דווקא אפשר להבין למה גילה גמליאל הפרה את ההנחיות

א.

אני מבין את גילה גמליאל, את מיקי לוי, את נדב ארגמן, את טופז לוק, את אביגדור ליברמן, את בנימין נתניהו, את ראובן ריבלין. אני מבין את צחי הנגבי, את יואב גלנט, את יעקב ליצמן, את יולי אדלשטיין, את חיים קנייבסקי, את דונלד טראמפ שהכריז "אל תתנו למחלה לשלוט בכם". אני מבין את ניר ברקת ואת עלי סאלם. אני מבין את חברי כחול לבן שנפגשו בחדר סגור וללא מסכות. אפילו את צחי הנגבי ואת מירי רגב אני מבין, שככה יהיה לי טוב. אני מבין את כל בעלי השררה והקשרים והשקרים שהפרו, מפרים ועוד יפרו את הנחיות הקורונה. יכול להיות שהייתי עושה אותו דבר בדיוק אם הייתי במקומם.

לא יודע מה איתכם, אני קצת מפחד מהקורונה. לפעמים אני ממש יכול להרגיש אותה מתקרבת אליי, מהדקת את המצור. לעובדה שאני בקבוצת סיכון יש חלק בזה, כמובן, כמו גם לשלל התסמינים והסיבוכים האפשריים שיכולים ליפול בחלקי, אבל לא פחות מכך גם לתנאים הקשים ולעומסים במחלקות הקורונה בבתי החולים ברחבי הארץ. אני קורא וצופה בשלל הכתבות מהשטח, "במרכזים רפואיים רבים", נכתב, "ניכר מיצוי משאבי הטיפול הנמרץ". זה אומר שאם אצטרך אשפוז או הנשמה, חלילה, אולי לא אקבל אותם כי בדיוק ייכנס חולה צעיר יותר, בריא יותר ועם סיכויי הישרדות גדולים משלי ואותי יזרקו למחלקה פנימית. זה יכול לקרות לי, זה יכול לקרות לכם, זה כבר קורה לאנשים אחרים - והרי גם אנחנו אנשים אחרים בשביל כל מי שהוא לא אנחנו.

אבל את אנשי השררה והקשרים והשקרים - דבר מכל הדברים האלה לא מטריד ככל הנראה. אותם הקורונה לא מפחידה כמו שהיא מפחידה אותי ואתכם. הם הרי לא ישכבו על מיטה ישנה ששופצה בחופזה במרתף של בית חולים בפריפריה שהוסב למחלקה צפופה ויחכו שעות שתגיע רופאה, נכון? הם לא יטופלו על-ידי רופאות תשושות מחוסר שינה ומטושטשות מהחום שבתוך חליפת המגן ועל-ידי אחים שחוקים מעבודה קשה, נכון? בשבילם, רק הטופּ שבטופּ. את המסדרונות והמרתפים שהוסבו למחלקות הם יראו רק בטלוויזיה. להם יהיה חדר, בחדר יהיה חלון, בחלון יהיה נוף. סטודנטים טריים וחסרי ניסיון ברפואה לא יעשו עליהם סטאז'. אותם לא יעבירו למחלקה פנימית כי מחלקת הקורונה מלאה. רק המחשבה הזו יכולה להעלות חיוך מריר. ברור שהם יקבלו טיפול טוב יותר ממני וממכם, חדר מרווח יותר, זמני המתנה קצרים יותר. תוצאות הבדיקות שלהם לא ילכו לאיבוד, איש לא ידבר אליהם כאילו הם לוקים בשכלם ועבורם אף פעם לא יהיה מחסור במיטות, נכון? הם לא כמונו, הפלבאים, אז בעצם, למה שיהיה אכפת להם להפר הנחיה, ללכת למסיבה, לשבת בתפילה, לנסוע לבקר את המשפחה או להזמין לארוחה? הסיכון שלהם הוא לא הסיכון שלנו. אנחנו בכלל לא באותה הקבוצה.

מה מפחיד אותם, הקנס? ראיתי שהשרה גמליאל ואחרים "מוכנים" לשלם את הקנס. באמת תודה רבה, ריגשתם, אבל אפילו הכסף הזה שאתם "מוכנים" לשלם מגיע מאיתנו.

 אמון הציבור? ביטוי מרוקן ממשמעות / איור: תמיר שפר

ב.

זה מה שמרגיז אותי, לא הטיעונים הרגילים והמשופשפים. כן כן, דוגמה אישית, בטח; נכון נכון, פגיעה באמון הציבור, ברור. איזו דוגמה אישית, בחייאת? אני מעיין שוב ברשימה שלעיל ולא מוצא שם אדם אחד שיכול להציב לי ולכם איזושהי דוגמה אישית למשהו, ודאי בכל הקשור להתמודדות עם הקורונה. הרי חוץ מלהדביק את כולנו בכוח ולהרוס לכולנו את הפרנסה תוך כדי שהם מאשימים את ההפגנות והמפגינים הם לא עשו דבר.

ולגבי הפגיעה באמון הציבור - היש ביטוי יותר מרוקן ממשמעות? איזה אמון? איזה ציבור? איך אפשר לפגוע במשהו שכבר לא קיים? יש יותר תוכן בפחית משקה שנמעכה על-ידי שיירת משאיות בכביש ראשי מאשר ב"אמון הציבור". האמון היחיד שיש לי זה שהם יצליחו להמשיך ולדפוק את הכול עד שנדמה שכבר אי אפשר לדפוק את זה יותר, ואז ימשיכו.

אל מול הבוז וחוסר האמון לאנשי הקשרים והשקרים, השררה והמררה, אין בי דבר מלבד הערכה עצומה לכל המפגינות והמפגינים באשר הם. בהפגנות האחרונות בתל אביב ארע דבר מרגש: לא מעט ילדות וילדים של חברות וחברים שלי היו בין העצורים וספגו אלימות משטרתית חסרת שליטה, ויחד איתם החרדים. הילדות והילדים האלה שאני מכיר מקטנות הם כבר נשים וגברים צעירים שמוכנים לשלם מחיר שעבורי, למרבה השנים והבושה, הוא כבר קצת יקר. אני מגיע להפגנה, כולם עם מסכות, אבל אני עומד בצד ומשתדל להסתלק לפני שהעניינים מתחילים להתחמם. ואם את הצעירים ממני אני מעריך, את המבוגרים ממני אני כבר מעריץ. מי יודע, אולי עוד עשרים שנים גם לי יהיה כזה אומץ. לא בטוח. הם מחזירים לי את האמון בציבור.

ג.

ואם לחזור להתחלה, אז כן, אני מבין את גילה גמליאל ושות', אבל בואו לא נעשה מזה עניין, להבין? להבין זה הכי קל וההבנה לא ממעיטה בכלום מהבוז שאני חש כלפיהם, אפילו מגבירה אותו.

את מי אני פחות מבין? את שאר הישראלים שמזלזלים בהנחיות. לא בגלל שהממשלה אמרה, למי עוד אכפת מהממשלה. אומנם הנכונות העקרונית להיפרד מ-500 שקל בקלות יחסית לא מובנת לי, אבל גם זה לא מה שבאמת נשגב מבינתי.

בזמן האחרון אני קם מוקדם. הפער בין השקט הנעים והקריר של הבחוץ לחוסר השקט המבעבע שבפנים מצלצל לי באוזניים, ואולי זה גם הגיל. עד לפני כשבועיים הייתי שותה קפה ועוד קפה תוך כדי מעבר על חדשות ועוד חדשות, עד שהחומציות המאכלת מבפנים ומבחוץ הכריעה אותי והפסקתי רגע לפני שכולי הופך לכיב אחד גדול. במקום זה, אני לוקח את הכלבה לשיטוטים ארוכים ברדיוס המותר ומעבר לו.

בשעות המוקדמות אנחנו לבד ברחובות, עוד אפשר ללכת בלי מסכה ויש איזו שלושת רבעי שעה מתוקה בלי קורונה בעולם והכול מאוד רגוע, עד שהעולם מתעורר ואני נזכר ושם מסכה, כמו רוב האנשים, בחוץ ובפנים, אבל תמיד יש את אלה שלא. וזה מה שאני לא מבין.

הרי את, אתה ואני, אנחנו לא כמוהם. אם לא בשביל שום דבר אחר, איך אפשר להתעלם מהסיוט האפשרי, שכולו תמונת מראה של מה שתואר לעיל: לשכב במיטה חורקת בחדר צפוף במרתף טחוב שהוסב למחלקה ולחכות שעות עד שרופאות תשושות מחוסר שינה ומטושטשות מהחום שבתוך חליפת המגן ואחים שחוקים מעבודה קשה ייגשו אלינו, ולמרות כל הכוונות הטובות, טיפול מיטבי זה ביטוי שנשמע רק בחדשות ובהרבה מקרים לא נחוש על בשרנו. ואותי זה מפחיד הרבה יותר מהמחלה עצמה. בחייאת, איך אנשים לא רואים את זה?

אז המסכה לא נוחה, אז האדמו"ר אמר, אז ראש הממשלה חיפף, אז השר שיקר, אז הנשיא אירח, אז ההוא הפגין - למי אכפת? האם חוסר האמון והבוז שאנחנו חשים כלפיהם שווה קורונה? הרי זו בכלל לא אותה קורונה כמו שלהם. את מי אנחנו דופקים פה בדיוק, מלבד את עצמנו? נכון שלמדינה לא אכפת מאיתנו, כואב לי שלא אכפת לך ממני, אבל לא אכפת לך גם מעצמך, בנאדם? למה?

חג שמחת תורה שמח לכולם, הלוואי שתתקיים בנו קריאת הקרב המפורסמת של החג: "חזק חזק ונתחזק!". אחרי החגים כבר פה, זמן טוב להתחיל להתחזק.