הדרך לראשות הממשלה היא סיפור יקר: מה יהיו מקורות המימון של גדעון סער

החבירה לצמד הנדל-האוזר מהווה אבן בניין פיננסית ראשונה עבור המפלגה החדשה של סער, בזכות הנדוניה שהם מביאים מכספי מימון מפלגות • בינתיים מתברר כי המפלגות השונות נכנסות לבחירות הקרובות עם גירעונות כבדים, שצפויים לתפוח בקרוב עוד קצת

גדעון סער / צילום: Reuters, AMIR COHEN
גדעון סער / צילום: Reuters, AMIR COHEN

1.

בכל שלוש מערכות הבחירות האחרונות נתנו מפלגות המרכז-שמאל את אמונן דווקא בגדעון סער. בכל פעם עלה תרחיש פוליטי אחר, מחוזק על ידי גורמים בכירים במפלגות גדולות וקטנות, שלפיו סער פורש מהליכוד יחד עם כמה חברי כנסת, ומשלים את מספר הקולות הנדרש להקמת ממשלה בלי נתניהו.

הוויתור שלהם אז על ההנהגה עבור מתמודד מהימין, סלל את הדרך למראה המוזר השבוע, כשהסקרים ניבאו את התרסקות מחנה המרכז-שמאל עם פריצתו של סער כמתמודד עצמאי לראשות הממשלה.

למרות שסקרי פריצה של פוליטיקאים לא מחזיקים די הצורך כדי לשאת אותם אל הקלפי (תשאלו את אבי גבאי ונפתלי בנט), יש בהם מספיק כדי לנתח מגמות בדעת הקהל. מפלגתו החדשה של סער - אותה נכנה בשם ימין-מרכז - מושכת אליה לפי הסקרים האחרונים שנערכו 50% מצביעי ימין ו-50% מצביעי מרכז. סער מושך אחריו 3-4 מנדטים מהליכוד, אלו שעוד נותרו במפלגה למרות נתניהו ועכשיו מצאו אלטרנטיבה, ומספר זהה של מנדטים מבנט, של מצביעי ימין חילוני שיכולים להזדהות יותר עם מועמד כמו סער ופחות עם מפלגה ששורשיה בציונות הדתית.

בעוד שאפקט ההשפעה של סער על שתי מפלגות הימין יחסית זניח, במרכז הוא מרסק את כחול לבן עד שהיא ניצבת לצד מרצ, ואת מפלגתו של יאיר לפיד מרחיק מחלום החלפת השלטון וראשות הממשלה, כשהיא הופכת להיות המפלגה הרביעית בגודלה בלבד. מול סער יילחמו עכשיו מימין ומשמאל כדי להחזיר את הבוחרים הביתה, והשיטות ידועות: לפיד ינסה להדביק את סער כמה שיותר לימין, בנט ונתניהו (בנפרד, כמובן) ידביקו אותו לשמאל.

בזמן שבנט התמודד עד עכשיו בהצלחה יחסית עם טשטוש התשובה לשאלה "האם תשב עם ביבי" ובכך השאיר אצלו מנעד תומכים רחב, סער נתן תשובות ברורות כבר בנאום ההכרזה שלו, כשתקף את נתניהו חזיתית פעם אחר פעם. לאורך זמן, זה עלול לגרוע ממנו מצביעי ימין שיחששו מהקמת ממשלה רחבה ולא ימנית בהכרח, אבל ישאיר אצלו גרעין תומכים מבוסס היטב שכבר שלוש מערכות בחירות מבקש הכרעה אחרת - מימין ומשמאל.

בגזרת בנט, הצטרפות סער למירוץ תדרוש ממנו הכרעה ברורה: ריצה עם סמוטריץ’, שבהכרח תצבע אותו כמפלגת נישה לעומת סער; או פרידה מבסיס המנדטים שלו וגם מסמוטריץ’, כדי שלא להפסיד במלחמה על התואר "מנהיג הימין הבא". מלחמה אחת היא לטווח הקצר, השנייה לטווח הארוך - הכרעת בנט לגבי עתידו הפוליטי תכריע גם את עתיד ימינה.

בינתיים מימין לימינה, בבית היהודי שהפכה גוויה פוליטית בשנה האחרונה, נבחנת העסקה הבאה: מנכ"ל הבית היהודי ניר אורבך יתמודד על הנהגת המפלגה במקומו של היו"ר הנוכחי הרב רפי פרץ, ואליו יחבור רמ"ט פרץ, יובל צור, שיקבל מינוי למנכ"ל המפלגה. ובמסגרת הדיל, פרץ עצמו יבין שמראים לו את הדלת החוצה, ויסתפק במינוי מכובד אחר מטעם המפלגה בהמשך הדרך. לבנט יהיה קל יותר לקבל את אורבך שותפו מהעבר פנימה, אומרים המעורבים במפעל התפירה של הדיל, ולסמוטריץ’ לא תישאר ברירה אלא להשלים עם העובדה.

2.
בחזרה לסקרים. תבוסת מחנה השמאל נוכחת היטב לא רק בהעדפה של מצביעיו לקבל מנהיג משורות הימין, אלא בעיקר כי בסיכום מנדטים של ימינה-סער-ליכוד-חרדים - מחנה הימין עומד על מספר חסר תקדים של למעלה מ-70 מנדטים בטוחים (בלי שאלת היתכנות הרכבת ממשלה כזו). המחוזר העיקרי על ידי הימין והשמאל כאחד הוא הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. העמימות בדעותיו הפוליטיות הופכת אותו למגנט אלקטורלי עם מדים, והוא מצדו משאיר את כל האפשרויות פתוחות. בשבועות האחרונים הוא נועד גם עם סער, אך המסר אחיד: החלטה לא תבוא לפני פיזור הכנסת.

המודאגים הראשיים צריכים להיות אנשיו של גנץ, שמשום מה דוהרים לבחירות גם עכשיו עם התאריך 16 במרץ. חוק פיזור הכנסת עשוי לעבור כבר בשבוע הבא, ולדחוק למעלה ממחצית חברי כחול לבן חזרה לעיסוקיהם הקודמים. גבי אשכנזי ואבי ניסנקורן, שמחזיקים במושכות לצדו של גנץ, יכולים לעצור סוסים ברגע האחרון ולקבל את מה שבליכוד מציעים להם: שלושה חודשים נוספים על כיסאותיהם. לפי מצב העניינים כרגע, נראה שכחול לבן בוחרת דווקא בהתאבדות פוליטית מרהיבה.

בינתיים, המצטרפים הראשונים לסער הם הצמד צבי האוזר ויועז הנדל, ומפלגתם דרך ארץ. אחרי שחטפו על הפיצול מתל"ם והתעקשותם לקבל מימון מפלגות, הדרך הכלכלית שלהם הוכיחה את עצמה. מבחינת סער הם אבן הבניין הפיננסית הראשונה של המפלגה שבדרך, וזה חשוב יותר מהמדד האידיאולוגי שלהם שמייצג במדויק את סער, אך לא מהווה תוספת גיוון אלקטורלית.

המפלגה שבדרך תידרש לפעול בשתי דרכים נוספות לגיוס כספים: תרומות וערבויות, על פי המותר בחוק, ואם יידרשו ליותר מזה - כנראה יהיה גם גיוס המונים בהמשך הדרך.

3.
ואם בענייני מימון עסקינן, מצבן הכלכלי של המפלגות - כפי שמשתקף מדוחות של מרכז המידע והמחקר של הכנסת לקראת המערכת הבאה - הוא בכי רע. לפי נתוני מרכז המחקר מאוגוסט האחרון, שהגיעו לידי גלובס, במערכת הבחירות לכנסת ה-23 עמד הגירעון של כל המפלגות על 24 מיליון שקל. הליכוד היה אז בגירעון של למעלה מ-2 מיליון שקל, וכך גם הרשימה המשותפת וש"ס. העבודה-מרצ אחזו אז בגירעון של 6 מיליון שקל וימינה בגירעון של 15 מיליון שקל. לעומתם, כחול לבן עמדה אז על עודפים של 4 מיליון שקל וגם יהדות התורה וישראל ביתנו במאזן חיובי.

בחירות במינוס
 בחירות במינוס

באומדן הכללי, בשלוש מערכות הבחירות האחרונות עמדו הוצאות כל המפלגות על 779 מיליון שקל, לעומת הכנסות של 610 מיליון שקל ממימון ציבורי. במילים אחרות, הגירעון הכולל משלוש המערכות הסתכם ב-169 מיליון שקל. ב-31 במרץ 2015, בתחילת הכנסת ה-20, לעומת זאת, הגירעון המצטבר הכולל של המפלגות היה כ-96.1 מיליון שקל.

בחשבות הכנסת ובוועדה הציבורית לקביעת מימון מפלגות טענו השבוע כי לא ניתן לקזז במצב הזה במימון המגיע לפי חוק למפלגות. ההתחייבות של כחול לבן ל"בחירות חסכוניות" עומדת להישאר המלצה על הנייר בלבד.

יו"ר הוועדה הציבורית למימון מפלגות, השופטת בדימוס אילה פורקצ’יה, אמרה לחברי הכנסת "עשינו עבודה מעמיקה על נושא המימון. מצד אחד ארבע מערכות בחירות בשנתיים מעלות חשש שהמפלגות לא יוכלו לתפקד, ומצד שני - משבר כלכלי. בישיבה שהתקיימה בסוף אוגוסט החלטנו לבסוף שלא לשנות את גובה יחידת המימון, ואני מציעה לכבד את החלטת הוועדה. הגירעונות של המפלגות אחרי כמה מערכות בחירות הם אדירים, ובסיטואציה הזו השארת היחידה היא מאוד משמעותית". 

צרו איתנו קשר *5988