מחקר: כשליש מהאסירים שרשאים לבקש שחרור מוקדם מוותרים על כך

אמרה ידועה קובעת כי "אין מחיר לחופש" ודומה שבימים של קורונה היא מקבלת משנה תוקף. מי מאיתנו לא רוצה להסיר את המסכה מעליו, לשכוח מהריחוק החברתי ולחזור לחיים נורמליים, חיים של חופש. אולם מחקר חדש שנערך לאחרונה על-ידי שתי חוקרות חושף שיש דווקא מי שלא רוצה לצאת לחופשי. לפי המחקר, בשנים 2017 ועד אמצע 2018 - 36% מהאסירים שרשאים לבקש שחרור מוקדם מהכלא ("ניכוי שליש") ויתרו על הבקשה לשחרור מוקדם בטרם הגיעה לדיון מהותי בוועדה לשחרור אסירים.

את המחקר ערכו עו"ד רחלי חפץ-נח, דוקטורנטית באוניברסיטת קמברידג', ועו"ד מיה רוזנפלד, מנהלת מחלקת ייצוג אסירים בסנגוריה הציבורית - מחוז תל אביב ודוקטורנטית באוניברסיטה העברית. השתיים בדקו לעומק את פעילותן של ועדות השחרורים בישראל. המחקר ביצע ניתוח כמותי של החלטות ועדות השחרורים בשנים 2017 עד אמצע 2018, נבדקו כל התיקים שבהם מונתה הסנגוריה הציבורית לייצג אסירים בפני ועדות השחרורים במחוז השרון (346 תיקים).

בישראל, כידוע, אסיר רשאי לבקש מוועדת השחרורים להשתחרר על-תנאי בחלוף שני שלישים מעונש המאסר שנגזר עליו. על-פי החוק, הרכב ועדת השחרורים כולל שופט, שני נציגי ציבור בעלי ניסיון בתחומי החינוך או הטיפול וכן נציג שירות בתי הסוהר (שב"ס). החוק העמיד גם שורת שיקולים מנחים לעבודת הוועדה. בין היתר, נקבע בחוק כי הוועדה לא תורה על שחרורו של אסיר אלא אם שוכנעה כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו לא מסכן את שלום הציבור.

המחקר מראה שבשלושת העשורים האחרונים נרשמה ירידה בשיעור השחרור המוקדם בישראל. בשנת 1990 עמד שיעור ההחלטות על שחרור מוקדם על 63.4% מסך ההליכים שהסתיימו בוועדת השחרורים ומאז נרשמה מגמת ירידה. בשנים 2014-2015 חלה ירידה לממוצע של 28%, ואילו בין השנים 2016-2018 טיפס שיעור החלטות השחרור לכ-40%.

  

צרכים טיפוליים

עורכות הדין חפץ-נח ורוזנפלד ביקשו להתחקות אחר גורמים אפשריים לשיעור השחרור המוקדם הנמוך בישראל. כאמור, אחד הממצאים המרכזיים, המפתיעים והמדאיגים שהעלה המחקר שהן ערכו הוא, כאמור, כי יותר משליש מהאסירים העדיפו את המשך שלילת חירותם על פני מיצוי ההליך בפני הוועדה.

עורכות הדין חפץ-נח ורוזנפלד מצאו כי הנתונים שנמצאו כבעלי השפעה מובהקת על החלטת הוויתור של אותם אסירים לשחרור מוקדם, פרופיל וסוג עבירה, מעידים כי "הוויתור היה דווקא מנת חלקם של אסירים שנחשבים כבעלי צרכים טיפוליים משמעותיים אשר זקוקים לליווי שיקומי מקצועי, בכדי להפחית את מסוכנותם לחברה".

השתיים מציינות כי מצב דברים זה איננו מתיישב עם הגישה הרחבה כלפי שיקולי היסוד של ההליך, שלפיה שיקום אסירים מקדם את ההגנה על שלום הציבור. "הממצא שלפיו אסירים רבים ‘מצביעים ברגליים' נגד השחרור המוקדם מעיד כי דרך ניהול ההליך כיום פוגמת במטרותיו ואינה מקדמת את השיקום והמניעה של עבירות חוזרות. ממצאי המחקר בדבר היקף הוויתור מעלים כי יש מקום לבדיקה נוספת ומעמיקה יותר אודות הגורמים להחלטת הוויתור. זאת, לצורך גיבוש הדרכים לשיפור ההליך והגברת התמריץ של אסירים להשתתף בו".

 עו"ד חפץ-נח / צילום: faculty of law - oxford

מדיניות כללית מחמירה

עורכות הדין חפץ-נח ורוזנפלד כותבות כי מחקרים שנערכו בקנדה ובארה"ב, מצאו סיבות שונות לוויתור על השחרור המוקדם שבהן הרצון להימנע מהחלטה שלילית בוועדה לשחרור אסירים וחוסר רצון לשוב מוקדם לקהילה. זאת, בשל חשש מסטיגמטיזציה, היעדר תעסוקה או דיור. "סיבות אלו מורכבות ועומדות לפתחן של המדינה, בבחינת קובעי המדיניות, ושל ועדות השחרורים. נראה כי על-מנת לפעול להרחבת השימוש בשחרור המוקדם, כחלק מהמגמה לצמצום שיעור הכליאה, ראוי לבצע חקירה נוספת של תופעת הוויתור בכדי להכירה לעומק ולעצב דרכי התמודדות אפשריות עמה".

היבט משמעותי נוסף ומפתיע שעולה מממצאי המחקר של חפץ-נח ורוזנפלד הוא שהפרקליטות והמדינה התנגדו לשחרור מוקדם של אסירים ב-93% מהתיקים (עמדתם כפי שהוצגה לוועדה לשחרור אסירים, שהיא המחליטה בעניין). לדברי השתיים, הדבר משקף מדיניות כללית מחמירה, שלפיה יש לעשות שימוש מצומצם בכלי השחרור המוקדם. הדבר הבעייתי הוא שעמדת המדינה נגד השחרורים המוקדמים ניצבת כנגד המגמה לצמצום שיעור הכליאה בבתי הכלא, שלפיה יש להרחיב את השימוש בכלי השחרור המוקדם. זאת, בכדי להגביר את השימוש בחלופות שיקומיות בקהילה ולצמצם ככל האפשר את השפעותיה השליליות של הכליאה.

ממצאים מרכזיים במחקר הם שבכ-46% מהתיקים בשנים שנבדקו, נדחתה בקשת האסיר על-ידי הוועדה לשחרור מוקדם ממאסר, וכי השחרור המוקד היה נפוץ יותר בקרב צעירים בני 18 עד 21. הסכמת המדינה לשחרור מוקדם התקבלה רק ב-15 מקרים (7%).

עוד מצאו החוקרות כי ב-46% מהמקרים שדחו בקשות לשחרור מוקדם אחד הנימוקים היה היעדר טיפול לאסיר במהלך מאסרו. ב-33% מהמקרים אחד הנימוקים לדחיית בקשת השחרור המוקדם היה "חומרת העבירה" שביצע האסיר. ב-28% מהמקרים אחד הנימוקים לדחיית בקשת השחרור היה היעדר תוכנית שיקום ורק ב-10% מהמקרים נימקה הוועדה את הסירוב לשחרור ב"התנהגות שלילית במאסר".

 עו"ד רוזנפלד / צילום: תמונה פרטית

ללא ליווי וללא פיקוח

בנובמבר 2015 פרסמה ועדה שבחנה את מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים בישראל שבראשה עמדה השופטת בדימוס, דליה דורנר, דוח מקיף שבו היא קראה להקל באופן שיטתי בענישה, להפחית במאסרים ממושכים ולבחון חלופות למאסר בדמות עבודות שירות בקהילה. הוועדה, שהוקמה דווקא בשל ביקורת ציבורית נוקבת על קלות הענישה, ציינה שעונשי מאסר ארוכים אינם גורמים להרתעה ואף מעלים את הסיכוי שהעבריין ישוב לבצע עבירות לאחר שחרורו.

עורכות הדין חפץ-נח ורוזנפלד כותבות במאמרן כי ככל שהמדינה מבקשת לעדכן את מדיניותה בראי דוח ועדת דורנר, עליה לבחון מהותית את שיקול-הדעת המופעל על-ידה בוועדות השחרורים. "צעד אפשרי ראשון הוא הכרה מצד המדינה בתרומת השחרור המוקדם לשלום הציבור ובכך שבשונה מההליך הפלילי, בהליך השחרור המוקדם טובת האסיר וטובת החברה קשורות באופן הדוק", ציינו.

שתי החוקרות מציינות שמצב הדברים הנוכחי בישראל הוא שמרבית האסירים משתחררים בתום המאסר ללא כל ליווי ופיקוח. לדבריהן, מצב זה "אינו מתיישב עם המגמה שמקדמות הרשויות השונות לטובת צמצום שיעור הכליאה, ומעבר לכל משקף החמצה של ההזדמנות השיקומית והתועלות הטמונות בשחרור על-תנאי".

פתרונות ארוכי טווח

עורכות הדין חפץ-נח ורוזנפלד משבחות במחקרן את מודל בית המשפט הקהילתי, שההכרה בצורך בטיפול מערכתי בבעיות השורשיות המביאות לעבריינות חוזרת היא אחד מיסודותיו. המודל מבקש לסייע לעוברי חוק חוזרים דרך איתור פתרונות ארוכי טווח, בתחומי הדיור, תעסוקה, ההכשרה והטיפול.

אם צריך למצוא שורה תחתונה למחקר של עורכות הדין חפץ-נח ורוזנפלד הרי היא שיש להכיר יותר בתועלות החברתיות שמשרת השחרור המוקדם של אסירים מהכלא. לדברי השתיים, "השחרור המוקדם הוא הכלי המרכזי לשילוב אסירים משוחררים בשיקום בקהילה. עם זאת, ממצאי המחקר משקפים כי עמדת המדינה אינה מעודדת כיום את הרחבת השימוש בשחרור המוקדם ואת מיצוי ההזדמנות השיקומית שהוא מביא עימו".

עו"ד חפץ-נח ועו"ד רוזנפלד מציינות במחקרן, כי במסגרת התיקים שהן בדקו, "אסירים נלחמו כפרטים לטובת השחרור המוקדם, ואף במקרים שבהם הם הציגו רקורד טיפולי במסגרת בית הסוהר או בתוכנית רשות שיקום האסיר (רש"א, ח' מ'), הם נתקלו בהתנגדות של המדינה לשחרורם".