בעיית הפסולת בישראל הופכת דחופה משנה לשנה, האם מתקני שריפת פסולת הם הפתרון הנכון?

כ-80% מהפסולת שמייצרים הישראלים עוברת להטמנה, שמובילה לזיהום • כשאלקין היה השר להגנת הסביבה הוא קידם הקמה שנויה במחלוקת של מתקנים לשריפת פסולת, אך גמליאל החליטה לבלום את המהלך, ולבחון תוכנית משלה • מומחים: המדיניות לא תוכל להיות 'העתק הדבק' של פתרונות

אתר הפסולת דודאים / צילום: גלית חתן
אתר הפסולת דודאים / צילום: גלית חתן

לפני כשבוע הורה מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה למינהל התכנון במשרד הפנים "להפסיק לאלתר את קידומן של כלל התוכניות העוסקות בהשבת אנרגיה מפסולת, ובפרט התוכניות שהמשרד מקדם בתקופה האחרונה, במסגרת הוועדה לתשתיות לאומיות". בכך בלמה למעשה השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, פרויקט שקידם קודמה בתפקיד, זאב אלקין, במשך יותר משנתיים: הקמת מתקנים לשריפת פסולת ברחבי ישראל.

המטרה של אלקין הייתה לפתור בעיה הולכת וגוברת - כ-80% מהפסולת שמייצרים תושבי ישראל עוברת להטמנה. רק בחודש מאי האחרון, זמן קצר לפני שהתחלפו השרים, הודיעה הוועדה לתשתיות לאומיות על קידום תוכנית להקמת שלושה מתקנים להפקת אנרגיה משריפת פסולת - בצומת מורשה, במתחם חירייה ובאזור התעשייה הצפוני של אשדוד. ההכרזה לוותה בהתנגדות תושבים וראשי מועצות, שחששו מפני זיהום אוויר ומטרדי ריח, והכריזו: לא יקום ולא יהיה, לא בחצר האחורית שלנו.

עם כניסתה למשרד הודיעה גמליאל שבכוונתה לבחון מחדש את מדיניות ניהול הפסולת, ולקדם תוכנית משלה. לעת עתה, כך באופן רשמי, נבלמה התוכנית להקמת שלושת מתקני השריפה, שהוערכה בכ-4 מיליארד שקל. במשרד להגנת הסביבה תכננו להקים תשעה מתקנים בעשור הקרוב, כדי לטפל מדי יום ב-1,000-1,500 טונות פסולת בכל מתקן.

כך או כך, ישראל טובעת בפסולת - אנחנו מייצרים 3.5 מיליון טון פסולת בשנה. כמות הפסולת לנפש עומדת על 1.7 ק"ג לאדם ביום - מהגבוהות בעולם, ונמצאת במגמת עליה של 2% בשנה, בעוד שברוב מדינות אירופה וה-OECD ישנה מגמת ירידה.

הפסולת המוטמנת יוצרת מפגע - 10% מכלל גזי החממה הנפלטים בישראל נוצרים בשל פליטות מפסולת. ההטמנה גם מובילה לזיהום קרקע, ועלולה להוביל לזיהום מי תהום כתוצאה מתשטיפים. מי שגר בסמוך לאתר הטמנה יספר גם על מטרדי ריח ואבק, פגיעה נופית ואקולוגית, ועל תפיסת שטחי קרקע - משאב מוגבל הנמצא במחסור במדינה קטנה שאוכלוסייתה גדלה.

לעבור לכלכלה מעגלית

בעיית הפסולת דורשת פתרון והופכת דחופה משנה לשנה, אך האם מתקני השבת אנרגיה מפסולת באמצעות שריפתה הם הפתרון הנכון? מתקנים אלו פועלים ברחבי העולם שנים רבות, כשהם מנצלים את הערך האנרגטי שבפסולת לצורך יצירת חשמל או חום. אך לדברי המתנגדים להקמת המתקנים בישראל, בעולם דווקא מיישמים כיום יותר ויותר פתרונות של כלכלה מעגלית ומיחזור פסולת. החשש הוא כי שיעור הפסולת שתועבר אל מתקני שריפת פסולת יהיה גדול מכפי שטוען המשרד להגנת הסביבה, והדבר יבוא על חשבון העברת פסולת למיחזור.

מדוע שזה יקרה? למשל, כי מחיר הנפט בעולם צולל, וייצור הפלסטיק הופך זול מאשר מיחזורו. במצב כזה, איזה תמריץ יהיה למדינה להעביר פסולת פלסטיק למיחזור ולא לשרוף אותה? מכיוון שבארץ אין תעשיית מיחזור, מתקני שריפת פסולת עלולים להפוך פתרון לכל פסולת באשר היא, ואף לייתר את מתקני הפרדת הפסולת - כאשר גם הם דורשים סבסוד וכוח אדם.

בנוסף, תושבים רבים וארגוני סביבה שונים חוששים שבהיעדר פיקוח ואכיפה סביבתית קפדנית, המתקנים האלה יהפכו למטרדים, ויובילו לפליטת מזהמים דווקא בסמוך לתושבים. כמו כן, המודל הכלכלי שהמדינה מציעה, שעל פיו מתקני שריפת פסולת יוקמו על ידי יזמים פרטיים, מוריד את המעורבות, האחריות והמחויבות של הרשויות המקומיות, ולא משיב לציבור את הכסף שהוא משלם על הטיפול בפסולת שלו.

מאיה יעקבס, מנכ"לית עמותת "צלול", מדגישה כי "שריפת פסולת והטמנה צריכות להיות ברירות המחדל האחרונות, בשל המפגעים הסביבתיים ובזבוז המשאבים. שריפת פסולת היא בזבוז חומר, היא פולטת גזי חממה ובמידה שאינה נערכת בטכנולוגיה המיטבית, היא גורמת לזיהום אוויר. היא גם תעלה בלהבות עשרות אלפי טונות של חומרי גלם הנמצאים בפחי האשפה שלנו, אשר יכולים לייצר מקורות פרנסה וסיוע חיוני לכדור הארץ".

בעולם מיישמים גישות טיפול משולבות בפסולת, המורכבות מחמש רמות: הפחתה במקור, שימוש חוזר, מיחזור, השבת אנרגיה (באמצעות שריפה) והטמנה. המטרה היא לצמצם את כמות הפסולת המיוצרת ואת כמות הפסולת המגיעה להטמנה או שריפה, ובאותה עת לעודד מיחזור והשבה של פסולת אורגנית לאחר קומפוסטציה או עיכול אנארובי לדישון קרקעות.

בשנים האחרונות החל האיחוד האירופי לשנות את גישתו בנוגע למתקני השבת אנרגיה, וזאת לנוכח הסטת פסולת רבה למשרפות תחת הפנייתה למיחזור. מתוך מחויבות האיחוד לכלכלה מעגלית, הוא פרסם בינואר 2017 מסמך שבו קרא למדינות החברות לשמר את עיקרון הפחתת ומניעת ייצור הפסולת, וכן את עיקרון מיחזור הפסולת. האיחוד מציין כי בדרך זו ניתן יהיה להבטיח שכלכלה מעגלית תצמצם פליטות פחמן, ותהיה בהלימה עם אסטרטגיית האנרגיה של האיחוד ועם הסכם פריז - שהרי החזרת חומרי גלם המחולצים מהפסולת חוסכת כריית משאבי טבע, ו/או ייצור חומרים שמחייבים השקעת תשומות אנרגיה משמעותיות.

קמפיין הפחתת צריכה

גמליאל עדיין לא גיבשה מדיניות פסולת משלה, אך היא הכריזה על צמצום ההטמנה עד כדי 20% בלבד ב-2030. יעד שאפתני בהחלט, שהדרך למימושו יכולה להתנקז לכדי אפיקים שונים. לפסולת הישראלית מרכיבים ייחודיים, ובהם כמות גדולה יותר של פסולת אורגנית, והרבה יותר פלסטיק מאשר ברוב מדינות העולם. לכן, מדיניות הפסולת המקומית לא יכולה להיות 'העתק הדבק' של פתרונות בינלאומיים, אלא דורשת טיפול הוליסטי מקומי.

לפי אדם טבע ודין, בישראל גם הפסולת הרטובה היא רבה - כמעט פי שניים מאשר במדינות אירופיות. לכן, פתרונות טכנולוגיים המתאימים למקומות אחרים בעולם לא יהיו ישימים בישראל, ו"עד שלא תופרד הפסולת האורגנית לא ניתן יהיה ליישם כל פתרון".

ד"ר סיניה נתניהו, המדענית הראשית לשעבר של המשרד להגנת הסביבה וכלכלנית משאבי טבע, פרופ' אופירה אילון, ראש תחום איכות סביבה ואנרגיה במוסד שמואל נאמן בטכניון, ופרופ' עדי וולפסון, מומחה לקיימות מהמכללה להנדסה סמי שמעון, פנו לאחרונה לגמליאל במסמך שבו ריכזו מסקנות והמלצות בנושא.

ד"ר סיניה נתניהו / צילום: יוסי כהן
 ד"ר סיניה נתניהו / צילום: יוסי כהן

לפי השלושה, למרות שחלפו שלושה עשורים מאז החלת החוק לשמירת הניקיון, מערך ניהול הפסולת הלאומי כשל שוב ושוב, ולישראל אין מערך ניהול יעיל לטיפול בפסולת ברמה המקובלת ב-OECD. זאת, בזמן שעקרונות הפחתת ומניעת פסולות במקור אינם מיושמים, וכמות הפסולת לאדם בישראל ממשיכה לעלות מעבר לקצב גידול האוכלוסייה. לכן, בראש ובראשונה יש לפעול להפחתת הפסולת במקור, למשל על ידי קמפיין ציבורי שיעודד הפחתת צריכה מיותרת או צמצום שימוש במוצרים רוויי פלסטיק או תוצרי לוואי, המושלכים לפח במהירות.

רגע לפני שהשרה ניגשת לגיבוש מדיניות בנושא, השלושה טוענים כי בסיס הידע הקיים רעוע, וכי קיים פער במחקר המדעי ובמסמכי המדיניות המותאמים לישראל. כך, למשל, סקר הפסולת האחרון שנעשה בתחום התבצע בשנת 2013, ואין מדיניות סדורה הנסמכת על בדיקה שיטתית של פתרונות התואמים את הזירה הישראלית. בנוסף, אין שיתוף של הציבור או של השלטון המקומי בתכלול הפתרונות האפשריים בנושא.

נתניהו, וולפסון ואילון מציעים לבחון סל של פתרונות באופן ממוקד המותאם לאזורים שונים בישראל, תוך היבטים של הפחתה במקור, כלכלה מעגלית ומיחזור, וכן טיפול מושכל בשאריות הפסולת בטכנולוגיות שונות. כך, למשל, פתרון פסולת המתאים לאזור הערבה לא בהכרח מתאים לקריית שמונה, ולכן יש לשקוד על מדיניות של התאמה אזורית.

לדבריהם, אין צורך בהכרח להיצמד להיררכיית פסולת, שכן ישנם אזורים שבהם אפשרות ההטמנה איננה הגרועה ביותר. כדי לייצר פתרונות, על המשרד לשקוד על מודל כלכלי-סביבתי, שתוצאותיו "יקבעו את היעדים הספציפיים לטיפול בכל מקטע של פסולת. זו חובתו ושליחותו של המשרד להגנת הסביבה, להפנים עלויות סביבתיות ולהפעיל עקרונות כמו 'המזהם משלם' בניתוח הכלכלי".

לדעת השלושה ישנה חשיבות ביצירת תמריצים כלכליים ומנהליים, שיעודדו יוזמות פיננסיות של בעלי עניין מקומיים בבניית הפתרונות. לפי נתניהו, במהלך השנים חלו שינויים רבים, תכופים ויקרים במדיניות ניהול הטיפול בפסולת. שורש הבעיה נעוץ בכמה אספקטים - התעלמות משיקולים כלכליים והימנעות מיצירת תמריצים פיננסיים אפקטיביים שמפנימים את העלות הסביבתית, התמקדות בטכנולוגיות אד-הוק, התכחשות לצורך בהסדרת שרשרת הטיפול בפסולת, והתמסרות קצרת רואי להסדרת מקטעים ספציפיים במשק הפסולת, ללא יצירת תשתיות עבור השלבים הבאים בטיפול. זאת לצד העדר יכולת שלטונית להתמודד עם הענף, על כל חלקיו הפורמליים והבלתי פורמליים.

"התוצאה היא שישראל ממשיכה להטמין את רוב הפסולת העירונית, מיליארדי שקלים ירדו לטמיון, הציבור והרשויות המקומיות איבדו אמון במדיניות הממשלתית ובעיקר הארץ נותרת מזוהמת", אומרת נתניהו, שמייעצת לתושבים בכפר אדומים המתנגדים להקמת המתקן בשטחם. "ההתנהלות והתוצאות האלו אינן גזרת גורל. ניתוח כלכלי רציני של כל היבטי ניהול הטיפול בפסולת יכול להציע בסיס למדיניות אופטימלית לישראל. מדיניות כזו תהיה חסינה בפני שיקולים פוליטיים, ותשמש כתוכנית רבת שלבים לעשור".

אצלנו בחצי מחיר

עניין כלכלי-סביבתי מעניין נוסף גלום בבדיקה שביצעה נתניהו, לפיה העלות של הקמת משרפה בישראל מוערכת על ידי המשרד להגנת הסביבה בכמחצית מהעלויות הידועות באירופה ובארה"ב. לאחרונה פורסמה באירופה הערכת עלות של 1,000 אירו לטון מותקן. גודלו של מתקן שריפה ממוצע הוא 550 אלף טון מותקן, כלומר עלות הקמתו מגיעה ל-555 מיליון אירו, שהם כ-2.2 מיליארד שקל. בישראל, המשרד להגנת הסביבה מעריך את עלות המשרפה בכ-1.05 מיליארד שקל או לכל היותר ב-1.2 מיליארד שקל.

נתניהו מעלה את החשש כי העלויות הנמוכות עלולות להוביל להפחתה של הגנות סביבתיות ולזיהום אוויר מוגבר. "המשרד תומך בהקמת מתקנים בעלי קיבולת שנתית של 550 אלף טון, וטוען שמשרפות כאלה פזורות בכל רחבי אירופה. מבדיקה שביצעתי מצאתי שרק 7ֵ% ממתקני שריפת פסולת ברחבי האיחוד הן בעלות קיבולת מעל 500 אלף טון בשנה", מסבירה נתניהו, "כך שלא ברור מדוע בישראל מבקשים להקים שלוש משרפות כאלה.

"מצאתי גם שהעלות של משרפות שעומדות בתקני סביבה מחמירים עם קיבולת שמתוכננת בישראל ומטה, מגיעה לסכומים כפולים מהמתוכנן בארץ. מכיוון שידוע שהחלקים היקרים במתקני שריפה הם רכיבי הטיפול הסביבתיים, יש לוודא שהעלות המוערכת בישראל אינה מתעלמת מעלויות הטיפול בפליטות".

השומרוני הטוב, המתקן הפחות טוב

תושבים באזור מעלה אדומים עתרו לאחרונה נגד הקמת מתקן לשריפת פסולת מאזור ירושלים באתר השומרוני הטוב. בעתירה כותבים התושבים כי הקמת האתר (שבמקור יועד להיות מטמנה) הינה "בעלת השפעה סביבתית אדירה. ללא תיקון התוכנית, ללא בחינת חלופות וללא מתן זכות לציבור להגיש התנגדויות, תישלל מהציבור זכותו הבסיסית לשמור על אינטרסים לגיטימיים וחיוניים". בג"ץ הורה למדינה ולעיריית מעלה אדומים להגיב עד ה-16 באוגוסט, בזמן שההליך כבר נמצא בשלב מתקדם לעומת המתקנים האחרים - שלב ה-PQ (הליך מיון מקדים למכרז בינלאומי לתכנון, מימון, הקמה ותפעול של המתקן).

פסולת במתקן שריפה בקנדה. עלות מתקן ממוצע עומדת על 2.2. מיליארד שקל, ישראל מעריכה את העלות במחצית מזה / צילום: LINDSEY WASSON, רויטרס
 פסולת במתקן שריפה בקנדה. עלות מתקן ממוצע עומדת על 2.2. מיליארד שקל, ישראל מעריכה את העלות במחצית מזה / צילום: LINDSEY WASSON, רויטרס

התושבים באזור חוששים מפני זיהום אוויר, מפגעי ריח ובטיחות, וחששם מקבל עוגן במציאות בשטח. חוק אוויר נקי לא תקף ביהודה ושומרון, וחוק תכנון והבנייה אינו זהה לחוק בתחום הקו הירוק. המשרד להגנת הסביבה אמנם שואף להחיל את החוק באזור, אך מדובר בהחלטה הכפופה לצו אלוף, ונתונה לסדר העדיפויות שלו.

יתר על כן, בהליך המיון לא פורט מהם התנאים והדרישות הסביבתיות של המתקן, ולא קיים סף למפעיל המשרפה. "ישראל בחתוליה בנושא השבת אנרגיה/משרפות, ואין לנו כל ניסיון בהפעלה של מתקנים אלו", אומרים בעמותת 'צלול'. "יש לדאוג שהמפעיל יהיה חברה בינלאומית בעלת ניסיון רציני בהקמה ובהפעלה של מתקן. מפעיל לא מנוסה מגדיל באופן ניכר את הסיכון והחששות למפגעי זיהום אוויר קרקע ומים". 

הפתרון האוסטרלי: קרן לאומית למיחזור

ממשלת אוסטרליה הודיעה על השקעה בסך 190 מיליון דולר אוסטרליים בקרן הלאומית הראשונה למיחזור במדינה. בכך מקווה המדינה לחשב ולנהל מחדש את אופן ההתמודדות עם הפסולת שלה, במה שמכונה הזדמנות של "פעם בדור". המהלך ייצר עד 10,000 משרות חדשות.

האוסטרלים מייצרים כ-67 מיליון טונות של פסולת בשנה. כמו במדינות עשירות רבות, חלק גדול מהפסולת הזו נשלחת לטיפול במדינות אחרות. כשסין הודיעה שהיא סוגרת את כלכלתה לקבלת פסולת פלסטיק למיחזור, מדינות רבות, ובהן אוסטרליה - נשלחו למצוא פתרון.

וכך, החל מינואר 2021 אוסטרליה תאסור על ייצוא של סוגים שונים של פסולת. עד אמצע 2024, תעשיית המיחזור ביבשת תצטרך להתמודד עם 650 אלף טון נוספים של פסולת פלסטיק, נייר, זכוכית וצמיגים. הקרן למיחזור תופקד על הסטת יותר מ-10 מיליון טונות של פסולת מהמזבלות, ובתוך כך הפחתת הפסולת במקור לאדם ב-10%. זאת, בנוסף להגדלת שיעור השימוש מחדש במשאבים מ-58% ל-80% עד 2030, בין היתר באמצעות מתודולוגיות של כלכלה מעגלית.