איך הפך חוש הריח מקוריוז לאחד התסמינים הבולטים של הקורונה. ומה קורה למחלימים מהמחלה

שנת 2020 הייתה איומה לכל הדעות. מי בכל זאת הרוויח ממנה משהו? יצרני מסכות, משווקי חומרי יצירה לילדים, שירותי משלוחים, אפידמיולוגים, וגם חוקרי ריח. אובדן חוש הריח במחלת הקורונה עורר סקרנות ודחף למחקרים נוספים שמנסים לפענח איך בני אדם מעבדים ריחות.

החיים הקשים של התתרנים

התתרנים הקלאסיים, שבמשך שנים נחשבו מעין חולים-לא חולים של מערכת הבריאות ונאמר להם שעליהם להסתדר עם המגבלה שלהם אולי קצת שמחים בסתר לבם שהנושא מעורר עניין. עוד לפני הקורונה, 1 מכל 20 אנשים יחווה פגיעה משמעותית בחוש הריח, והנה, כעת חלקים לא מבוטלים מהאוכלוסייה מתנסים בחיים האמיתיים של התתרן, שהם לא כל כך פשוטים.

מחקר שנעשה באוניברסיטת איסט אנגליה שבבריטניה, ופורסם בינואר 2020, מיפה את האופן שבו אובדן חוש הריח פוגע בחיים. התברר שהפגיעה היא לא רק בהנאה מאוכל. אנשים ללא חוש ריח חיים בחשש שהם מסריחים ואינם מודעים לכך. קשה להם לפעמים במערכות יחסים אינטימיות, כי חלק מתחושת הקרבה והמשיכה עובר דרך רחרוח בן הזוג. כמה אימהות דיווחו על קושי להתחבר לתינוקות, משום שלא יכלו להריח אותם. הקשיים האלה מופיעים בעיקר אצל מי שאיבדו את חוש הריח באופן פתאומי ויודעים מה הם מפסידים.

אנשים שאיבדו את חוש הריח דיווחו לעתים על אובדן עניין באוכל. אחרים דיווחו שהם אוכלים מזון יותר מדי שמן או מתוק כדי בכל זאת להפיק ממנו חוויה חושית כלשהי. אנשים שאירוח ובישול היו חלק משמעותי מחייהם הרגישו מבודדים ומנותקים מהעולם.

מחקר שנעשה במרכז חקר הריח Monell בפילדלפיה, מצא נשים מבוגרות במצב חברתי טוב יותר מאחרות הן בדרך כלל בעלות חוש ריח טוב יותר, ולהיפך, פגיעה בחוש הריח מנבאת ניתוק חברתי. לא לגמרי ברור מה קדם למה ואם יש גורם מתווך אחר בין השניים, כמו תחילת הידרדרות מוחית קלה ולא מאובחנת, אבל עדות לקשר ישיר בין הדברים ניתן למצוא בכך שלאנשים עם אישיות פסיכופתית יש סיכוי גבוה יותר להיות בעלי חוש ריח פגוע.

בעיה חמורה יותר אפילו מפגיעה בחיי החברה (אבל לא מפסיכופתים) היא חוסר היכולת להימנע מסכנה, כמו במקרים של דליפת גז או מזון מקולקל. לכן אובדן חוש ריח, בעיקר אצל מי שלא מתמודדים איתו כל חייהם ולא פיתחו מנגנוני פיצוי, נחשב סיכון לקיצור תוחלת החיים.

ריח קשור כמובן גם לזיכרונות. לנבדקים שחוש הריח שלהם נפגע היה קשה יותר לשחזר חלק מהזיכרונות היקרים להם, וחלקם הרגישו שזיכרונות חדשים נרשמים באופן עמום יותר מבעבר.

מאחר שנפגעי חוש ריח לא קיבלו מענה מספק ממערכת הבריאות, הם הקימו את עמותת "החוש החמישי", לקיטורים, תמיכה הדדית ולהעלאת המודעות לכך שהפרעות ריח הן צורך רפואי ללא מענה. ואז הגיעה הקורונה, ופתאום החוש החמישי נמצא במוקד תשומת הלב.

הקוריוז הפך לתסמין מדאיג

אובדן חוש הריח התגלה כאחד הסמנים המובחנים ביותר של קורונה. בתחילת המגפה הוא נחשב לקוריוז, אבל היום ההערכה היא שהתסמין הזה מופיע אצל רוב חולי הקורונה שמפתחים תסמינים של המחלה.

מה בעצם קורה לחוש הריח בקורונה? כיוון שהאף לא סתום, ההשערה הייתה שמדובר למעשה בפגיעה מוחית - בעצבים באף עצמו או בעצבים במרכז ההרחה של המוח. פגיעה מוחית כזו היא סיבה מהותית לדאגה. תאי עצב שנפגעו קשה לשקם.

למרבה המזל, זה כנראה לא ההסבר או לכל הפחות לא ההסבר העיקרי. חוקר המוח פרופ' סנדיפ רוברט דטה מאוניברסיטת הרווארד מעריך שהבעיה העיקרית היא פגיעה בתאים התומכים בתאי הריח. דטה וצוותו עשו מיפוי גנטי של מגוון תאים באף וחיפשו את אלה שיש להם קולטני ACE2 - קולטן שהקורונה יודעת להיקשר אליו. הם מצאו אותם בתאי התמך, ולא בתאי העצב עצמם.

אובדן תאי התמך פוגע ביכולת של תאי העצב לתפקד, משום שתפקידם לשמור על איזון נכון של החומרים שתאי העצב באף תלויים בהם כדי להעביר את המסרים שלהם. הרקמה הזאת כל הזמן מחדשת את עצמה, ולכן הציפייה היא שחוש הריח יתאושש אצל רוב אם לא אצל כל חולי הקורונה.

פגיעה נוספת בתאי הריח מתרחשת בריסים (clia) על גבי התאים, שעליהם נמצאים קולטני הריח. בלי קולטני ריח, אי אפשר להריח. ואכן, במחקר שנערך באוגרים שהודבקו בקורונה, נמצא כי הם איבדו את תאי התמך, ואת כל הריסים על גבי תאי העצב בתוך האף.

החדשות הטובות לאוגרים וכנראה גם לבני אדם הן שפגיעה כזאת אינה מפריעה להעברה של המידע בתאי העצב. זו הייתה הדאגה הכי גדולה של החוקרים, וזה אכן מצב שמתרחש במקרים מסוימים של פגיעה מוחית שמובילה לאובדן חוש ריח. בקורונה, הפגיעה הזאת היא כנראה נדירה ומתרחשת רק בחלק מתאי הריח.

הפגיעה במערכת הריח פוגעת גם בתחושת הטעם. הפגיעה מתרחשת מעצם העובדה שתחושת הטעם מבוססת לעתים קרובות על ריח, אבל כנראה גם מפגיעה ישירה בתאים בלשון, שגם הם תאי תמך.

נגיף הקורונה עלול לפגוע גם בתחושת החריפות. ישנם תתרנים או תתרנים חלקית הנהנים מאוד ממזון חריף כי הטעם הזה עובד במנגנון אחר ועובר דרך תאי כאב בלשון. בתאים הללו יש קולטני ACE2, ולכן הקורונה עלולה לפגוע בתחושת הטעם הזה אצל חולים. זה הזמן לתחרות אכילת פלפלים.

ללמד את המוח להריח מחדש

רוב חולי הקורונה מאבדים את הריח פתאום, ברגע אחד. אצל רובם הוא חוזר, בהדרגה, אחרי שהווירוס מסולק מהגוף ותאי התמך משתקמים. אולם יש מי שהפגיעה אצלם היא ארוכת טווח. מה מאפיין אותם?

המחלימים מקורונה מתלוננים שהריח "לא מדויק", או גרוע מזה, ישנו ריח קבוע בלתי נעים שמצטרף לכל הריחות האחרים. נראה שאצל מי שלקו בהפרעת ריח לאורך זמן אכן יש פגיעה ממש בתאי העצב, והשיקום שלהם הוא ארוך יותר. כאשר תאי עצב משתקמים או כאשר צומחים חדשים, הם מנסים למצוא מחדש את החיבור לתאי עיבוד הריח במוח, ולפעמים מתחברים תחילה לא נכון, עד שנוצר הפידבק ההדדי בין התאים, שיכול לתקן את המצב לאורך זמן.

מה יכול לעזור לאנשים שאיבדו את חוש הריח - אם בגלל קורונה ואם מסיבות אחרות? ישנם טיפולים חלקיים שיכולים לסייע. הצלחתם תלויה בסיבה הספציפית לפגיעה אצל החולה.

אם הבעיה היא חיבור לא נכון בין תאי העצב, הגוף יודע לתקן טעויות כאלה באמצעות פידבק, לפחות באופן חלקי. על כך מבוססת שיטת "אימון הריח". אחד ממפתחיה הוא פרופ' קרל פילפוט מאוניברסיטת איסט אנגליה, שביצע את המחקר בתתרנים. הוא מציע להריח ארבעה מחוללי ריח חזקים ושונים זה מזה פעמיים ביום במשך כמה חודשים. "זו תרופה חינמית ונטולת תופעות לוואי לעיוותים בחוש הריח", אמר בהודעה לעיתונות שהוציאה האוניברסיטה.

143 הנבדקים בניסוי שערכו פילפוט וצוותו הריחו אקליפטוס, לימון, ורדים, קינמון, שוקולד, קפה, לוונדר, דבר, תותים ותימין, ורק הרשימה הזאת מספיקה כדי להיזכר כמה נורא לאבד את היכולת לחוות את כל אלה. אחרי שישה חודשים ניכר שיפור משמעותי ביכולת ההרחה ה"נכונה" אצל רוב הנדבקים. דווקא בחולים מבוגרים ובחולים שחוו את הפגיעה הקשה ביותר בחוש הריח היה השיפור המובחן ביותר בעקבות הטיפול.

בניסוי השתתפו לא רק חולי קורונה, אלא גם אנשים שאיבדו את חוש הריח ממגוון סיבות, וביניהן וירוסים אחרים (שכנראה פוגעים בחוש הריח במנגנונים אחרים) ופגיעות מוחיות מסוגים שונים. המשותף לכולם היה שאחרי תקופה של אובדן מלא של חוש הריח, הוא החל לחזור באופן לא מדויק, שהעיד על תחילתו ושל תהליך שיקום במוח. גמישות המוח אפשרה להם ללמד אותו מחדש מהם הריחות הנכונים.

להריח גם כשלא מריחים

עבור תתרנים שאיבדו תאי עצב ולא ניתן לעזור להם על ידי אימון המוח, נבחנים היום שני טיפולים נוספים, שמטרתם לשקם את תאי העצב עצמם. אם הם יצליחו, ניתן יהיה ליישם זאת בשיקום של תאי עצב במגוון רחב מאוד של פגיעות. קל להתחיל מעולם הריח, כי תאי העצב של הריח נגישים מאוד - קצה אחד שלהם נמצא באף.

שיטות הטיפול שנבדקות הן טיפול גנטי וטיפול באמצעות תאי גזע. בטיפול גנטי מדובר ממש בהחלפה של גנים בתוך תאי העצב אצל חולים שהפגיעה שלהם היא ממקור גנטי. בטיפול בתאי גזע, מדובר בהשתלת תאים שיש להם פוטנציאל להתמיין לתאי עצב ולהחליף את התאים הקיימים. שני הטיפולים הללו עדיין בשלבים מוקדמים של בדיקה ולא נבחנו בבני אדם, אולם כבר אפשר כבר לראות את הניסויים בטכנולוגיות האלה באופן. זה עשוי לקרות בתוך שנים ספורות.

טיפול נוסף קשור בהשפעה של מערכת החיסון על יכולת ההרחה. זיהומים כמו סינוסיטיס עלולים לפגוע בחוש הריח דרך דלקת מקומית המשפיעה על תפקוד תאי העצב. גם בקורונה עלול להתרחש תהליך כזה, במקביל להשפעות הישירות על תאי התמך. היום מקובל לטפל בתתרנות בעקבות זיהום על ידי סטרואידים, אולם השימוש בהם צריך להיות זהיר, משום שבחלק מהמקרים מידה מסוימת של דלקת כנראה נחוצה לשיקום האזור. לכן הטיפול בתופעה בדרך זו הוא מאוד מורכב.

טיפול אחרון הוא השתלה של "אף אלקטרוני". ב-2018 חוקרים בבית החולים Massachusetts Eye and Ear הצליחו לראשונה לגרות את אזור הריח במוח באופן חשמלי באופן שיצר תחושה של ריח, בלי שהריח אכן היה שם. התקווה היא שניתן יהיה לחבר לתתרנים חיישן חיצוני שיקלוט את הריחות מהעולם במקומם, ויעביר שדר למוח שיגרה את אזור עיבוד הריחות במוח ויוביל לחוויה של ריח, בלי לעבור דרך האף, וזאת ללא תלות בשאלה מה בדיוק פגוע בכל הדרך בין האף למוח.

הטיפול הזה דומה במהותו לשתל השבלול שמאפשר לאנשים רבים שאיבדו את שמיעתם לשמוע, וגם לפתרונות ה"עין האלקטרונית" - גירוי תאי העצב האחראים על עיבוד תמונה בלי שיידרשו לעבור דרך העין. חוקרים יודעים היום על אופן עיבוד הריח במוח פחות משהם יודעים על אופן עיבוד התמונה, והפער מול הבנת עיבוד הקול הוא עוד יותר גדול, אבל נראה שבדרך זו ניתן להחזיר לפחות חוויה חלקית של ריח, למי שיהיו מוכנים לעבור תהליך של השתלת גריין מוחי לשם כך.

הדרכים של המוח לקטלג ריחות

טיפול בסוגים שונים של תתרנות עובר דרך ההבנה איך ריחות אגורים במוח. אם נפענח את המנגנון הזה, כנראה נוכל להבין מדוע ריחות מסוימים נחווים אחרת על ידי אנשים שונים, לא רק במצבים של תחלואה. ריח נעים לאחד יכול להיות בלתי נסבל לאחר.

חוקרים מאוניברסיטת הרווארד גילו במחקר שפורסם בכתב העת המדעי NATURE, שריחות דומים ממופים באזורים קרובים או דומים בחלק הקדמי של המוח, באופן שמחלק את כל הריחות בעולם לקטגוריות, אבל חוויות נוספות יכולות להוביל לשינוי בחלוקה לקטגוריות. לדוגמה, רובנו חושבים שיש קווי דמיון בין ריח של לימון לריח של תפוז, שבין לימון לליים יש קווי דמיון רבים יותר, וכל אלה שונים מאוד מריח של פיצה. החלוקה לקטגוריות היא בעצם היכולת שלנו לאבחן את הכימיה של העולם. אם ללימון ותפוז יש ריח דומה, נצפה מהם גם להתנהג באופן קצת דומה ברמה הכימית. זו דרך מצוינת לאבחן את העולם ולנבא את ההתנהגות שלו.

אבל, החלוקה המדויקת לקטגוריות על פי הניסיון יכולה להוביל לתפיסה שונה של ריח נעים. עכברים שנחשפו לשני ריחות יחד פעמים רבות למדו עם הזמן לחבר ביניהם, והם תויקו באותה קטגוריה מוחית, גם אם לא היה ביניהם דמיון כימי. כך, לימון וליים דומים בעינינו גם כי הם דומים כימית, וגם כי לימדו אותנו עם השנים שהם דומים.

האסוציאציות הללו מסבירות את חוויית הריח האישית. נוסף עליהן יש גם הבדלים גנטיים זעירים שיכולים להשפיע תפיסת הריח כנעים או כלא נעים ועל עוצמת הריח שאנחנו חווים.

מותר הכלב על האדם?

ועוד מילה של הערכה לחוש הריח האנושי. הוא נחשב הרבה פחות טוב מזה של בעלי חיים רבים, למשל כלבים. האחרונים כבר גויסו למאבק במגפת הקורונה אחרי שנמצא שהם עשויים לאתר חולים בתוך המון של אנשים, בעזרת תוכנית אימון. אבל האם חוש הריח האנושי באמת מנוון כל כך כמו שנדמה לנו?

מחקרים בהובלת פרופ' מטיאס לסקה מאוניברסיטת לינקופינג בשוודיה הראו שאנחנו יודעים להבחין בין מיליון ריחות שונים לפחות. כמו כן, בני אדם יותר טובים מעכברים, מחזירים ואפילו מכלבים באיתור כמויות קטנות מאוד של ריחות מסוימים. הבעיה, אומרים החוקרים, היא לא בחוש הריח עצמו, אלא שאין לנו מילים בשפה למיליון ריחות שונים, ולכן קשה לנו להתייחס אליהם. אולי התרבות היא שניוונה אותו.

כשהריח מאוד חשוב לנו, היכולת שלנו לזהות אותו עולה באופן משמעותי, כפי שהוכיח מחקר שהראה כי אנשים יכולים להצביע על פושעים שפגעו בהם מתוך מסדר זיהוי, או, במקרים נעימים יותר, הם יכולים לזהות את ריח הבושם של אהוב מפעם, גם בתוך אוטובוס צפוף. אלה יכולות שבהחלט שווה לרפואה להתאמץ לשמר.