ביטוי קיצוני של חוסר נימוס.

אין זה אלא מובן מאליו, שנשיא השוחר בחירה חוזרת מתפתה להשתמש בכוח הנתון לו, כדי לשפר את סיכוייו. למען האמת, כמעט כל מה שמתרחש תחת השגחתו של נשיא שוחר-בחירה מעורר את החשד שהוא מנצל לרעה את סמכותו. זה 50 שנה שהאופוזיציה ממתינה בחיל ורעדה ל"הפתעת אוקטובר", שבה הנשיא ינסה לטרוף את הקלפים ברגע האחרון. זה יחסית קל, מפני שהנשיא הוא זה המחלק את הקלפים.

ב-2012, ג'ק וולץ', הגורו המהולל של התעשייה האמריקאית, אפילו החשיד את ברק אובמה ואת "נערי שיקגו" (עיר מגוריו של הנשיא דאז ומקור היסטורי של שחיתות פוליטית) בזיוף נתוני התעסוקה, כדי לשפר את סיכויי בחירתו החוזרת. זה היה חסר כל שחר, אם כי מאימתי שחר הוא תנאי הכרחי לחיוויים פוליטיים.

"תיאוריית האיש המשוגע"

שלושה חודשים ופחות לפני הבחירות לנשיאות, הנשיא טראמפ מעורר את הרושם הגובר, שהוא מוכן ללחוץ על די הרבה כפתורים כדי להיטיב את סיכוייו.

הסקרים חוזרים ומראים שהוא נמצא בעמדת פיגור (בין 6.4% ל-7.4% בשני מדדי הסקרים המצוטטים ביותר). גם אם הוא מכחיש את הסקרים וגם אם סקרים תמיד ראויים לספקנות, שוררת הסכמה רחבה שמסע הבחירות שלו נקלע לצרות. אם ידוע לו איך להפוך את היוצרות, מוטב לו למהר ולהחיל את נוסחת הפלא ללא דיחוי. יום הבחירות בארה"ב הוא אמנם בנובמבר, אבל ההצבעה, באמצעות דואר ובאמצעות קלפיות מיוחדות, מתחילה כבר באמצע ספטמבר.

נכונותו המשוערת של טראמפ ללחוץ על כפתורים מדווחת באופן דרמטי בספר חדש, "תיאוריית האיש המשוגע: טראמפ נגד העולם", מאת ג'ים שוטו, הכתב לענייני ביטחון של רשת סי.אן.אן. שטוען, כי יועצי הנשיא נמנעים מלהניח אופציות צבאיות על שולחנו מתוך חשש שהוא יתחיל מלחמה.

טראמפ אינו הנשיא היחיד, שהוחשד בנכונות לכופף את הביטחון הלאומי לצורכי בחירתו החוזרת. החשד הזה אפילו העניק השראה לקומדיה הוליוודית, "לכשכש בכלב" (1997), בכיכובם של רוברט דה נירו ודסטין הופמן, על מלחמה מבוימת נגד אלבניה, כדי להבטיח את בחירתו החוזרת של נשיא, ששערוריית מין מעיבה עליו.

השעה עשר בבוקר, איפה ילדיכם?

מלחמה אינה האופציה היחידה הנתונה לנשיא, וכמובן גם אינה האופציה הנוחה ביותר. אם לחיצת הכפתורים נועדה לעורר תשומת לב, או להסיח את הדעת מעניינים חשובים אחרים (קורונה, אבטלת המונים, תסיסה גזעית), דונלד טראמפ כבר עומד בעיצומן של הלחיצות.

בשבוע שעבר הוא אסר מלחמה על אפליקציות סיניות, טיקטוק ו-WeChat. הן לא הפריעו לו עד כה, אבל עכשיו הוא מתאר אותן כפלטפורמות ריגול של "המפלגה הקומוניסטית הסינית".

המפלגה הזו תמיד הייתה ציר המשטר בבייג'ינג, אבל רק בחודשים האחרונים ממשל טראמפ התחיל לנקוב בשמה במקום להשתמש בנוסח הסטנדרטי של "ממשלת סין". המטרה ברורה: לחזק את הרושם שמאבק של אמריקה אינו רק נגד ארץ עוינת אלא גם נגד אידיאולוגיה עוינת.

הנץ האנטי-סיני הבולט ביותר בבית הלבן, היועץ הכלכלי פיטר נבארו, השתמש בשבוע שעבר בשורה מפורסמת מן הרפרטואר החינוכי האמריקאי. הוא צייץ, "עכשיו עשר בבוקר, האם המפלגה הקומוניסטית הסינית יודעת איפה נמצאים ילדיכם?" (השורה המקורית נולדה לפני 60 שנה כתשדיר שירות, "עכשיו 10 בלילה, האם אתם יודעים איפה נמצאים ילדיכם?"). הרמז הוא, שהשימוש באפליקציות מתוצרת סין מסכן את שלומן של משפחות אמריקאיות.

אם זה נכון, לא ברור מדוע היו נחוצות שלוש שנים וחצי כדי לגלות את זה. נבארו, פרופסור לכלכלה, נחשב למוח שמאחורי מלחמת הסחר של טראמפ נגד סין. הוא בילה כמעט את כל הקריירה האקדמית שלו באזהרות נוקבות מפני מזימותיה של בייג'ינג.

רוב הזמן הזה קולו של נבארו קרא במדבר אבל נראה שטראמפ האזין, לפחות במידת מה. הנשיא מעולם לא התעניין בזכויות אדם בסין, או באיזשהו מקום אחר, בוודאי לא בתור שכאלה. הוא השתמש בהן פה ושם כדי להשיג יתרונות פוליטיים או עסקיים.

עד משבר הקורונה, זכויות האדם בסין עניינו רק כמה לבלרים במחלקת המדינה, אלה המופקדים מתוקף חוק על הכנת דוח שנתי על מצב זכויות האדם בעולם. ג'ון בולטון, שהיה במשך שנה ויותר יועצו של טראמפ לביטחון לאומי, כותב בזיכרונותיו (שהתפרסמו ביוני), כי טראמפ חלק מחמאות לנשיא סין שי ג'ינפינג על כליאתם של מאות אלפי אויגורים, מוסלמים דוברי טורקית, בחבל שינג'יאנג. כיוצא בזה, טראמפ גם נמנע במשך חודשים מלגנות את הדיכוי הסיני בהונג קונג.

והנה בסוף השבוע שעבר הוא הטיל סנקציות על שורה של אנשי ממשל סיניים המעורבים ברדיפות האתניות והפוליטיות. אחת הנענשות היא קארי לאם, מושלת הונג קונג, העושה שם את דברה של בייג'ינג.

מדוע עכשיו? מפני שזה הזמן ללחוץ על כל כפתור, כדי לנסות ולשנות את המשוואה הפוליטית הפנימית בארה"ב.

"קנדה מנצלת אותנו"

ביום ה' שעבר, טראמפ הטיל מכסים של 10% על יבוא אלומיניום מקנדה. זה קרה חודש אחד בלבד לאחר שנכנס לתוקפו הסכם סחר חדש עם קנדה ועם מקסיקו. את ההסכם הישן, מ-1994, טראמפ נהג לתאר כ"הסכם הסחר הגרוע ביותר בהיסטוריה".

את ההודעה על מכסי העונשין טראמפ השמיע במדינת אוהיו, במהלך ביקור במפעל של Whirlpool, היצרנית הגדולה ביותר של מכונות כביסה, מדיחי כלים ותנורים בארה"ב. בחירתו של הנשיא הייתה קצת משונה. המכסים החדשים יחייבו את החברה הזו להעלות מחירים או לספוג עלויות. ממילא, תחרותיותה תפחת. נראה שלהיטותו של הנשיא להפגין דאגה למקומות עבודה באזור מסורתי של תעשיה כבדה, שהוא זקוק עד ייאוש לקולותיו, השפיעה לרעה על יכולת ההיסק שלו.

את המכס החדש על קנדה הוא הסביר בלשון ההפלגה האופיינית לו. "קנדה מנצלת אותנו, כרגיל", הוא אמר, "ניצול שלא ייאמן". הוא האשים את קנדה, יצרנית האלומיניום הרביעית בגודלה בעולם, שהיא הורסת את תעשיית האלומיניום האמריקאית.

קנדה מיהרה להגיב. סגנית ראש הממשלה, כריסטיה פרילנד, שייצגה את קנדה במשא-ומתן על הסכם הסחר, הודיעה כי באמצע ספטמבר קנדה תטיל מכסי עין-תחת-עין על יבוא מארה"ב, בהיקף של 2.7 מיליארד דולר אמריקאיים. "אנחנו לא נסלים, אבל גם לא נתקפל", היא אמרה.

זו לשון קצת יותר תקיפה ממה שהעולם החיצון רגיל לשמוע מן הקנדים המנומסים. ראש ממשלת חבל אונטאריו, העשיר ביותר בקנדה, הרחיק לכת עוד יותר. הוא קרא לקנדים להחרים יבוא מארה"ב באשר הוא. כך מתחילות מלחמות סחר, וכך מתרופפות בריתות היסטוריות.

הצרכן האמריקאי הוא שישלם את המחיר, אמרה פרילנד. "כל אמריקאי שיקנה פחית בירה, או סודה, או זוג אופניים, יסבול".

אמריקאים יסכימו איתה. הביקורת על המכסים של טראמפ הייתה כללית ומיידית. היא כללה למרבה העניין גם את הרוב הגדול של יצרני אלומיניום בארה"ב, שעליהם המכסים נועדו להגן.

טראמפ הטיל מכסים על אלומיניום קנדי עוד ב-2018. הוא התפאר אז שהכסף זורם אל האוצר האמריקאי. זה כשלעצמו נכון, אבל מקור הכסף לא היה קנדה, אלא הצרכן המקומי או היצרן המקומי. חברות הבירה, למשל, שילמו חצי מיליארד דולר יותר על פחיות. מחירים של מוצרי חשמל גדולים האמירו.

אין זה אלא עניין טבעי בשביל הנשיא טראמפ להאשים בעלת ברית ותיקה ונאמנה של ארה"ב ב"ניצול" וב"הריסה". מבחינתו אין כל הבדל בין סין לקנדה, ובשתיהן אפשר לטפל באותם האמצעים.

האמריקאים חוזרים ולומדים מה רבת כוח היא כהונת הנשיא, בייחוד אם מנוי וגמור איתו להשתמש בסמכויות הנתונות לו במפורש ולנסות ולהשתמש בסמכויות שאינן נתונות במפורש. האמצעי העיקרי הוא "צו מינהלי", שנשיאים מוציאים כאשר אין להם רוב פרלמנטרי. צו מינהלי הוא בעצם חקיקה בלי חקיקה. אתמול הודיע טראמפ שהוא עוקף את הקונגרס, ומשעה גבייה של מס הכנסה במקור, כדי להקל על נפגעי הקורונה. סביר להניח שהצו המנהלי הזה יגיע לבית המשפט.

כל יום בדרך אל השלושה בנובמבר מעניק לנשיא הזדמנויות להתגרות בגורל, ובסקרי דעת הקהל. חזקה עליו שהוא ישתמש בהן, לטובתו או לרעתו.