אם בתיק נתניהו נפלה שלהבת, מה יגידו נאשמים חלשים יותר?

אם במסגרת תיק נתניהו מעזה הפרקליטות לא לשמור על זכויות הנאשמים הבסיסיות ביותר ולא להקפיד על קוצו של יו"ד, אפשר רק לשער מה קורה עם נאשמים פחות חזקים • כיצד נשמרת הזכות להליך משפטי הוגן שהיא הבסיס לכל דמוקרטיה בתיקים של נאשמים "שקופים"?

ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: איל יצהר, גלובס
ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: איל יצהר, גלובס

הנאשם בנימין נתניהו לא באמת מעניין אותי כעורך דין קהילתי. הוא מחובר לעורכי דין מנוסים, עתיר ממון וקשרים, בעל ידע אישי עצום, ובעיקר יש לו מנופים רבי-השפעה כאיש החזק ביותר בישראל מזה שנים רבות. הוא לא צריך אותי ואת חברי כדי לדעת את זכויותיו וכדי להגן עליהן מפני כוחה הרב והדורסני של מערכת התביעה. הוא יסתדר לבד גם בלי הארגונים החברתיים שמבקשים להגן על הוגנות ההליך המשפטי.

אבל משפטו של הנאשם נתניהו כן מעניין אותי. משום שאם גם במסגרתו מעזה הפרקליטות לא לשמור על זכויות הנאשמים הבסיסיות ביותר ולא להקפיד על קוצו של יו"ד, אפשר רק לשער מה קורה עם נאשמים פחות חזקים: למשל ערבים או יוצאי אתיופיה או מהגרי עבודה. כיצד שם נשמרת הזכות להליך משפטי הוגן שהיא הבסיס לכל דמוקרטיה.

בהיבט זה היה מדאיג לגלות השבוע כי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לא טרח לכתוב אישור לפתיחה בחקירה נגד ראש ממשלה מכהן. סעיף 17 לחוק יסוד הממשלה מחייב את הסכמת היועץ מראש, כדי למנוע מצב שבו מי מאנשי המשטרה או הפרקליטות יחליט על דעת עצמו לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלה רק משום שהוא מבקש להדיחו. זו הסיבה שהדרישה להסכמת היועץ נמצאת ברמה הגבוהה ביותר של המשפט בישראל - הרמה החוקתית. מטרתה לוודא כי צעד כזה יתקבל רק לאחר שיקול-דעת מעמיק ומקיף שביטויו בכך שראש התביעה הכללית, היועץ המשפטי לממשלה, הוא ולא אחר מקבל את ההחלטה.

מכאן גם ברור כי אין שום דרך שאישור כזה יינתן כאגב אורחא, בעל-פה, בשיחת מסדרון. מהות הדרישה החוקתית מחייבת שאותו יועץ לאחר ששקל כל פאה ופאה ב"יהלום" המפוקפק הזה של פתיחת חקירה נגד ראש ממשלה מכהן, ייקח עט וביד רועדת יכתוב על נייר רשמי שלו כי "מכוח סמכותי לפי סעיף 17 לחוק יסוד הממשלה, אני, עו"ד פלוני אלמוני, היועץ המשפטי לממשלה מאשר לפתוח חקירה נגד ראש ממשלת ישראל, פלמוני בן פלמוני, בנושאים הבאים ובהם בלבד:...". אך ברור כי החלטה כבדת-משקל כזו, שעשויה לאיין את רצון העם ולהכניס מדינה למצב של כאוס שלטוני, חייבת גם להיות מנומקת בכתב. רק כך יובטח שהיד החותמת רעדה לאחר שהבינה את כובד אחריותה. הדבר מתחייב גם מכך שהיועץ המשפט לממשלה, כראש התביעה, משמש מודל לחיקוי לשאר עובדי הציבור בכל הקשור להקפדה על תקינות ההליך המינהלי (שמחייב הנמקה בכתב תמיד).

לכן העובדה שזה לא קרה בתיקי נתניהו היא לא סתם עוד פגם פרוצדורלי. היא יורדת למהות הדברים - לדרישה החוקתית הגבוהה ביותר. לזאת יש להוסיף את התנהלותה השערורייתית של הפרקליטות במשפט עצמו. ראשית, היא טענה כי לא קיימת בכלל חובה למסור את האישור. טענה זו יצרה מצג-שווא שקיים אישור, אך הוא לא נמסר לבית המשפט ולצד שמנגד מטעמים שונים. רק לאחר שבית המשפט חייב את הפרקליטות למסור את האישור, נזכרה האחרונה לעדכן כי בעצם אין אישור כזה, והחלה לנסות לרפא את הפגם בדיעבד. יהיה מי שיטען כי זו ממש הונאה של בית המשפט.

ומה קורה עם נאשמים "שקופים"?

העובדה שעשרות הפרקליטים הבכירים ביותר בתביעה ישבו על התיק ימים רבים ולא השגיחו בדבר, מטרידה לא פחות משאר הפגמים פה. מאחר שמדובר באנשים מקצועניים, מתגנב החשש שמא הם התרשלו בחסות הידיעה שבתי המשפט בלאו הכי לא יקפידו איתם ויזרקו אותם מכל המדרגות (כמו שהיה קורה בארה"ב למשל). הרי אין אחד מאותם בכירים שאינו מכיר את הדרישה הזו.

מגוף ראשון אני יכול להעיד כי לפחות אחד מהם יודע זאת היטב: כשהייתי עורך דין מתחיל, התנדבתי בוועד הציבורי נגד עינויים (שבו אני פעיל עד היום). אחת המשימות שלי היו לעבור על תיקים ישנים של בית המשפט הצבאי שהוקם לפי תקנות ההגנה 1945 ולבדוק את הפגמים שנפלו בתיקים נגד אזרחים ערבים. בכולם היו אישורים בכתב של סגנית פרקליטת המדינה דאז דורית ביניש לפתיחת החקירה. מי שהיה אחראי בפועל על הוצאת האישורים בכתב היה עוזרה של ביניש. קראו לו.... שי ניצן.

כשאתה נחשף לפגמים כאלה בתיק עצום חשיבות זה שכל-כך הרבה עיניים של פרקליטים מנוסים שזפו אותו מתוך ידיעה שכל תג ותג בו יבוקר על-ידי הצד השני ועל-ידי הציבור, אינך יכול לא לחשוש למה שקורה עם נאשמים "שקופים", כשהפרקליט יודע שאין באמת צד שני, ושאף אחד לא יתעניין בתיק.

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו

*** חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר הגשת כתב האישום נגדו, ראש הממשלה בנימין נתניהו מכחיש את המיוחס לו, לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות.