הסכנה שהמפסיד בבחירות בארה"ב לא יודה בתבוסה הופכת אותן לא סתם לגורליות, אלא למסוכנות במידה עוצרת נשימה

האם מוגזם לטעון שחייה של הדמוקרטית האמריקאית תלויים לה מנגד? אולי לא • שיעורי האיבה והשנאה בין דמוקרטים ורפובליקנים מזכירים את ערב מלחמת האזרחים של 1860

מלחמת האזרחים בארה"ב, 1860. פרצה לאחר בחירות שהמפסידים כפרו בתוצאותיהן / צילום: A. J. Russel, ויקימדיה
מלחמת האזרחים בארה"ב, 1860. פרצה לאחר בחירות שהמפסידים כפרו בתוצאותיהן / צילום: A. J. Russel, ויקימדיה

להגיד על בחירות שהן "גורליות" הוא חיווי חשוד. מידת גורליותן של בחירות נוטה להתברר שנים לאחר מעשה. אולי יום אחד נשתעשע כאן בשאלה מה היו הבחירות הגורליות הנשכחות ביותר בתולדות ישראל, ומדוע. הקריטריון יהיה פשוט: האם הן פתחו דלת, או טרקו אותה.

כנראה אין זו הגזמה להגיד שהבחירות החשובות ביותר בתולדות ארה"ב היו ב-1860. ענן כבד של סיום ושל התחלה רבץ עליהן. למנוצחים לא הייתה כל כוונה לקבל את תוצאותיהן. שליש המדינות של ארה"ב פרשו ממנה עוד לפני השבעתו של המנצח.
ששה חודשים ופחות לאחר ההצבעה, נורו הפגזים הראשונים של מלחמת האזרחים. היא נמשכה ארבע שנים, והתחילה את הפאזה המודרנית של הרפובליקה האמריקאית, כולל, אגב, שימוש הלשון "ארה"ב היא", בניגוד ל"ארה"ב הן" (גם באנגלית).

מאז, היו בארה"ב בחירות דרמטיות וקריטיות, ששינו את פני אמריקה, אפילו את פני העולם. אבל לא היו עוד בחירות שבמהלכן התעורר החשש כי המפסידים יסרבו לקבל את תוצאותיהן, כפי שסירבו לפני 160 שנה.

עכשיו יש בחירות כאלה, אלה המתקיימות בשלושה בנובמבר (אם כי ההצבעה בהן מתחילה בימים האלה ממש, באמצעות הדואר). הן גורליות מכל מיני סיבות, אבל הסכנה שהמפסיד לא יודה בתבוסה הופכת אותן לא סתם לגורליות, אלא למסוכנות במידה עוצרת נשימה.

תרחישי הבלהות

אפשר לטעון, ולקוות להפרכה מלאה, שגורלה של הדמוקרטיה האמריקאית תלוי על בלימה. לאיש אין מושג מה יקרה ממוצאי יום הבחירות ואילך. אפשר להעלות על הדעת נסיבות שבהן זהותו של הנשיא הבא לא תיוודע במשך שבועות. אפשר אפילו להעלות על הדעת נסיבות שבהן המנצח לא יוכרז בשבוע הראשון של ינואר, כאשר חבר האלקטורים יתכנס בוושינגטון.

יהיה לנו עוד די זמן בשבעת השבועות הבאים לעסוק בתרחישי הבלהות. ה"וושינגטון פוסט" פרסם ביום א’ השבוע (6 בספטמבר) ממצאים של סימולציה, שהעיתון ערך בהשתתפות מומחים מן האקדמיה ומן הפוליטיקה.

סימולציה אחת: טראמפ מסרב להודות, טוען לזיוף מסיבי; מיליונים מפגינים ברחובות בדרישה שיודה; הנשיא קורא (בציוץ, באותיות גדולות) ל"פטריוטים אמיתיים" להתייצב נגד "הטרוריסטים" של השמאל הקיצוני. התנגשויות אלימות פורצות, אנשים נפצעים ונהרגים. הנשיא מאיים להחיל חוק מ-1792 נגד חתרנות, ולשלוח את "צבאנו החזק להפליא והנשק מבשר הרעות שלו" לרחובות, כדי "ללמד את הטרוריסטים האנטי-אמריקאיים לקח".

הסימולציה הזו אינה מגיעה אל שיאה. היא נעצרת ב"פגישה בהולה של המטכ"ל האמריקאי בפנטגון, כדי לדון במשבר". עצם הצליל של המלים האלה מקפיא את הדם. בארה"ב, גנרלים מעולם לא התכנסו כדי לדון במשברים פנימיים; או לשקול, לפחות במשתמע, סירוב לציית לפקודות הנשיא; או לציית, ולכוון את נשקם נגד האופוזיציה הלגיטימית.

"אני אצטרך לראות"

הבה נקווה שזה ניסיון הפחדה, שלא יצלח, מפני שהנשיא טראמפ לא יעז להרים את ידו על החוקה.

אבל את הספקות בנכונותו של טראמפ להודות בתבוסה כי תבוא לא המציאו יריביו. הוא-הוא אמר את זה. הוא נשאל חד וחלק בראיון ברשת הטלוויזיה פוקס אם יקבל את תוצאות הבחירות. הוא סירב בהחלט להתחייב. "אני אצטרך לראות", הוא אמר למראיין, כריס וואלאס.

הוא גם מנהל מסע שיטתי להבאשת ריחו של התהליך האלקטורלי. הוא טוען, מבלי להציג שום הוכחה, שההצבעה באמצעות הדואר תניב זיוף עצום ממדים.

אין קושי לקשור את הקצוות. אם הנשיא מסרב להתחייב שיכיר בתוצאות, מפני שהן מוּעדוֹת לזיוף, יש לפחות סיבה סבירה לחשוש שבניגוד לכל קודמיו הוא אומנם יימנע מלהודות. בארה"ב מקובל שתהליך ההעברה של השלטון מתחיל רק לאחר שהמפסיד מודה. אקט ההודאה מצד המפסיד הופך את המנצח ל"נשיא המיועד" (שזה התרגום ההולם של president-elect, לא "הנשיא הנבחר"). הוא מקים צוות מעבר, ומתחיל להכין את 3,000 המינויים (או משהו כזה) המתחייבים מן המעבר. יש הרבה עבודה, ואפילו חודשיים וחצי בין הבחירות להשבעה אינם מספיקים. בהיעדר מעבר מסודר, הממשל החדש יתקשה להתחיל למשול.

מיליוני אמריקאים יהיו מוכנים להאמין לנשיא אם הוא יגיד להם שהבחירות זויפו. הסיבה היא עומק הפילוג, עוד צד של דמיון בין 2020 ל-1860. משני עברי המתרס עומדים לא סתם יריבים פוליטיים אלא אויבים מרים בלב ובנפש.

שני מדעני מדינה בחנו בחודש ינואר את דרגת הקיטוב המפלגתי באמריקה. הם מצאו כי 42% בכל אחת משתי המפלגות הגדולות חושבים את תומכי המפלגה היריבה ל"שליחי השטן". כמעט חמישית מכל הנשאלים משתי המפלגות הסכימו שיריביהם "חסרים את התכונות הנחוצות כדי להיחשב לבני אדם מן המניין". חמישית הסכימו ש"ייטב לארצנו אם מספר גדול של תומכי המפלגה היריבה פשוט ימותו".

הקשר נגד החוקה

כמובן, אין צורך להניח מיד שהשמדה המונית הדדית עומדת לצאת אל הפועל. אבל הדמוניזציה של היריבים משרתת פוליטיקאים המוכנים לקשור קשר נגד החוקה.
אנחנו רואים מקצת מן השנאה העמוקה בהתנגשויות הרחוב בין קיצונים משמאל ומימין בשורה של ערים אמריקאיות. אולי הן חזרה לקראת ארבעה בנובמבר. אולי הן יתפשטו ויחריפו עוד לפני תאריך הסיום של הבחירות, וממילא גם ישפיעו על תוצאותיהן.

מדוע אמריקאים שונאים אלה את אלה כל-כך? מדוע נשמט הבסיס ההיסטורי של הסכמה רחבה ושל פרגמטיות? האם הממשל הנוכחי הוא תוצאה של השנאה הזו, או הסיבה שלה? אני מניח שהשאלות האלה יחזרו ויצוצו בשבועות הבאים.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988