בדרך לסגר השני: דרושות פחות גזרות ויותר הסברים

בגל השני נראה שהממשלה עושה הכל כדי לאבד את האמון • לא כך מעודדים אזרחים לציית לכללי הסגר

בנימין נתניהו, ביום ראשון בערב, כשהודיע על הסגר. המדינה המפותחת הראשונה בעולם שנכנסת לסגר כללי בפעם השנייה / צילום: via Pool , רויטרס
בנימין נתניהו, ביום ראשון בערב, כשהודיע על הסגר. המדינה המפותחת הראשונה בעולם שנכנסת לסגר כללי בפעם השנייה / צילום: via Pool , רויטרס

לפני כמה שנים התווכחתי עם חוקרת בכירה של קבלת החלטות. היא טענה שהסיבה למעשה אינה משמעותית, רק התוצאה. אני טענתי אחרת. הבאתי דוגמה: מישהו נתקל בך. וזה כואב. אם הוא מתנצל, את מתייקת את זה במוח כ'טעות', וממשיכה הלאה. אם הוא מתעלם מהכאב שלך, ולא טורח לבקש סליחה, לכאב הפיזי נוסף הפעם עלבון, וזה בהחלט צורב.

בהתאם, אני רוצה לטעון שהגל הראשון של הקורונה והסגר שבא עימו, היו משחק ילדים ליד הסגר הקרוב. בגל הראשון נתנו אמון מלא בממשלה, ובתהליך קבלת ההחלטות שלה. שמענו שיש בארץ 1,500 מכונות הנשמה, ושאסור שמספר החולים המונשמים יאמיר, כך שלא נוכל לטפל בכולם. התחלנו להתחבט מבחינה אתית במי יטפלו קודם, והעיסוק הזה במי יחיה ומי ימות היה קשה לכולנו.

היינו מוכנים לעשות הרבה כדי להימנע ממנו. האמנו שאם רק נישאר בבית, לא נשלח ילדים לגנים ולבתי הספר, לא נלך לעבודה, לא נפתח את העסק, נציל את המדינה מן המגיפה, ונוודא שיש מכונה לכל מונשם ומונשמת. האמנו שיש תוכנית וחשיבה מאחורי הגזירות שנכפו עלינו, וצייתנו, תוך שאנו מתייקים את הקושי במוח כ'הכרח', ומקבלים אותו, אם לא באהבה, אז בהשלמה.

הסגר השני בפתח. איש לא טרח לשקם את מערכת הבריאות או להשקיע בה. מערכת החינוך נפתחת ונסגרת כמו ריצ'רץ'. יש 139 מונשמים. אין תוכנית, לפחות לא כזו שמישהו דבק בה במשך יותר מחמש דקות. אין היערכות לתמיכה בעצמאים. ואין אמון. לגבי הציות - עוד נראה.

בלי אמון אין ציות

אני מגיעה מעולם קבלת ההחלטות הרפואיות, כשאני בוחנת נתונים על התמדה בלקיחת תרופות, אני רואה שני דברים שניתן להשליך מהם על הציות לחוקי הקורונה. הראשון: חולים שמבינים מה מצבם, מה עושה התרופה (לסכרת, למניעת שבץ, ועוד), מתמידים בלקיחתה יותר ממי שלא כל כך יודעים במה מדובר. השני: חולים שמרגישים שלרופא אכפת מהם, מתמידים יותר בטיפול.

לכאורה, זה אבסורד. הרי התרופות עוזרות לחולה, לא לרופא. ועדיין, גם כשמדובר בחולי HIV, שההשפעה של אי לקיחת תרופות עליהם הרסנית, הם רוצים שלרופא יהיה אכפת. ואם לא אכפת לו - הם מגיבים כמו ילדים שעושים דווקא, ומתמידים פחות.

כמו החולים שצריכים לקבל תרופות, אזרחי ישראל, מכל המגזרים, רוצים להיות בריאים. כדי שיצייתו, צריך לעשות מאמץ ולהסביר להם מדוע מבקשים מהם מה שמבקשים: מסיכה, ריחוק חברתי, ואולי גם סגר.

ככל שנפרש את הפעולות הללו כהכרח ששומר עלינו ולא כגזירה שרירותית, יש סיכוי גדול יותר שנציית. כמו החולים, האזרחים כאן רוצים להרגיש שלממשלה שלהם אכפת מהם, וזה אתגר לא פשוט בהתחשב בכך שמחקר שלי מצא (בארצות הברית וגם באנגליה) שאנשים מאמינים קודם כל לרופא/ שלהם, אחר כך לרוקח/ת, ובתחתית הרשימה, לממשלה.

הממשלה, זו שנשמענו לה בגל הראשון, עושה כמיטב יכולתה לא להרוויח את האמון שלנו. במקום קבלת החלטות יש שליפה מן המותן. במקום התבססות על נתונים, יש ויכוח עליהם (ראה ההגדרה של חולים קשים, שהשתנתה לנגד עינינו כך שיותר אנשים ייכללו בה), או כעס על מי שמנסה להסתמך עליהם (ראה ח"כ דר' יפעת שאשא-ביטון, ש"העיזה" לומר שאיננה מסכימה לסגור בריכות וחדרי כושר, כי אין נתונים שמראים שנדבקים שם בקורונה). במקום הצגת תוכנית שיש לה התחלה, אמצע, וסוף, יש רק התחלה כואבת, והסוף מי ישורנו.

הקורונה תישאר איתנו עוד זמן מה. היא תקבע מי יחיה ומי ימות. מי ברעב ומי בבדידות. כדי שנוכל לחיות איתה, אנא, יותר הסברים, יותר נתונים, תוכנית ברורה. פחות עלבון צורב לאזרחים. 

הכותבת היא ראש המכון לחקר קבלת החלטות רפואיות, הפקולטה למנהל עסקים, הקריה האקדמית אונו

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988