יותר נדבקים, פחות בדיקות: כך מזנקת התחלואה בחברה הערבית

נצרת הפכה השבוע כתומה. עד יום שלישי, היא עדיין תוגדר כאזור מוגבל, בהתאם להחלטת ועדת השרים. עלי סלאם, ראש עיריית נצרת, מסביר שתהליך הטיפול בקורונה הוא מורכב, ודורש לא רק משאבים אלא גם גיוס של האזרחים. "זו תקופה קשה מאוד בכל העולם. אנשים לא רגילים לזה, וצריך להכניס לראש של התושבים שזו מחלה קשה ושאנחנו נלחמים עם אויב בלתי נראה. עכשיו, זה נכנס להם יותר לראש. אנחנו עושים הרבה מאמצים בעירייה. קיבלנו תקציב של 650 אלף שקלים להסברה, ויש לנו מכוניות שמסתובבות בשכונות ומזהירות את התושבים. אנחנו נפגשים עם פיקוד העורף והמשטרה מדי יום, ועושים בדיקות בכמה מוקדים".

עונת החתונות כאמור הובילה להדבקה רחבה בחברה הערבית, ומשלא הצליחה המדינה לבלום אותן, כעת מסתמנת תקופת הפוגה עד מרץ, וסלאם מקווה שהתחלואה אף תרד בהתאם, וגם התיירים יחזרו. "הקורונה גמרה על העיר שלי. ב-8 במרץ סגרתי את בתי המלון, את המסחר, את הכול. אנחנו בבעיה רצינית. נצרת, עיר הבשורה, עיר שחיי ב-60% מהתיירות, אין לה כלום. האבטלה שלנו היא מעל ל-50%, ולפני הקורונה היא הייתה רק 5%.

"גביתי 100 מיליון שקל ארנונה בשנה, ועכשיו לא נגיע אפילו ל-30 מיליון שקל. קיבלנו מכה רצינית. אין לאנשים איך לשלם ארנונה. גם אנחנו חיים במדינת ישראל ושייכים למדינת ישראל, אנחנו צריכים לפתוח את התיירות כפי שעשו בים המלח ובאילת. אנחנו היינו עיר ירוקה במשך תקופה ארוכה".

פרויקטור החברה הערבית שוקל להתפטר

כחודש וחצי לאחר תחילת הקלות הסגר השני, לאורך השבוע האחרון, ניכרת עלייה עקבית במספר המאומתים החדשים עם קורונה ביממה. התחלואה מתפשטת בעיקר בחברה הערבית, שם ישנם כמעט פי ארבעה מאומתים לנפש לעומת המגזר הכללי. אף שלאורך החודשים האחרונים הוטלו סגרים מקומיים במספר ערים דוגמת נצרת, כסייפה, חורה, מג'דל שמס ועוד, כמעט כל היישובים האדומים והכתומים בישראל מצויים בחברה הערבית.

פרויקטור הקורונה בחברה הערבית, איימן סייף, שוקל להתפטר בשל ההחלטה להטיל סגרים מקומיים שיעילותם מוטלת בספק. אך בזמן שהתחלואה בחברה הערבית בעלייה והנדבקים בקרבה מהווים 49% מהמאומתים החדשים בשבוע האחרון (פי שניים וחצי מחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית), דווקא שיעור הבדיקות ביישובים הערבים מצוי בחסר; לפי בדיקה שביצע פרופ' ערן סגל ממכון ויצמן, בשבוע שעבר בוצעו 50% יותר בדיקות לנפש במגזר הכללי לעומת החברה הערבית, אף שאחוז הבדיקות החיוביות בחברה הערבית עומד על 6.5% לעומת אחוז בלבד במגזר הכללי.

 איימן סייף - פרויקטור קורונה מגזר ערבי / צילום: איל יצהר

הסגרים נועדו לספק טיפול דיפרנציאלי, תוך בידוד מוקד התחלואה ואספקת משאבים להתמודדות הרשויות עם התחלואה בטווח זמן קצר. אך לפי נתוני החוקרים המנטרים את תחלואת הקורונה באוניברסיטה העברית, התחלואה במגזר זולגת לחיפה, באר שבע, רמלה ולוד, וישנה סכנה שללא צעדים משמעותיים, מגמת ההאצה תתבטא גם באוכלוסייה הכללית.

"התחלואה בבאר שבע הייתה נמוכה", מסביר פרופ' ינון אשכנזי מצוות האוניברסיטה העברית, "אבל לא זיהו בזמן את העלייה בתחלואה ברהט ולא המליצו על סגר מקומי, והתחלואה רצה כלפי מעלה גם בבאר שבע. את שרשרת ההדבקה ברהט זיהתה דווקא מערכת החינוך, ולא מפקדת אלון. גילו תלמיד חולה, בודדו את השכבה שלו, גילו עוד אחד, בודדו את כל בית הספר, וגילו שהילדים החולים אמנם פזורים בכיתות שונות, אבל כולם היו במסיבת אירוסים ברהט. מערכת החינוך עשתה את התחקור כמו שצריך ברמה המקומית, אי אפשר לשקר לה בתחקור, וכך זוהתה שרשרת ההדבקה".

עלייה דומה בתחלואה התרחשה גם בגבול הדק שבין שפרעם לחיפה. גם בירושלים מזהים החוקרים זליגה של התחלואה משכונות מזרח העיר לכיוון טלביה ורמת רחל. ההתפרצויות המקומיות לא מתגלות בזמן ולא מצליחות לסגור מעגל, וכך התחלואה מתפשטת. פתיחת הקניונים, אגב כך, עלולה להוות אתגר משמעותי, שכן מדובר בנקודת מפגש המנקזת אליה אוכלוסיות מערים סמוכות שונות.

העלייה בתחלואה בחברה הערבית מיוחסת לשלוש סיבות עיקריות; ריבוי אירועים לא חוקיים ובראשם חתונות, מעבר תושבים בין שטחי הרשות הפלסטינית שבהם עולה התחלואה, ושובם של תושבים רבים מחופשות בטורקיה. מחולל ההדבקה המשמעותי ביותר מבין אלו הוא האירועים הבלתי חוקיים. אף שמדובר בתופעה המתרחשת כבר זמן רב, הפיקוח והאכיפה מצויים בחסר. הניסיון להגדיל את הקנסות המוטלים על קיום אירועים נתקל במשוכה פוליטית, בעוד שהקנס הנמוך - 5,000 שקל הפך לחלק מתקציב האירוע עבור משפחות רבות.

צ'ופרים קטנים לילדים כדי שישכנעו את הוריהם ללכת להיבדק

לצד הסגרים המקומיים, מפקדת אלון, שהוקמה בפיקוד העורף, הופקדה על קטיעת שרשראות ההדבקה בתוך 24 שעות. בשלב זה, המפקדה מצליחה לבודד רק שבעה מגעים פר נדבק. רק בשבועיים האחרונים חוברה המפקדה לנתוני משרד הפנים; עד כה לא הייתה לחוקרים גישה לבני הבית במקרי הדבקה, והם נסמכו רק על המתוחקר עצמו.

אשכנזי מצביע גם על איכות התחקירים; בעוד שבמדינות אחרות בעולם מערכים לקטיעת שרשראות הדבקה מצליחים לזהות את צברי ההדבקה ומפרסמים את המידע על כך, בארץ מפרסם משרד הבריאות נתון גולמי של מספר החולים היומי, בעוד שלציבור אין לרוב אפשרות לדעת כמה חולים משויכים למוקד הדבקה מרכזי אחד, וגם לא ללמוד מכך. פרסום, למשל, של צברי הדבקה משמעותיים בחתונות ובאירועים לא חוקיים המתקיימים בחברה הערבית, יכול היה לאותת לציבור על מסוכנותם, ולסייע בהפחתתם.

כדי לנסות להפחית את התחלואה, בפיקוד העורף מנסים לעבוד יחד עם הרשויות המקומיות. בחורה, למשל, כדי להעלות את מספר הבדיקות ראש המועצה הגיע להיבדק יחד עם כל משפחתו, ואילו ברהט קנתה הרשות צ'ופרים קטנים לילדים כדי שישכנעו את הוריהם ללכת להיבדק. בכסייפה, לאחר שיח עם הרשות המקומית, נסגרה מערכת החינוך בשל העלייה בתחלואה, אף שרק שכונות בודדות הושמו בסגר.

מד"א מתפעלים ניידת מדלגת העוברת בין שכונות, אך מספר הבדיקות הכללי נותר נמוך. פיקוד העורף מעביר למשטרה את רשימת האירועים העתידיים להתקיים, וזו מצידה מבררת אפריורי שלא יהיו הפרות, אך איננה נמצאת בשטח בכל אירוע ואירוע, ובמקרים אחרים - הקנסות כאמור אינם מרתיעים את החוגגים.